הטיגארטים

תיאור הספר

ד"ר גד קרויזר מתמקד בפרשת הקמתן של 69 "מצודות טגארט" בשנים 1938-1943 ברחבי הארץ ועושה זאת בתמציתיות מופלאה סרג'נט יצחק שבילי, מפקד משטרת נהלל בשנות המנדט הבריטי, נחשב ל"מר ביטחון" המהולל בעמק יזרעאל. הבריטים העריצו אותו בגלל אוסף הגביעים חסר התקדים שבו זכה בתחרויות הרכיבה היוקרתיות של משטרת הרוכבים בשירות הוד מלכותו. לאחר קום המדינה, נעזב מבנה הטגארט של משטרת נהלל ונותר בשיממונו שנים רבות. ביוזמת רמי שבילי ז"ל, בנו של הסרג'נט האגדי ומבכירי מערכת הביטחון שמת בטרם עת, ובהתגייסות המועצה לשימור אתרי מורשת, נהפך המבנה הנטוש למוזיאון הנוטרים העבריים. זהו מוזיאון צנוע המציג דגמים שונים של ה"טנדר" המפורסם (לקול שירתה של שושנה דמארי) ומרחיב בהסבר מעשיר על המבנה וייעודיו. ספרו של הד"ר גד קרויזר מיוחד לפרשת הקמתן של 69 "מצודות טגארט" בשנים 1938-1943 ברחבי הארץ. המפורסמות שבהן נטמעו במפת הזיכרון של מלחמת העצמאות בנבי-יושע (מצודת כ"ח), לטרון, עיראק-סואידן (מצודת יואב) ועוד. מרבית המצודות בנויות בתבנית אחידה של חומה היקפית, שבשני קצותיה קבועים צריחים, והן נושאות את שמו של קצין המשטרה הבריטי הבכיר סר צ'רלס טגארט (1881-1946). בניית המצודות היתה ממפעלי הבנייה הגדולים ביותר בתולדות השלטון הבריטי בארץ ישראל בכלל, והמיזם הביטחוני הגדול שבהם. הספר מציג תמונת מאקרו של תהליך הקמת המצודות בכללו, ולא גולש לניתוח טופוגרפי, אסטרטגי או מודיעיני של מי מהן. נודעת לו חשיבות רבה בחקר תולדות מערכת הביטחון המנדטורית בהיבט התפישתי ובממד המבונה כאחת. כלומר, המחקר מצביע על עמדות השליטה האסטרטגיות, לראיית הבריטים, ברחבי השטח הכפרי ובתחומי הערים המרכזיות בארץ ישראל המערבית (הקמת משטרות טגארט רק בערים הערביות, למשל), וגם על השיקולים התקציביים בבניית המשטרות. לאחר מאורעות 1929 הזמינה ממשלת המנדט לארץ ישראל את מפכ"ל משטרת ציילון, סר הרברט דאוביגין, שהיה מומחה אימפריאלי בעל שם בתחום השיטור. הוא נקרא לארגן את כוחות המשטרה להדיפת התקפות ערביות על היישוב היהודי ולהיערכות להתקוממות ערבית כוללת. במאי 1931 פירסם דאוביגין דוח מיוחד, ובו המלצה להוסיף על 88 תחנות המשטרה הקיימות עוד 28 תחנות חדשות בפריפריה. דאוביגין, בעל העקרונות הליברליים, דגל באיזרוח המשטרה הקולוניאלית בדגם משטרת המטרופולין בלונדון. הבעיה העיקרית של התחנות שנבנו בעקבות יוזמתו היתה שהן התאימו לתקופת רגיעה ולא לימי מלחמה. באפריל 1936 פרץ המרד הערבי נגד השלטון הבריטי (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט). המשטרה הבריטית כשלה באכיפת הסדר הציבורי משום שלא היתה ערוכה לכך מבחינת המבנה הארגוני, סדר הכוחות והתשתית הלוגיסטית שלה. בדצמבר 1937 הוזמן לארץ סר טגארט, שבתשע שנות מפכ"לותו על משטרת כלכתה בהודו נודע באכזריותו בעת דיכוי התקוממויות נגד השלטון הבריטי (קרויזר מציין שעד היום סגורים לפני ההיסטוריונים מסמכי שיטות החקירה של טגארט בהודו). בתוך חודש וחצי הוא הגיש דו"ח על דרכים לדיכוי המרד הערבי שכלל המלצות לבנות את גדר הצפון ואת מערך המצודות המשטרתיות. טגארט פיקח על בניית גדר הצפון שהורכבה מגדרות תיל דו-שיפועיות וסלילי קונצרטינות צפופים ביניהן ושבע מצודות לאורך הגבול עם לבנון. בתוך חודשיים (יוני-יולי 1938) הקימו אלף פועלי חברת "סולל בונה" במו ידיהם 89 ק"מ של גדר באבטחת 300 נוטרי ההגנה. הפרק על גדר הצפון נפתח בצורך בהקמתה, אולם לא נכתב בו מה היה המניע לכך. אמנם בפרק קודם הובלע בחצי משפט דבר הברחות הנשק מסוריה לארץ ישראל, אבל הוא לא הורחב מעבר לכך. רק לאחר מכן מצוין נתיב המורדים מסוריה, גם הוא ללא הסבר באשר