טוראי פנצ'ר עמוס ז"ל

(מתוך ספר החיים לקבוצת "חבריא" 22.9.44)

יום אחד החלטנו להקים מקום לקבוצה, מקום שאנן, שבו נוכל לפעול ולהסב יחד באין מפריע. קננו צר מהכיל את כל השומרים הנמצאים בו, פינות רבות אין בו וכך אין קבוצות אחדות יכולות לפעול בתוכו בבת אחת.
הנה יום השבת הגיע. בבוקר הובא האוהל הקרוע והבלוי שצבעו זה זמן רב סר ממנו. את האוהל הזה החלטנו להקים. המקום נקבע אחרי ויכוח כרגיל. כל אחד תפס מקומו בהחזיקו קצה חבל ואחרי זמן די קצר עמד האוהל. רבה היתה שמחתי בהסתכלי באוהל וכחולם התהלכתי. סוף סוף נוכל לפעול בשקט ובמסגרת קבוצה. אך לא השארנו את האוהל כך. נקינו סביבו ובתוכו, בנינו תנור מפלטות שהביא מדריכנו מוזס, תנור לתפארת, שרק הכנסנו את העצים והדלקנו אש מלא עשן את האוהל, ולו לא יצאנו כי אזי כולנו היינו נחנקים. אבל אין דבר, גם זו לטובה, כי לאחר כמה רגעים נעלם העשן ובמקומו מלא את האוהל ריח צלי נעים שגירה את תאבוננו, אכלנו את הבשר, רקדנו ואחר החלטנו על גינה, הגינה הראשונה שתהיה ליד אוהלנו. אולם לא הצלחנו בה ביותר, רק אל כעס לא באשמתנו קרה הדבר אשמים בזאת אלה שהפסיקו את המים.
בגינה שתלנו עגבניות, צנוניות, בצל, צנון, חסה ועוד. מדריכנו מוזס היה מהלך עם ספר לגידול ירקות וסוף סוף החליט, שגינתנו תכניס 14 - 15 לירות ונוכל לנסוע עד סוריה. החלה עונת הקטיפה ואחרי כל הסיכויים הכניסה הגינה כלירה אחת, אך אל פחד גם זה יפה. התחילו הגשמים, שכנראה אוהלנו הפריע להם והפכוהו. צער רב צערני הדבר בראותי את עמל כפינו נחרב.
רק פסקו הגשמים והחלטנו לבנות את משכננו החדש, היא הסוכה, משכננו ופאר קבוצתנו. קרשים מסמרים, פחים וכו' הובאו מאין שהובאו והעיקר שמיד ישבנו על העצים ונקישת הפטיש וצעקותינו אנו נשמעו למרחוק. לאחר זמן עמדה הסוכה ואפילו שולחן וספסלים היו בתוכה. ושוב אנו במקום שאנן. זמן רב פעלנו שם עד היום המר שבו עפו הפחים ונשבר אחד העצים מעצי היסוד של הסוכה. ושוב באו הימים ההם, בהם פעלנו בקן, אבל מפעלינו לא פסקו, אדרבה: יום אחד התחיל אחד החברים לנקות את חצר הקן, בא שני והתחיל לישר, בא שלישי, רביעי, והתחילה העבודה בכל המרץ. נשתלו עצים, שני דשאים ומעגל דשא, שבתוכו חבצלת שומרית. גם כאן עמדה לפנינו בעיית המים כי מהקיבוץ צריך לסחוב מים בפחים ומשפכים. קצת הצילנו קיבוץ רמת השופט בנתנו לנו שני משפכים במתנה. בקרוב נקבל צנור ונתחיל בשתילה בצדו השני של הקן. ליד השער נשתול שני עצי פיקוסים לפי הצעתי, מהשער תוביל מדרכת אבנים עד לקן ומשם יצא שביל שמשני צדדיו תויות עד לברז, שמסביבו יהיו שתילים וריצוף אבן. את הכל יכסה שטח של עצים נותני צל, על העצים תשמע ריננת הצפרים ולמטה רינתנו אנו. בפינה הדרומית תתרומם האדמה ופינת קקטוסים תהיה שם.
כל מפעל זהו מפעל הקבוצה (אחר הגדוד) והוא הוא היסוד לחיינו בקיבוץ.

