מצוקותיהם של אנשי הגח"ל

מצוקותיהם של הגח"לניקים. לאחר הקרב בנבי-סמואל שבמהלכו נפלו רבים מהפלוגה שלנו, פלוגה ב', ופוזה בכללם, הודעתי ליוספל'ה שאינני רוצה יותר להיות מזכירת הפלוגה ואז הועברתי לנכב"ד. עוד לא קראו לזה "מסייעת". איציק אשכנזי היה אז מפקד הנכב"ד ואני נתמניתי למזכירתו. אני זוכרת היטב מתי הגיעו אלינו גח"לייצים רבים, זה היה לאחר ההפוגה הראשונה. כבר בפגישה הראשונה שלי אתם נותרה בלבי הרגשה מאד כבדה, מאד לא טובה. הייתי אז נערה צעירה ורגישה. אמרתי אז גם לעצמי וגם לאחרים שצריך לדאוג להם ולסייע להם עד כמה שאפשר, שהרי כל המשפחות שלהם הושמדו ואין להם לא בית חם, וספק אם יש לכולם בארץ קרובי משפחה. אני, מכל מקום סייעתי לכמה מהם כל אימת שפנו אלי. לצערי הרב רבים בתוכנו התבוננו בהם מלמעלה למטה ולא עשו מאומה כדי לקלוט אותם ולהקל עליהם בתנאים ובמציאות בה היינו אז נתונים. לאלה שהתבוננו בהם כך היה לא נאה "לרדת" אליהם, אל הגח"לייצים האלה. השנים חלפו ובאחד הכנסים, זה היה לאחר ההשתלטות שלנו על מטוס ה"סבנה". ישבנו על גבעה והחברותה הייתה מאד נעימה. לי עדיין הייתה הצמה הארוכה והנה אני מרגישה שמישהו מושך לי בה. הסתובבתי לאחור ואמרתי ברוגזה: "תגיד, מה זה? מי אתה?" הלה התבונן בי חייך ושאל: "תגידי, את לא זיוה פלק? את לא זוכרת אותי?" כאשר השבתי לו שאכן אני היא זיוה פלק, סיפר לי מי הוא ואמר: "אני מהעולים החדשים, מהגח"לייצים שצירפו אותנו לפלוגה שלך. באחד הימים נגשתי אליך וכמעט בבכי אמרתי לך בערך כך: תראי, אני חדש בארץ, אין לי משפחה כי כולם הלכו בשואה, להוציא דודה אחת הגרה בחיפה ואני מוכרח לראות אותה. אז כבר הייתה דרך בורמה, אבל רק ג'יפים עברו בה וכבר ירדו לשפלה. המשכתי לבקש ממך באמרי שכל מי שבקשתי ממנו, סירב לי. ואת, בלי לחשוב פעמיים הסכמת שאסע לפגוש את דודתי בתנאי שאבטיח לך שאחזור מיד. הוספת כי יש לי מזל שבפלמ"ח יש עדיין קצת בלגן אחרת לא היית יכולה לקחת זאת על עצמך." אני כל-כך התרגשתי אז מהשיחה עם הבחור, כמעט בכיתי. הוא אכן נסע וחזר במועד וכאשר הגיע, ניגש אלי ואמר: "זיוה, את לא יודעת איזה דבר טוב עשית לי". את כל זה הזכיר לי האיש באותו מפגש ואני אכן זכרתי זאת היטב, כי בזיכרוני נחרט מצבם של הגח"לניקים שקלטנו, כוונתי למצבם הנפשי של שרידי חרב שנקלעו שוב למלחמה ולסכנת חיים כאשר כל משפחותיהם נספו. פנינה יריב: "מהמלחמה הזו לא אצא בחיים" ברצוני לספר משהו על הגח"לייצים. לא זכור לי אם כבר מלכתחילה קראו להם בכינוי הזה. זה, בצליל שלו, לא היה לדעתי כינוי מחמיא ואולי זה ביטא יחס של זלזול כלפיהם. בפלוגה שלנו היו בודדים מהכשרות שונות, כפי שאני הצטרפתי יחידה במסגרת האחוזים מההכשרה שהשתייכתי אליה. וכך היו בפלוגה שלנו גם עולים חדשים אשר זה מקרוב עלו ארצה ולצערי הרב אנו התייחסנו אליהם מאד לא יפה. לא הייתה לנו סבלנות להאזין לספורים שלהם אודות מה שעבר עליהם שם בשנים הנוראות ההן. בזיכרוני נחרט סיפורו של בחור אחד אשר סיפר כיצד הוא נותר בחיים מהוצאה המונית להורג ואיך הוא נחלץ מהבור הענק המלא בגוויות. היה קשה מאד להאזין לסיפורים האלה. אותו בחור ששרד מגיא ההריגה, פנחס היה שמו, אמר לי באחד הבקרים, כאשר שהינו עדיין בעין-שמר, שבמלחמה הזו הוא לא יישאר בחיים ואכן הוא נהרג. מאד רציתי אז לדעת אם בכל זאת נותר אולי מישהו מבני משפחתו, אבל הדבר לא עלה בידי.