סגן מגן דוד "דודקה" ז"ל

משמר הנגב, 18.1.48
סיבות רבות לאי כתיבתי. ראשית, זה שבוע ימים שלא היה קשר לנגב: הנגב היה מנותק משאר חלקי הארץ ולכן אי אפשר היה לשלוח מכתבים. שנית - נעשיתי כאן האחראי על האנשים מאז נסיעתו של ש., ומאחר שהוא קיבל תפקיד אחר אמשיך אני בתפקידי... נוסף על הסיבות הנ"ל אני עייף מאד, קשה לי להתרכז ודחיתי את הדבר מיום ליום. בינתיים שקט כאן ואין חשש לדאגה, אם כי המצב מתוח מאד...


משמר הנגב, 24.1.48
אצלנו כאן הכל בסדר, אע"פ שיש צרות רבות, ומי יודע במה תסתיימנה. הצרות הן בעניני כסף ודרישת האנשים לתנאים שיאפשרו להם למסור את חייהם לענין שלשמו באו לכאן, בלי שדאגת בני הבית תהיה על ראשם... בדרך כלל מצבנו בנגב לא מזהיר, אך על זאת אין ברצוני לכתוב, זהו חומר לשיחה. כשאבוא לחופש נשוחח על זאת רבות. בינתיים נדחה החופש שלי לזמן בלתי מוגבל. מאז שנעשיתי אחראי על האנשים הוטלה עלי אחריות עצומה ועבודה קשה המרפטת את העצבים. אולם גם על זאת מתגברים...


משמר הנגב, 21.4.48
לאבא שלום! הבחור המביא מכתב זה זקוק לבדיקת רופא. מכיון שאין באפשרותו לשהות יותר מאשר עד יום ב' (יום נסיעת השיירה לניר עם) אני מבקשך לעשות הכל שיקבל את הטיפול הדרוש. אם הבחור לא יחזור הוא יעכב את חופשתם של אנשים אחרים. אני מקוה שתעשה זאת ברצון, ותקל עליו את המלאכה...


גבים, 24.5.48
להורי היקרים ולאחי החבוב רוב שלומות
אני בריא ושלם. אצלנו די שמח, אולם מתגברים, על אף כל התנאים הקשים. מי יודע מתי אבוא לחופש. חושבני עם הנצחון. בינתיים הכל בסדר, ומצב הרוח בסדר גמור. הקשר קשה מאד, ומדי פעם אשלח לכם ד"ש.
אני דורש בשלום כל המתעניינים.
שלום רב ולהתראות בקרוב
דודקה



מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

...זמן רב נמשך הוכוח אם להמשיך עד עקבה. שאלו לדעתי ואמרתי לא לנסוע בלי הכנה מספקת. וכך החל הטיול במזל ריב בינם לבין עצמם.
בשנה 11.30 יצאנו מרחובות בשעה טובה ומוצלחת. המטרה היתה עזה. הדרך נמשכה בעצלתיים, כי לא נסענו מהר, בין פרדסי הדרום, בין כפרי יהודים וערבים הנוף לא משתנה. מרחוק נראו גבעות חול בעלות צבע צהוב המשתנה לעתים לאדום. רוב השטח שומם בלי חיים ומתחיל להזכיר את הנגב.
השמש מכה בלי רחמים. אולם הנסיעה משיבה לפניך רוח. לעתים קרה, לעתים חמה, וכך בלי דבר מיוחד הגענו לעזה. עזה עיר ערבית גדולה, בעלת גונים שונים, כמעט עיר בעלת אופי בין-ארצי, מעורבת בין פלחים, עירוניים ובדואים בעלי חרבות ארוכות וסכינים קצרים. רחוב מרכזי עובר בתוכה, ומשני צדדיו בתים בנויים חזק מאבן, למטה חנויות ובהם מצרכים שונים. ערבים יושבים ישיבה בטלנית לפני החנויות, מעשנים נרגילה או משוחחים על דא והא. על הכל רובץ השממון והזמזום של הזבובים, ילדים שזופים מרוח והזבובים חיים מהם, מסתובבים ברחובות יחפים ומלוכלכים. בואנו עורר תשומת לב בעיר, ותכף הוקפנו סקרנים רבים. בתחילה כמובן תהיה, אחר כך הסתגלות, ולבסוף חוצפה. אולם עד שהדבר הגיע לחוצפה, הסתלקנו כשהמכונות מלאות בנזין ובטננו גזוז. המטרה השניה היתה באר שבע.
יצאנו מעזה כשהדרך נמשכת בין השטחים שוממים לגמרי, בלי צמח, בלי אהל בדואי או צורה אחרת של חיים מסודרים. פשוט שממה. והשמש מלהטת בלי רחמים. שטחים אלה הזכירו לי רבות מזמנים עברו שימים ולילות ביליתי בהם. וגם עזה היתה מוכרת לי יפה מאוד, ולא לטובה ביותר. ובפרט המשטרה שבה ביליתי כשבוע ימים כאסיר שאין בו פשע. אולם מראות אלו נשכחו כשמראות אחרים מלאו את מקומם. ככל שהתקרבנו לבאר שבע הצטופנו אחד לשני ונסענו במרוכז.
הנודדים התרבו, התלבושות השתנו, הנשק התרבה ובגלוי. בדרך פגשנו מאנשי מפעל המים במדבר והם הזהירונו לבל נתעכב בבאר שבע כי הרוחות מתוחות. ובאם נתעכב מי יודע אם נצא משם ועורנו עלינו. החלטנו לא להתעכב ועברנו את באר שבע כסופה ובכל זאת הספיקו לזרוק עלינו אבנים. נמלטנו לבית אשל. כאן עשינו את לחם הצהרים ולאחר מנוחה קלה החלטנו להמשיך לעסלוג'.
כאן נתגלה אופים של האנשים. כשישבנו לאכול, סרבו שנים להצטרף, אלה שסרבו לקנות אוכל בחיפה. כל בקשותי לבל יעשו זאת ואת עצמם לצחוק, לא נשאו פרי, וככה המשכנו את דרכנו כששנים מאנשנו רעבים. דבר זה עכר במקצת את מצב הרוח. המשכנו את דרכנו, כאמור לעסלוג'. לאחר עכוב קל בתחנת המכס, לירה אחת פתחה את העכוב והדרך היתה פתוחה.
בדרך החריפו שוב חלוקי הדעות בנוגע לעקבה והאנשים, בפרט הרעבים התחילו בריב ומדון וכולם יחד קללו אותי והטילו עלי את האשמה. אם כי גם בזאת נחלקו הדעות.
לעת ערב יום ראשון, ערב החג הגענו לעסלוג'. נתקבלנו יפה והזמינו אותנו למקלחת חמה ולארוחת חג. החבריה היתה עיפה, ולאחר הארוחה שכבו כולם לישון. אני הלכתי לשמוע קונצרט תקליטים. נגנו את הקונצ'רטו לפסנטר של גריג ואת הפתיחה אגמונט לבטהובן. אחר סובבתי קצת במשק. היה ערב נפלא וקריר. הירח כאן בהיר וחוור, הבדידות נופלת עליך, השממה עצומה והודה ממלאת את לבך על גדותיו. לעתים שומע אתה יללת תן מרחוק או קריאת בדווי למשנהו.
זכורני. פעם בשעת טיול לנגב הרחוק, כשעמדתי בלילה על המשמר, לפתע מלאה את הלילה שאגת אריה. חשבתי שאזני הטעוני, אולם כששמעתיה פעם שניה ושלישית נרעדתי בגופי למרות רצוני. דבר זה לעולם לא אשכח. וכך שקעתי במחשבות ואת תפסת בהם מרובה, פשוט מילאת את ראשי, מאד השתוקקתי שתהיי את כאן בבדידות הזאת, שנינו יחד, מסתכלים לשמים הבהירים הזרועים כוכבים, פשוט כך רציתי באותו הרגע. ואף על פי שהייתי עייף הרהרתי רבות ומתוך מחשבה משונה זו נרדמתי.