לזהותם ולשיעורם. סוגיית ה"אויב" לא נדונה בחיבור אפילו לא כסקירת רקע מודיעינית קצרצרה, למרות שהיתה גורם מרכזי בעיצוב התוכנית המבצעית. כאשר טגארט נדרש לגבש מתווה אופרטיבי כולל, שהמצודות הנושאות את שמו היו רק חלק ממנו, הגדרתם של האויב בפועל ושל האויבים בכוח היתה גורם מפתח בתכנוניו. שהרי אין דין בלימת כוחות צבא סדירים למחצה כדין מאבק בתאי גרילה ערביים הנטמעים באוכלוסייה. נקודה זו היא מהותית כדי לנתח את יעילותן של המצודות במבחן ההיסטורי. הספר מתמקד בהקמת 62 המצודות המשטרתיות (נוסף על השבע שבגדר הצפון). טגארט חזר ביוני 1938 לבריטניה, אך נוכח ההסלמה הביטחונית הוא נקרא בספטמבר לשוב לארץ ישראל לשלושה חודשים שהתארכו עד למאי 1939. תוכנית הקמת המצודות נהגתה, הועלתה ואושרה בוועדת הדיור בראשותו, והיתה אמורה לספק מענה לבעיות שיכון השוטרים ופרישת תחנות המשטרה בארץ. נוכח התקדרות שמי אירופה נועדה התוכנית לשחרר את מרבית היחידות הצבאיות מהארץ ולהשאיר את משימות הביטחון על כתפי המשטרה. למעשה, בניית המצודות החלה באוגוסט 1939 לאחר שהמרד הערבי דוכא, וערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. בספר מגולל קרויזר בתמציתיות רבה את תהליכי אישורי הבנייה, העימותים בצמרת הבריטית (תקציבים וביורוקרטיה), היבטים אדריכליים וגיאוגרפיים ושלבי ההקמה. וילסון בראון, שעמד בראש מחלקת העבודות הציבוריות המנדטורית (מע"צ), ניהל את מבצע הבנייה, כשמרבית המצודות נבנו בידי חברת "סולל בונה" ההסתדרותית וקבלנים יהודים. באוגוסט 1941 הושלמה בניית המצודה ה-55 והאחרונה באל-חמה. בתוך 19 חודשים תוכנן ובוצע מיזם הבינוי הגדול ביותר של ממשלת המנדט, תוך כדי המלחמה העולמית. ביולי 1943 נבנו שבע מצודות נוספות בשומרון ובשפלת יהודה. קרויזר כותב כי בראון, שניהל את המיזם, התכוון לקרוא למצודות על שמו, אלא שבשפת העם דבק בהן הכינוי "טיגארטים", בגלל אישיותו השלטנית של מתכננן. השם "משטרת טיגארט" השתגר בטי"ת חרוקה, הגם שהטי"ת בשמו של טגארט מנוקדת בצירה. אפשר היה להתעלם מדקדוקי הניקוד הנוקדניים, אילו ננקטה אחידות במלאכת העריכה. יש טעם לפגם שדווקא על כריכת השער מתנוססת לראווה היו"ד בתוך שם הספר (הטיגארטים), כאשר בכל עמודי הספר השם (טגארט) כתוב בלעדיה. אם מקורה של היו"ד השעטנזית והמקוממת בכריכה נעוץ בפזילה לקהל הקונים, הרי שהפשרה השיווקית על חשבון האיות המוקפד לא יכירנה בספר מחקרי. מבחינת העיצוב הגרפי הספר ערוך לעילא ולעילא. הרבה תצלומים, העתקי מסמכים, תרשימים ומפות באיכות מצוינת (הגם שמפת גדר הצפון בולטת בחסרונה). עם זאת, קשה להבין את השיקול ב"דחיסת" תצלומי המשטרות המרהיבים מהאלבום "מדן ועד באר-שבע" שצילם שמואל יוסף שווייג בשנים 1940-1941 (הכרך היחידאי גנוז בארכיון ההגנה וסיפורו מובא בספר). ראוי היה למקמם בכבוד ובריווח השמור לתצלומים איכותיים ונדירים, שמשביחים בהידורם את הכותר המוגמר. גד קרויזר התברך בחוש תמצות מופלא ובכישרון כתיבה מחקרית מעולה. ניכר בו שהוא שולט ברזיהם של המקורות הארכיוניים ובפרטי הנוף בשטח לפני-ולפנים. הוא מלא וגדוש בנתונים, בממצאים ובתובנות המעשירים את הידע המחקרי על תקופת המנדט הבריטי, מבלי להוגיע את הקוראים. ידוע שמערכת הביטחון היא הפיאודל בעל הלטיפונדיות הגדולות ביותר במדינה - מחנות צבא, שדות תעופה, נמלים, בסיסים לוגיסטיים עורפיים, שטחי אימונים, התעשיות הביטחוניות וכמובן הרצועות של גדר המערכת בגבולות ישראל. המחקר האקדמי כמעט שלא נדרש עד כה לסוגיה טעונה זו ולשורשיה ההיסטוריים. הספר הנוכחי מעלה תרומה חשובה לחקר התפתחות תפישת הביטחון המנדטורית ולחקר סוגיית המקרקעין הצבאי-משטרתי בארץ עד ימינו אנו.