הגנת גוש עציון

גוש עציון שכן עד למלחמת העצמאות בהרי חברון, מרחק כ- 24 ק"מ מירושלים וכ- 18 ק"מ מחברון. ארבעת יישובי ה'גוש' - כפר-עציון, משואות-יצחק, עין-צורים ורבדים - היו מבודדים בלב אזור ערבי.
החלטת החלוקה מ- 29.11.47 הותירה את יישובי הגוש מחוץ לגבולות המדינה היהודית. כבר מתחילת מלחמת העצמאות התנהלה התחבורה לגוש בשיירות מלוות בנוטרים, ואנשי היישובים - כ- 380 מבוגרים - החלו לאגור מים, מזון ואספקה לקראת מצור אפשרי. נוספו אליהם מילואי-פלמ"ח, משמר-נע של נוטרים וקורס המ"כים של חי"ש ירושלים, שהגיעו ב- 25.12.47.
ב- 11.12.47 הותקפה שיירה בדרכה לכפר-עציון ו- 10 אנשים נפלו בקרב. הקשר היבשתי כמעט נותק, את הילדים העבירו לירושלים והונהג משטר חירום.
ב- 12.1.48 התמנה עוזי נרקיס למפקד הגוש במקום דני מס, ואחריות הפיקוד על הגוש הוטלה על מיפקדת הפלמ"ח. עם בואו למקום, ביצע נרקיס מספר פעולות, בהן תפיסת 'המנזר הרוסי', וכן הורה על הפסקת העבודות היזומות ומתן עדיפות מוחלטת לעבודות התבצרות, כדי לקדם התקפה אפשרית.
ב- 14.1.48 התקיף המון ערבי בן כ- 1000 איש, בפיקודו של עבד קאדר אל-חוסייני, את הגוש. מפקד מחלקת הפלמ"ח, המ"מ אריה טפר, נקט יוזמה ופתח בהתקפה על הכוח הערבי. למרבה המזל נתפסו הערבים בשעת המנוחה שלפני ההתקפה, כך שלא יכלו להתגונן מול הכוח המסתער, ונהדפו. הייתה זו ההתקפה הגדולה ביותר של כוח ערבי מאז פרצה מלחמת העצמאות, וכישלונה העלה את מוראל המגינים; אך המפקדים חששו מהתקפה נוספת ודרשו תגבורת, שתביא עימה גם תחמושת וחומרי-חבישה, משום שאלה אזלו כמעט בגוש.
פיקוד ה'הגנה' החליט להחיש תגבורת לגוש במסע-רגלי לילי. היחידה, שנקראה לימים 'מחלקת הל"ה', הורכבה מאנשי פלמ"ח וחי"ש בירושלים, בפיקוד דני מס, סמג"ד הגדוד השישי. ב- 15.1.48 יצאה המחלקה לדרכה מהר-טוב. ליד ג'בע, 5 ק"מ מגוש-עציון, נתקלה בדרכה בכמה ערבים, ואלה הזעיקו תגבורת מהכפרים. בקרב שהתפתח נהרגו כל 35 אנשי המחלקה.
ב- 21.2.48 פרצה שיירה שהביאה ציוד, אספקה ותגבורת של 50 איש לרבדים.
ב- 25.3 סיים עוזי נרקיס, לבקשתו, את תפקידו כמפקד הגוש, ואת מקומו תפס משה-'מוש' זילברשמידט.
הגוש היה מנותק, ופיקוד ההגנה החליט לארגן שיירה גדולה וחזקה, שתפרוץ בכוח אל הגוש ותביא תגבורת של לוחמים, אספקה וכלי-נשק. השיירה יצאה לדרכה ב- 27.3.48, הגיעה לגוש ופרקה את מטענה. בינתיים הקימו הערבים מחסומים באזור בריכות-שלמה והמוני כפריים נזעקו לכביש. כשיצאה השיירה בדרכה חזרה, נלכדה במחסום ליד הכפר נבי -דניאל. בקרב הקשה שהתפתח נהרגו 14 לוחמים וכ- 40 נפצעו.
מעתה נותק הגוש לחלוטין. הקשר היחיד היה באמצעות מטוסים קלים, שנחתו בשדה-התעופה הארעי שהותקן במקום. אולם שליטתו של הגוש על כביש ירושלים-חברון איפשרה ליושביו לתקוף מדי פעם מכוניות של הליגיון הירדני ולשבש את תנועתו.
לקראת סוף המנדט ופינוי הצבא הבריטי, החליט עבדאללה מלך ירדן להורות לצבאו לכבוש את הגוש. ב- 4.5.48 החלה ההתקפה, אשר הביאה לנפילת הגוש ב- 14.5.48. בשני ימי הקרבות האחרונים נפלו 155 לוחמים. בכל הקרבות שהתנהלו על הגוש הגיע מספר הנופלים ל- 238 , ועוד 165 נפצעו. 320 אנשים ונשים נפלו בשבי הליגיון.

שמות נופלים מקרב אנשי הפלמ"ח:אלוני ישראל; אנגל חיים; בוגוסלבסקי בנימין; ביטנסקי יהודה; בן-ימין עודד; בן-מאיר בן-ציון; בן-עטר יעקב; ברוך יוסף; גאון איתן; גולנד סבו; גינצבורג יצחק; הלוי יצחק; הרשקוביץ אליהו; זבולוני יצחק; ט"ש דוד; כהן אלכסנדר; כהן יעקב; כלב יחיאל; כספי יעקב; לוין יונה; לוסטיג אלכסנדר; מזרחי אליהו; מיכאלי אמנון; מס דני; פנואלי שאול; פרלשטיין משה; פרסיץ בנימין; פת ברוך; צברי דוד; צוובנר דוד; קוטיק יעקב; קופלר יוסף; קושניר טוביה; רייך דניאל; שמואלי יעקב;