למחרת בבקר קמנו והלכנו לראות את הסכרים של עסלוג' שבהם עוצרים את השטפונות הבאים מהרי הנגב, ומביאים את מי הברכה ומכוונים אותם למקומות הרצויים להם.
את השטפון שומעים עוד בהיותו במרחק די רב כרעם בגלגל. ואז מספיקים לעשות את כל הסידורים לקבלתו. בשטפון אחד באים יותר ממליון וחצי קוב מים. דבר עצום לראות דבר כזה ואני עוד לא זכיתי לכך. נראה, יתכן שאזכה. ראינו גם את המטעים שלהם והרמונים, איזה רמונים, כל אחד ממש כרוב, פשוט עצומים, לא האמנתי למראה עיני, והשנה שנת בצורת. למראה כל זה מתמלאים תקוה שכאן עוד יצמח משהו גדול משממה זו. המשכנו את דרכנו דרומה לזבטה. לאחר שעה הגענו לעיר עתיקה זו.
עיר זו נבנתה בערך לפני 1600 שנה ע"י שבט הזבטים שהיו נודדים והתיישבו במקום זה. לאחר שנים מועטות התפתחו עד שהגיעו לעיר עצומה של 20,000 תושבים שחלשו על כל המדבר. העיר ישבה בדיוק על הנתיבים במדבר שהוליכו לערב להודו למצרים ועבר הירדן.
העיר התקיימה על מסחר, חקלאות ומשמירה על השיירות. עד היום אפשר לראות את התימורות בשבילי הגפנים, את הסכרים בשביל המים, את הבארות והבריכות לאגירת המים. העיר עצמה עצומה. משתרעת על שטח גדול מאד ורבים מבתיה כמעט עומדים על תילם. בתי אבן ברחובות מרוצפים. תעלות המים בנויות יפה, אמבטיות בבתים, סדורי מים חמים וקרים, בתי מקדש עם כפותיהם העצומות, ציורים, תבליטים, מזבח וכו'. בקיצור עיר מזרחית עתיקה. גם המצודה קיימת שהקיפה חלק ניכר מהעיר. שם היה גם חיל מצב מזוין אשר שמר על העיר הגדולה הזאת מפני שבטי המדבר שחמדו את עושרה הרב, ומדי פעם התנפלו עליה עד שהצליחו והחריבוה. גם הזמן עשה את שלו והרס גם את הקיים שעוד נשאר. וכך נשארה עיר חרבה ומתה מבלי שיקום אפילו כפר בדווים על חרבותיה. במקום לא מצאנו מים. כי השנה שנת בצורת.
בשעה 9 בבוקר הגענו. ותרנו את המקום עד 1.30 אחה"צ, הצטלמנו ואכלנו. להתפעלות החברה לא היה גבול והיו מרוצים מאד. לי זאת הפעם השניה שאני מבקר כאן. כמובן שזה לא עשה כבר עלי אותו הרושם כמו בפעם הראשונה, שלאחרי מסע מיגע ברגל של 160 ק"מ הגענו לשם ונגלתה העיר לפנינו בכל הדרה. אז עשה הדבר רושם עצום.
בחזרה נסענו במהירות גדולה מאד, 130 ק"מ לשעה, פשוט טסנו. עזבנו מאחורינו את עסלוג', באר שבע, ופנינו לכביש חברון בואכה ירושלימה. כאן הדרך שונה. יפה, מלאה ירק עצים, פשוט כמרבד ירוק המבזה את ההרים. מצדי הכביש כפרים גדולים מסתמנים על צלעות ההרים. והנה חברון בתוך הגיא שוכנת כבוד.
הגענו מלמעלה, השקפנו למטה, כיבינו את המכונות וירדנו בשקט לתוך העיר. לפתע הפעלנו את המכונות במהירות מקסימלית ואנחנו מחוץ לעיר, כשאנחנו משאירים מאחרינו ערבים תוהים מאין הופענו ומאין נעלמנו. דבר זה גרם קורת רוח לכולנו. המשכנו את דרכנו והנה אנו בברכות שלמה. דבר כזה עצום דומני שאין בארץ. ברכות עצומות עם יציעים ומגרשי ספורט, והכל בנו אבותינו באמצעים פרימטיביים לגמרי, לגבי הטכניקה העצומה של היום. לאחר סיור במקום המשכנו לירושלים ומשם לתל אביב.
כאן הדרך אין בה כל חדוש אלא שע"י לטרון נתקלקל אחד האופנועים ונאלצו לסחבו עד תל אביב.
תל אביבה הגענו עם עוצר. ישר למסעדה ומשם לבית מלון. מקלחת חמה ושנה טובה ובריאה לקראת השנה החדשה. כך נסתיים הטיול במזל טוב.
אני כשלעצמי הייתי מרוצה מהטיול. למדתי עוד דבר חדש על בני אדם ואופיים, ואין זה מזיק גם נסיון כזה.


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

ספוג יגון כבד רוצה אני לתת ביטוי לאבלנו. לא אבכה - זה לא היה לרוחו. הוא היה אמיץ, ורוחו איתנה, ללא חת. את גופו הכריעו, אבל לא את רוחו. היא תפעם ותוסיף לאמץ את חבריו עד שיכריעו את פראי המדבר.
ההיה גבול לטוב לבו, לטוהר נשמתו? ביום עזבו את ספסל הלימודים אמר: "הארץ קוראת" והצטרף לאנשי הרוח הגדולים - אנשי הפלמ"ח. לא ידע שקט נפשי. צעיר היה אבל נשמתו היתה סוערת, שלהבת, עד שנשרף על מזבח המולדת בנגב.
אולם דוד לא לשוא נפל. בנפשו הגשים את חזון הדורות, - את תקומת ישראל בארצו. כי כזה היה חינוכו דרך הנוער העובד, הפלמ"ח ועד הנגב. שהרי כה היו דבריו: "בלי הנגב אין מדינה". לנגב נמשך, ובו מצא את מנוחתו...
גל העליה השלישית הביא אותנו ארצה בסוף 1922 מבית החלוץ ברומניה. דוד היה הילד הראשון שנולד בחיפה לבאי העליה השלישית. המצב הכלכלי היה קשה. לא היה במה לעטוף את הרך הנולד ואמו קרעה כמה כותנות לילה שהיו חיתוליו. הפעוט לא יכול היה להסתגל לקור. לא היתה מחלה אשר לא פסחה עליו, ורופא הילדים היה בן בית קבוע אצלנו.
דוד נכנס לבית הספר הריאלי בחיפה, וכאשר עברנו לקרית חיים המשיך וסיים את בית הספר לילדי העובדים במקום. ככל הילדים ביכר משחקים על לימודים, אך את לימודיו גמר ללא פיגורים. הוא לא אהב להתאמץ. במיוחד הצטיין דוד בלימודים ההומאניים. כאשר הכריז הרדכי בינואר 1940 על המדור "תבל ויושבי בה", כתב דוד חיבור על וסקו-די-גמא, ומאושר היה כששמע ברדיו שחיבורו נתקבל. אהב בילדותו לצייר, ובכיתה ז' הציג תערוכת תמונות הנמצאות אתנו עד היום. גם בבית הספר המקצועי המשיך בציור ובחריטה על לינולאום.
מילדותו היה חניך "הנוער העובד", חבר ער ופעיל בתנועה וחבר מערכת עתון הסניף. גם כשבגר ונכנס להסתדרות שמר אמונים ל"נוער העובד" ותמיד דיבר בהערצה על תנועה זו.
לאחר שעבר לכיתה ג' ב"מקצועי" הודיע לנו כי הוא עוזב את בית הספר ונכנס לשורות הפלמ"ח. כל הבקשות כי יגמור תחילה את לימודיו לא הועילו והוא עזב את הבית.
כשחזר מהפלמ"ח ב-1946 חלה בקוליטיס, החלים וחזר לעבודתו בסדנה. את שנת 1947 מנצל דוד ללימוד אינטסיבי והשתלמות מקצועית. גמר קורס בטכניון, למד שרטוט והתכונן מלא מרץ לבחינות בגרות. לשאלתנו מדוע הוא מתאמץ כל כך השיב: המקצועות האלה חסרים לי ואין זמן...
עם הכרזת ה-29 בנובמבר נמצא דוד עם חבריו בעמדה הקדמית. לאחר שבועיים של פעילות בחיפה וסביבתה הועבר עם הרזרבה לנגב.
הנגב היה תוכן חייו. בכל הזדמנו היה עורך מסעות במרחיו. הוא היה אומר: "הנגב שובה את לבי בלי הנגב אין לנו מדינה". מאז מבלה דוד את ימי ולילותיו בנגב, בפעולות ובקרבות עד יומו האחרון.
אבא


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

... למחרת יצאנו לתקוף את עמדת תותחי המצרים ליד בית חנון. עשינו את דרכנו ברגל. בקירבת השדה הפתוח, בו ניצבו התותחים התפרשו האנשים ונעו במפוזר, דרוכים להסתערות. כיתה אחת התקרבה והרביצה רימונים בעמדה הראשונה, ומיד הסתערנו בצעקות. המצרים הוממו, ורבים מהם נמלטו על נפשם... לא הספיקו כמעט להתיצב לקרב. רק מן הצד נורתה עלינו אש רצופה.
בשעת ההסתערות נפצע מפקד המחלקה דודקה מגן. שני כדורים פגעו בו, אחד מהם פילח את בטנו. לאחר שנפגע אמר לחברו: "נפצעתי" וכרע על ברכיו. לאחר רגע, כנראה עם הכדור השני, צנח ורבץ. חברו א.ב. חבש אותו. יוסקה החבלן נפגע אף הוא... אנו את שלנו ביצענו. ארבעים מצרים נפלו בקרב זה. עם שחר החלה הנסיגה. את הפצועים הוצאנו בעזרת שני הג'יפים. בדרך הביתה הוציאו דודקה ויוסקה את נשמתם. הם היו הקרבנו תהראשונים של "חיות הנגב".
שמחה


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

חלפו שבעה, נקפו שלשים ימים ולילות - ואין הלב מאמין. הלב אינו מאמין, אך תל העפר שמתחתיו טמון אתה ב"דורות" - זו עובדה.
אזכור, כאילו רק תמול היה הדבר. עת נולדת, והנה כבר בגרת, והיום בערבות הנגב נפלת, ודוקא ביום הולדתך: בל"ג בעומר תרפ"ה נולדת, ובל"ג בעומר תש"ח, בקרב בית חנון - נפלת.
כאילן תמיר. מצטיין בספורט. כולך עוז ובטחון. איך יכלו לך?
היתה הפוגה. חבריך חזרו ובאו ואותך בקהלם לא ראיתי. אתה ידעתי: אם בקהל חבריך אינך - שוב אינך.
נפלת. הגשמת חזון כיסופי ששים דורות. שלום לעפרך, אהוב!...

מיכאל מגן


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח