טוראי שר חיים "שרי" ז"ל

(מתוך "בני קרית חיים")

את חיים לא הכרתי כאיש קרבות. בקריה, בית הספר ובקן לא התבלט כאיש ריב ומדון; שקט היה, טוב לב ומוכן לעזור לחבר שלא על מנת לקבל פרס. נפגשנו אחר כך בבית זרע. חיים עובד במספוא ומתמסר לענף.
גם ההכשרה אליה השתייך ידעה להעלותו מעלה מעלה. בהשתייכותו לועדות וכמרכז ועדת עבודה הוכיח חיים את עצמו, תמיד מוכן היה להקשיב לחבר ולהקל על כל אדם.
בוקר בוקר עם השכמה נראה חיים רותם את עגלתו, מקלל את הבהמות ומיד מלטפן, כי לא איש כחיים ירגז... גם בשדה הוא שופע חיים, מזרז בעליזות את החברים לספק את כמות הירק הדרושה לרפת.
ביום משבר, עת החלו חברים לעזוב את ההכשרה, אף הוא בין המתלבטים, אולם - מתגבר וממשיך. עם הצטרפות ההכשרה לפלמ"ח עובר חיים עם כל החברים את הקשיים, ומטה שכם לענין המשותף.
והנה עולה חיים עם ההכשרה לרבדים, מתקשר לנקודה, משתתף בהגנת גוש עציון, עד נפילת הגוש.
כששמענו שחיים הלך בשבי שמחנו: לפחות הרע במיעוטו... וחששנו להעלות על מחשבתנו את שעלול לקרות...

שמחה


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

(מתוך "בני קרית חיים")

זכרונות, רק זכרונות נותרו לנו... נזכרת אני באותו יום בו בא חיים לחברת הנוער והוא נער בן שש עשרה. החל מן הימים הראשונים השתדל לעצב את פני החברה, לשוות לה אופי שומרי. כמה התגאה חיים באותו יום, בו נכנסה הקבוצה לתנועה החינוכית. אכן, התפתחה החברה, התקדמה, צעדה לקראת מטרתה. בשעה שהתכוננה החברה לקבל את סמלי התנועה דרש בירור אישי על כל חבר; היה קיצוני בדרישותיו, כי קיים אותן כלפי עצמו הוא. היה חיים מסור מאד לעבודתו. אהב את ענף המספוא, אהב לקצור בחרמש. לא פעם הקדיש לעבודתו גם מזמנו הפרטי.
היה חיים מהראשונים שדרשו את הגיוס לפלמ"ח. אהב את האמונים בשדה, את המסעות המפרכי, את אימוני הלילה. לא פעם היה גם מרבה בשבחם.
אחרי העליה התמסר כולו לבנין המשק, להכשרת קרקע. יצא גם ברצון לעבודות חוץ בירושלים. אנשי "סולל בונה" אהבוהו, דרשו כי ימשיך אתם בעבודה. וזוכרים אנו עדיין את בדיחותיו השנונות עת ישבנו בטנדר בדרכו חזרה מירושלים; צוחק היה על הפועלים החדשים, על מבטאם המשונה.
... חמש שנים חי חיים אתנו, ודמותו תלוונו בכל אשר נלך.

שושנה, רבדים


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

(מתוך "בני קרית חיים")

יש קושי רב לעמוד כיום ולקיים אזכרות, כה רבים הנופלים. המוות מצא את משכנו בקרבנו ויושב במשכן זה כמעט לבטח. אך הפעם שונה מקרה זה מאסון רגיל. ודוקא עם מות שכזה קשה לשלים. רבים הנופלים, ויש טעם בנופלם: הרי הם, בנופלם, מביאים לנו את החיים. אך האם במותו של חיים השגנו אנו חיים? שונה מקרה זה ואכזרי עד מאד. לנפול כך שדוד, בשבי, בעודו לוחם אתנו, נאבק אתנו, מתלבט אתנו, בעודו מחכה אתנו ליום הגאולה. הנוכל להשלים עם מקרה כזה?
... ודוקא חיים. חיים שלנו, שידענוהו זה מכבר כמסור, פשוט ואהוד. אותו חיים הגבוה וצנוע שפניו הנעימים כפני ילד; אותו חיים שרק אתמול עמד יחד אתנו במאבקנו על בנין חברה; הוא שעמד והתריע בלא כל מורך, הצביע בפרוש, ללא פשרות על משגים. אותו חיים, שהגן על ביתו ביתנו ומסר את כל כוחו לבית זה. חיים, שמפאת בריאותו הוציאוהו מהפל"מ, חזר ותבע להיות בקו הראשון; אותו חיים שלא יכול היה להשלים עם מותם של אחרים והחיים פיכו בו, הוא נפל לא באותה צורה בה מוכן היה לפול. קשה להשלים...
חיים, תמיד נזכרך, בפשטותך כפי שהיית. אתנו תהיה תמיד.
מחנה השבי. ביום השלשים
ויוי (ראובן מאירי ז"ל)


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

(מתוך "בני קרית חיים")

יום א' י"ח תמוז תש"ח
"השבי הערבי איננו חברת ביטוח"...
הד מליו של אברשה נתלה בחלל האויר וקפא. אפלולית שררה בחלל המרפאה, אפלולית מעורבת בריח של דם. הלב כבד היה משל נמלא עופרת, וממול - על האלונקה - נראה גוף מאורך עטוף סדין, שכתמי דם גדולים מנמרים אותו. הקרבן הראשון של השבי...
היתה מנוחת צהרים. שכבו האנשים איש בפינתו וקראו. שלוה ושקט מילאו את האויר. פתע - יריה קרובה פולחת את האויר. הגוף מזדעזע אינסטינקטיבית, אך מיד נרגע: הפלטה כרגיל...
טרם סיימתי להרגיע את עצמי וצעקות בהלה מעורבות במהומת התרגשות נשמעות ממרכז המחנה:
"עזרה ראשונה! אלונקה! חובש! מהר!..."
כהרף עין זינקתי החוצה ודהרתי לכיוון הצעקות.
- "שם, שם! חיים שר נפצע." - כיונוני לאחד מאהלי רבדים.
אני פורץ פנימה ולפני נפרשת התמונה: חיים שר שוכב אפרקדן עצום עינים, ראשו טובל בשלולית דם, ידו האחת מונחת ברפיון על דפי ספר פתוח, שקילוח של דם נקוה סביבו; ביריעת האוהל, קרוב לראש, נראה נקב כדור. אני גוחן ותופס בפיסת היד: הדופק מורגש עדיין... ידי תופסות בראשו: חצי העורף הימני מפולח, וסילון של דם פורץ מהגולגולת ונקוה בשלולית...
"הענין אבוד". אמרתי לעצמי... היבטתי באנשים המקיפים את חיים ואותי ומצפים, מצפים, למילת מה, מפי... וכי מה אומר להם? ברגע זה הגיעה האלונקה.
"חבריא, נשכיב אותו על האלונקה." אמרתי. - לא עברה דקה ונכנסנו עם הגוסס למרפאה, כשמפתחי האהלים ניבטים פנים סקרניות ומבוהלות.
ד"ר וינדזברג המתין לנו בפתח המרפאה. הוא ניגש לגופה והביט בה: הפנים היו כבר כחולים בתכלית, אמנם הורגש עוד דופק; אך כשראה הרופא את הפצע עשה בידיו תנועת "אבוד".
"הבא סדין". אמר לי... הוצאתי סדין וכיסיתי את הגופה. עד מהרה נספג הסדין בדם, וקצהו האחד הפך להיות אדום. על המיטה שכב י., חבר רבדים, שנפצע מאותו כדור בשתי רגליו. הרופא הוציא את הכדור שהיה מעוך מרוב הדרך שעשה: יריעות חמשה אוהלים, גולגולת ושתי רגלים...
בחוץ - מבוכה והתרגשות. האוירה מתוחה, המשטרה הפנימית מכריזה על עוצר פנימי ומסביב לגדר הוגברו משמרות הלגיון...
הורמו שולי אוהל המרפאה והקצין נכנס. רואה הקצין את הגופה העטופה סדין ושואל: "חלאס?"
אנו מנידים בראשנו: כן! - הוא נבהל: לא! - מגלים את הראש ומראים לו: הנה הפצע. התרגשותו גברה שבעתיים כשנודע לו, כי הבחור שכב באהלו וקרא לתומו, והמות פקדהו שוכב באהל... דרך חלון המרפאה רואה אני את הקצין ואבו עאקף ניגשים אל עמדת הברן ומורידים את המקלע לבדיקה. האוירה באוהל כבדה, דמומה, הלב נעשה קהה ואטום...
"זהו" נשמע קולו של אברשה, "השבי הערבי איננו חברת ביטוח..."
זלמן, חברו הטוב של חיים, מעביר אתי את הגופה השוכבת על האלונקה אל אוהל נפרד בקצה המחנה. הרוח הזועפת טופחת בפנים ומסמאה את העינים באבק. בקושי רואה אני את הדרך. מניחים אנו את האלונקה על הארץ וזלמן מבקש ממני כי אוריד מחגורתו של חיים את סמל "השומר הצעיר" כדי לשלוח אותו להוריו. מסיר אני את הסמל ומוסרו לידיו. בפתח האהל ניצב משמר כבוד של אנשי רבדים.
"הקרבן - השישי שלנו". לוחש זלמן באזני...
מחוץ לשטח המחנה, על יד פינתו הדרום מזרחית, עסקו בחורים בחפירת הקבר. ברחבה עמדו חברי רבדים והביטו מזועזעים בעבודת החפירה. הכאן תהיה מנוחתו האחרונה של חיים שלהם? על יד השער עסקה קבוצת בחורים אחרת בתהכנת הארון העשוי לוחות ופחי ביסקביטים רקועים.
...החושך ירד על המחנה. דממה מרחפת בינות לאהלים. אין השירה נשמעת. רק מעבר השער עולה הלמות אחרונה של פטישים. - דמותו של חיים עולה מול עיני - גבוה, כפוף קמעה לפנים, שערותיו בהירות והחיוך אינו מש מפניו. עוד אתמול ראיתיו מטייל ברחבה ומקדם את פני בשלום רחב. עתה שוכב הוא על אלונקה, עצום עינים ופלוח קדקוד. משמר כבוד נמשך כל הלילה, עומדים הבחורים קפואים דום משני צידי הפתח.
ביום ב' אחרי הצהרים התקיימה הלויה העגומה. כל אנשי המחנה ניצבו ברחבה וחברי רבדים עם הנהלת המחנה יצאו בסדר צבאי כשהארון נישא על כתפי החברים. הארון הורד לבור ובן ציון נשא את דברי הפרידה:
"המות נעשה בן לויה מתמיד בדרכנו עקובת הדמים. אך מעולם לא עמדנו מולו כה חסרי אונים כבפעם זו. לכן גם יכאיב אסון זה כל כך עד כדי חירוק שיניים, ולא יתן מנוחה, כי אין אנו יכולים לשלם להם כגמולם בעד רצח שפל זה... ואנו רחוקים מהמולדת, מהבית... גם לעפרך, חיים, לא נוכל לומר שלום, כי אדמת נכר היא..."

אוריאל אופק


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח