טוראי אלנקוה משה מוסה ז"ל

בחור אמיץ, טוב לב, תמיד שפוך על פניו כשצריך היה לגעור במישהו - היה קשה לו להסתיר חיוך זה... ספורטאי מעולה, ויחד עם זאת מטובי תלמידי בית הספר בקריה.
עוד בכיתות הראשונות של בית הספר העממי ראיתי בו את הידיד והחבר. בהיותנו בכיתה ג' הרבה לשדלני כי אצא לחצר ואשחק עם החברים. בשעת המשחק היה תמיד משחק לצידי, עוזר לי ומאמץ את רוחי.
מן הערב הראשון להיכנסי לתנועה ראיתי כיצד העריכו החבריא את משה כולם ראו בו את מנהיג הקבוצה ואכן כזה היה. אחרי מותו הטראגי של אורי, מדריכנו, נטל משה את ההדרכה לידיו ובן ארבע עשרה הדריך את חבריו לגיל, את קבוצתנו, את עצמו.
בחודש מרץ 1948 חל הפירוד, חלק מהחברים ומשה בינהם התגייסו לפלמ"ח ויצרו את גרעין ההכשרה של הקבוצה. השאר נשארו בקריה והמשיכו בלימודיהם.
בשעה שנתקבלה הידיעה על נפלו של משה היו השמיים קדורי עננים וטיפות כבדות וחמות נשרו ארצה. דומה היה כי היקום כולו מבכה את האבידה.

שמואל

דברים שכתב משה על אורי המדריך, וכן סיפור שכתב, נמצאים בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

"... הכיתה התקדמה תוך כדי קרב. המקלע הוצב. כדורים למאות שרקו באויר. הקרב היה בכל עוזו. פתע נשמעה קריאתו של מוסה: " חברא - נפצעתי ברגל!"
צרור כדורים פגע ברגלו, ושטף הדם החזק יצר שלולית סביבו. לאחר כמה שעות יצאה נשמתו... מוסה - הידיד, החבר, המדריך - נפל...
מוסה! הן כל חיינו בילינו יחד. יחדיו עבדנו בתנועה יחדיו חונכנו לחיי התישבות ויצירה, יחדיו יצאנו אך הוא לא חזר...
מעולם לא רצה מוסה בצערו של איש. לאמו אמר: "אני אחיה, אמא, כי אינני רוצה לצער אותך" אך הגורל חפף אחרת..."

דודו.