עמוס


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

אנו כותבים מכתב שני ומכם עדיין לא קיבלנו כל מכתב ואיננו יודעים מה נעשה בקריה.
ובכן עד היום היינו במחנה האימונים ליד רוחמה וסבלנו שם לא מעט. מכיון שאי אפשר היה לקיים חיי חברה במחנה האימונים בגלל המשטר החמור שהיה גם לגבינו, אולם על אף הכל עשינו שם משהו. הוצאנו עתון שהיה מלא עד אין סוף. עשינו כמה קומזיצים בריאים. אתמול הועברנו למשמר הנגב הנמצאת כששה ק"מ משובל. פה יחמירו פחות בענייני הצבא ונוכל לחיות איך שהוא את חיי ההכשרה. עתה אנו מונים עשרים ואחד חברים, שנמצאים במשמר הנגב וחמש בנות, שנשארו לתקופת אמונים ברוחמה. יש סיכויים שיצטרפו אלינו עוד שתיים שלוש בנות שנמצאות במחנה ואז נמנה כשלושים חברים.
היה רצוי שיבורר סופית בנוגע לי. שלא הגיע אלינו. לפי דעת כל החברה הנמצאים כאן יש לנקוט בכל האמצעים החריפים ביותר, כדי שזה לא יפתח פתח להפקרות של חברי הגדוד. רצוי גם שי. וא. יחזרו אלינו.
מה ששייך להכשרה הכל מתקדם על צד הטוב יותר. החברה התגבשה ומורגש כבר שאנו הכשרה. היתה לנו שיחה והחליטו להפסיק את העישון וכל שאר הדברים, שלא ראויים לחברי תנועה ואפילו אם הם חיילים. תמורת הכסף שנקבל במקום הסגריות נקנה ספרים או רדיו, או פטיפון ותקליטים, זה עדיין לא הוחלט סופית.
אני מסיים בזה ודורש תשובה מהירה וכן מבקש אני שבל יפסק הקשר בינינו. כתבו מיד עם קבלת המכתב.
מסרו דרישת שלום חמה להוריו של מודה, גרשון, מיכאל, אוריאל וראובן מכל החברים פה.
חזקן ואמץ, בשם כל הקרייתים
עמוס


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

כל בני קריתנו היו בנים טובים, אך יורשה נא לאם להקדיש מעט מזכרונותיה על בנה.
עמוס היה ילד ככל הילדים בחוגנו; התפתח באופן נורמלי, היה בריא וחסון, ועלה על הוריו בגבהו וברחבו. - בבית הספר היה תלמיד טוב. אחרי עשר כיתות רצינו כי יעבור לבית מלאכה ללמוד מקצוע. אם כי עמוס שאף וידע כי יהיה חבר קיבוץ, לא חפץ להיות סתם "פקק" והסכים. אך כאשר נודעו לנו פרטים על ההווי של בתי המלאכה (המבוגרים מתנהגים באופן חפשי בדיבורם בנוכחות נערים צעירים) נרתענו ושלחנו אותו לבית הספר המקצועי, אף כי הדבר היה כרוך במאמץ גדול בשבילנו.
עמוס היה עדין נפש וטוב לב. מעולם לא הימרה את פינו; עזר והשתתף בכל המתרחש בבית. לכן גם מסרנו לו חופש גמור בכל פעולותיו.
יום אחד באה אלי אשה ישישה להודות לי על מעשה בני: היא ירדה מאוטובוס ובידה מזוודה. פתאום צץ נער, לקח בידיו את המזוודה והתחיל מלוה אותה לביתה. פעם אחרת סיפרו חברות, כי עמוס נוהג תמיד להוציא את הסל הכבד מידיהן ולהביאו לביתן. בשעה שהלכו ילדים קטנים לבית הספר בימות הגשם - בא עמוס רכוב על אופניים, לוקח מהם את התיקים ומרכיבם.
משקיות, אחריות ומסירות - אלה הם הקוים היסודיים שלו. בקן ניקר עמוס בכל: בנה, שתל ושיפר, והכל במו ידיו. ידע לוותר. אם לא באו להחליפו - מילא בעצמו את מקום מישהו מבלי להתחשב.
כאשר התבגר - נשלח להדרכה לקן קרית ביאליק ושבעו ממנו רצון רב. היה בעל אופי, איש תרבות ההולם את המקום.
בפרוץ המלחמה השיגה עבורו התנועה שחרור, כדי שיוכל להמשיך בהדרכה. עם כל מסירותו לתנועה לא הסכים עמוס להשאר בשום פנים: "מקומי לא פה!" אמר ולא נשאר. תחילה התגייס לגדוד 21. בגדוד מסרו לו את תפקיד האפסנאות. עמוס הלך לכל הפעולות ובזמנו הפנוי עסק באפסנאות. אחרי היותם זמן מה בגדוד החליטו חברי "השומר הצעיר" להצטרף להכשרתם באשר היא, וכאשר לא ניתן להם מבוקשם - ברחו. כאשר נודע לי מעשה זה ראיתי לנכון ליסרו ואמתרי לו: "בעד זה ישלחו אותך לכל הקרבות הראשונים". על כך עמוס השיב: "אמא, שאת תגידי כך? האם זהו עונש? הלא זו זכות גדולה. זהו אושר!"
גם לקרבות הלך ישר, כי זה היה יעודו. לרגע הזה הכשיר עצמו כל ימיו: לא להרתע. בשעת הנסיגה נשאר עמוס לאסוף את הנשק: זהו כל מה שהיה לנו. איך יכול הוא להשאיר את הרכוש היקר הזה? ואז פגע בו הכדור...

אמא


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

אזכור את אחי השחור בעל העינים הכחולות והצחוק התמידי המרחף על שפתיו תמיד, בכל התמונות. רק בתמונתו האחרונה היה רציני. אולי הרגיש משהו, אולי לבו ניחש את העתיד... כי היה רציני...
מעולם לא כעס עמוס על מישהו. הוא היה ער ותוסס חיים, בעל הומור רב. על אף השחרור שהשיגו עבורו הלך לקרב; הלך ונפל... כדור פגע בו בהתרוממו מעל לשטח המת.
"עזבוני חברים כלום לא קרה לי", אמר בשכבו על האלונקה. עד שה עבירוהו לבית החולים שכב יומיים בבונקר. וכאשר הגיע לבית החולים - מת...
מת? לא, לא יתכן. הוא חי בלבנו, עמוס. עמוס...

אחותו, כרמלה


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

... דוקא בימים אלה עלתה בלבי דמותו של חניכי עמוס... כך אני רואה אותו: עליז, רענן, ער ומבדח. בהומור והתרגשות מספר היה את חויותיו. כשחזר מיחיעם אסף את כולנו ושעה ארוכה סיפר לנו על פרשת הגבורה של המקום.
קשה נאבקנו אתו. רצינו שישאר להדריך בקריה, כי מוכשר היה ואהוב על הילדים. אבל עמוס הצליח לשכנע אותנו שהוא חייב לצאת. "מקומי שם".
ליוינו אותו בחרדה ובדאגה. ידענו כי איש כעמוס ילך לכל מקום מסוכן. לא התפלאתי כששמעתי כיצד נפל. אכן, אחרת לא יכול היה להתנהג.
התנועה שבה התחנך, שלה מסר ממיטב כוחותיו - אבלה וגאה על בנה המסור, על עמוס.

חזקו ואמצו
דן


עמוס בא אלינו בחופש הגדול של תש"ו ויצא אתנו למחנה. הקבוצה היתה אז צעירה, ללא מדריך, והיתה סכנה של התפוררות. כאשר הגיע עמוס בתור מדריך קבוע - איחד אותנו, ובמשך הזמן התקשרנו אליו מאוד.
יום אחד הגיע תורו להצטרף אל שורת הלוחמים. ביום האחרון בא לבית הספר בשעת הפסקה להפרד מאתנו. קשה היתה לנו הפרידה ממדריך שעשה כה הרבה למעננו. זוכרת אני כי אחד החברים אמר לו: "עמוס, אוי ואבוי לך אם לא תחזור שלם". ועמוס הלך.
השתעשענו בתקוה שהוא יחזור בקרוב. הגיעו כמה מכתבים ממנו, גם הוא עצמו היה בא אלינו ומעודד את הקבוצה להמשיך בהתפתחות קננו הצעיר. ואנו נמשיך, נמשיך באותה דרך אשר אותה התווה לנו מדריכנו.

חניכה, קן קרית ביאליק.



מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח