סג"מ ט"ש טור-שלום דוד ז"ל

יום ב' י"ח בכיסליו תש"ח (1.12.47)
מירושלים הבינלאומית למדינה העברית.
ליקירי, אזרחי מדינת היהודים
הרבה ברכות מעיר-הקודש

- - - אצלנו בירושלים האוירה עודנה אוירת חג מדינה. גם אילו לא הייתי ממהר (בעוד עשר דקות אני הולך להרצאה של פרופסור אמריקאי על שיטות סטטיסטיות בסוציולוגיה ופסיכולוגיה) לא הייתי יכול לתאר על עשרות דפים את ההתרגשות, את השמחה ואת ביטויה בירושלים מיום ו' בצהרים עד אמש, ובמידת מה עוד היום. עד לפרסום התוצאות היתה מתיחות עצבנית מלווה מתמטיקה וחישובים. מהרגע בו שמעו את התוצאות החלו אלפים לנהור לככר המוסדות. "הורה" עצומה השתוללה שם, בני אדם התנשקו ברחובות, כל אוטו שעבר, היה עמוס עשרות אנשים - צעירים וזקנים - ששרו וצהלו ונתקבלו במחיאות כפים וקריאות מכל עובר. גם מכוניות המשטרה והבולשת לא נפטרו מזה, ואף הם היו עטורי דגלי לאום. חיילים צעקו "יחי" ו"הידד" לכבוד המדינה. גולדה מאירסון דיברה כחמש פעמים לפני המונים שנאספו ובאו. בפעם הראשונה היתה כה נרגשת שבקושי החלה לדבר. סנה, שהגיע ביום ו' מפריס ובא ירושלימה ביום א' התנשק עם השוער של בנין הסוכנות. אנשים לא ידעו מה לעשות עם עצמם. התרוצצו, שרו, רקדו ושתו "לחיים" אני כשלעצמי הייתי ער ארבעים שעות רצופות
כשאבוא הביתה - איני יודע עדיין מתי - אוכל לספר בפרטים וקוריוזים. העתון אינו מביע אפס קצהו. אצלנו מתחילה להיות מורגשת המתיחות של השלב השני - בו תינתן רשות הדיבור לנו, ליהודים, אחרי שעד עכשיו מסרנוה לנציגי האיטי וסיאם, קוסטה-ריקה ואקודור, הפיליפינים ופקיסטן. אנו מוכנים ומלאי תקוה. - - -
כל טוב ומסרו שלום ליתר אזרחי מדינתנו העברית ידידנו
דויד

מתוך הספר 'דויד טש (טור שלום) אחד מלמד הא' הוצאת עם עובד תל אביב תשי"ב.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

ב' בתמוז תש"ה
בעתון מתוארת הלויתו של אליהו גולומב. ניכר היה - לפי התיאור - כי הנפטר הוא איש צבא, מפקד צבא. שפרינצק הספיד ואמר: אליהו איננו! כפקודת היום נשמעה ההודעה והיא כולה סתירה למה שהיה קיים, יציב, בטוח, חלק אורגני של הויתנו במשך דור שלם. הוא היה יועץ פלא, ראש המטה של מחנה משתערים לקוממיות, נועזי נפש ולוהטי מפעל בונה ומשחרר. פקודת היום, פקודת הגורל אומרת: אליהו איננו! פקודתה יום שלנו אומרת: מחנות אליהו חיים וקיימים! ד"ר סנה אמר: בדוגמתו האישית היה מקור סמכותו המוסרית. נמשיך בהגשמת המהפכה הציונית עד שיגאל עמנו מקללת הפיזור וחרפת חולשתו. זאת אנו נשבעים לך, מורנו , ידידנו, ומפקדנו, אליהו!

מתוך הספר 'דויד טש (טור שלום) אחד מלמד הא' הוצאת עם עובד תל אביב תשי"ב.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

על שום מה לא זכה דור יוצאי מצרים להיות נגאל? - על כי לא הוכשר להיות נגאל. אמנם כולו שאף לגאולה. אבל לא היה לו לאותו דור ההכשר הנפשי לסבול חבלי הגאולה בטרם יגיע למשא-נפשו. "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו : מי יאכילנו בשר? זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים ועתה נפשנו יבשה אין כל" (במדבר י"א ד'-ו') התפרצות זאת מעידה על חוסר יכולת לסבול. ולדורות הבאים משמש מאורע זה הוכחה ברורה שהגאולה תבוא רק בדור שידע לסבול למענה.
ושוב מאורע המוכיח את אי הכשרת יוצאי מצרים לגאולה - מעשה המרגלים, המרגלים אשר נשלחו על ידי משה מתוך אמונו המלא בישרם ובכשרונם, תרו את הארץ והוציאו דיבתה רעה. הם נבהלו מפני הסבל שבמלחמה עם האויב, נרתעו מפני הסיכון. רק כלב ויהושע לא פג לבם ואמרו: " עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" (במדבר י"ג ל') דור שאינו מוכן לסכן את חייו למען הגאולה הוא דור המדבר ואינו ראוי להיכנס לארץ.
והנה מופיע הטיפוס השלילי הרגיל שבכל חברה - המקנא בזולתו. זהו סוג הנפוץ מאוד בחיים - בעלי הקנאה. קורח דתן ואבירם ואנשיהם לא יכלו לראות בגדולת אחיהם בני לוי. אנשים אלה באו על ענשם, האדמה בלעתם. הדור הנגאל חייב להיות מזוקק. לארץ הקודש יכנסו קדושים וטהורים בלבד.

מתוך הספר 'דויד טש (טור שלום) אחד מלמד הא' הוצאת עם עובד תל אביב תשי"ב.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

המסך החל להתרומם מעל במת גיא ההרג - אירופה. האמת נתגלתה בכל אכזריותה. יותר מאשר חשבנו, אשר יגורנו להעלות אפילו על הדעת - בא לנו. יחד עם זאת מתרומם קצה המסך מעל השאלה הגדולה: והנותרים, שרידי החרב, מה יהא עליהם?
"כל המאמין כי רדיפת היהודים היא רק ענין עובר, טועה טעות גדולה. מתוך נימוקים עמוקים הכרח הוא, שהמצב ילך הלוך ורע עד אשר תבוא המהפכה ההכרחית". דברי נבואה אלה של החוזה הגדול, מבשר התקומה, הרצל, איומים ונוקבים. חשבנו כי המהפכה ההכרחית כבר הגיעה. למעלה מששה מיליונים חללים שילמנו במחיר המהפכה הזאת, מחיר מספיק. אבל כנראה עדיין לא הכל הסכימו, כי זו היתה מהפכה. עדיין יש כאלה, החושבים שעוד יוכלו לחזור ולחיות בארצות משם גורשו, ובמולדתם הנכריה יוסיפו לבנות את חייהם ואת עתידם. עוד יש יהודים המשלים את עצמם בתקוות שוא, שהם יוכלו להיות מאושרים בין הגויים.
הנה בימים אלה קראנו בעתונות שתי, ידיעות קצרות. האחת מאיטליה, המספרת כי בבוא הנציג הבינלאומי לעזרת פליטים אל יהודי איטליה והציע להם התאזרחות ושיבה לחיים באיטליה, ענו לו היהודים בשירת "התקוה". הידיעה השניה מספרת, כי ברומניה ובספרד אין היהודים מעוניינים לעלות לארץ. להם כבר טוב.
כזה בעצם הלך רוחם של פזורי העם העברי מבחינת העתיד. העם היהודי הוא כרגע עם שרידי חרב, עם ששליש בניו נהרגו ונטבחו, עם שרק חלק קטן ממנה חלק השלושים לערך, יושב בארצו, והשאר, החלק שנשאר בחיים, מפוזר ומפורד. אבל העם, אף כי פצוע קשה - חי, והוא חייב לבקש דרך לחיות. פה מתעוררת שאלת עתידו של העם ודרכו לקראת הבאות: מה הוא עושה לשם חייו בעתיד. הרצל אמר פעם: כדי להפוך את החולה לצד השני בלבד אין צורך במאמצים רבים כל כך. את החולה צריך לרפא מחליו. בעם היהודי יש כעת שני זרמים. הראשון מנסה להפוך את החולה לצד השני. חלק זה חסר תפיסת העבר, ועוד יותר תפיסת העתיד. דם ששת מיליוני אחים לא הספיק, כדי להסיר את איולתו האיומה. החלק השני מנסה לרפא את העם החולה מחליו. סיסמתו היא: ושבו בנים לגבולם, ולא רק במובן הטריטוריאלי, אלא גם לגבולות אחרים, לגבולות העצמאות והחיים החפשיים. מפיו פורצת הקריאה: "עוד לא אבדה תקוותנו... להיות עם חפשי בארצנו", כאשר באים ומציעים לו להתהפך לצדו השני ולהתאזרח באיטליה. הזרם הראשון הוא חלק העם האומר: אהבתי את אדוני. וגם המרצע לא עזר. גם קרונות החנק לא הועילו. גם חמש שנות המלחמה על מוראותיהן בשבילנו לא הוכיחו להם את אמיתות הפרוגנוסה הציונית. אכן חציר העם, אכן מת העם, גם החלק החי שבתוכנו מת. היזדעזע המת?
וזה מתרחש דוקא בשעה שהעם בארץ הולך ונעשה עם לכל דבר; בה בשעה שאנגליה נענתה לדרישתנו להקים בריגאדה עברית. אולי תעורר היא בהופעתה ובכוחה את הנשמות המתות. אכן הבריגאדה היהודית תסייע להכות באויב, אולם עיקר תפקידה הוא לעודד את שרידי החרב הנידחים, להראות להם את הדרך לחייהם בעתיד.
שרידי ישראל, פליטי חרב, שארית הגולה -
דרככם ציונה!

דוד ט"ש

היתה בי יד הגורל האכזרי, והריני בא לצרף ניצוצות מנשמתו הטהורה של בני דויד אשר בנפלו חסרו לו כארבעה חדשים עד עשרים שנה והגורל המר בחר דוקא בבנים הטובים, העולים על אבותיהם, לאחר שבני אהרון הכהן, נדב ואביהוא, נשרפו באש הקודש, אמר משה לאהרון : אחי, בסיני נאמר לי, שאני עתיד לקדש את הבית הזה, ובאדם גדול אני מקדשו, והייתי סבור שמא או בי או בך הבית הזה מתקדש ועכשיו - שני בניך גדולים ממני וממך (ויקרא רבה פי"ב)
גם אנו סבורים היינו כי מעשים שלנו הם מעשים של ערך, שכן זכינו להיות בין מעצבי דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה, מרדנו בחיי הגלות ועלינו, החיינו את לשוננו בפיותנו ובפיות אחינו ובנינו וכו' וכו'. ועכשיו אין לנו אלא לומר עם משה רבנו: לא בנו -בבנינו יתקדש שם עמנו, בבנינו היקרים, שמסירות נפשם היתה ללא כל שיור, שאהבו את עמם ואת ארצם בכל לבבם, בכל נפשם ובכל מאודם. הלמד-הא העלו אש קדושה, את אש לבם הקדוש, לעמם ולארצם.
- - -
אינני יכול, שלא לציין כמה תכונות יסודיות בנפשו, הואיל ותכונות אלה הן, לפי דעתי, כלליות לנוער שלנו ברובו הגדול, דויד ידע לתת ביטוי מתאים לתפיסת עולמו בדיבור ובכתב. הוא חי מילדותו את קצב הזמן ואת קצב בנין הארץ. רשימותיו מכיתה ח' של בית הספר העממי עד לימי חייו האחרונים הן כעין בבואה לתולדות בנין הארץ ותקומת מדינת ישראל. על כל נקודה חדשה, על כל אנית מעפילים, על כל מאורע חשוב בחיי עמנו - באה מיד תגובה במחברתו בצורת שיר או מאמר, וברשימות אלה רואה אני אספקלריה נאמנה, בה משתקפת הדמות הנאצלת של כל הנוער שלנו. כי דויד הוא רק אחד מתוך ל"ה הקדושים. והל"ה הם יחידים מתוך האלפים, שעשו את כל חייהם קודש לתקומת מדינת ישראל.
- - - ועוד רגש אחר - המשותף גם הוא לנוער בכללו - הוא רגש החברות, פעם בלב דויד. הוא היה איש רעים מילדותו, שמר על הקשרים עם חבריו, וכמה הצטער כשראה שהקשר הולך ונפסק. "כנראה שכל הרוח החברותית של הכיתה והאחוה הכללית של תלמידיה" -הוא כותב באחד ממכתביו - "טבעו בטיפת הדיו שסימנה את הנקודה האחרונה בבחינת הבגרות וחבל על כך. אפילו שעמום וריקנות שוררת כשאין חברה" וכשמצא חבר כלבבו היה מאושר. "תסלחי לי על קצת רכילות" -הוא כותב לאחת החברות - "אינני יכול שלא להזכיר את שמו של ש.ז בלי לציין שהוא, לדעתי, האדם המושלם ביותר שפגשתי בחיי. אם יש בו חסרון, הרי זה היותו טוב מדי. החברות אתו היא, בלי ספק, אחד הדברים הנעימים ביותר, שרכשתי לי בנוטרות."
- - -
כאשר בני המקום הציעו להביא את דויד לרמות השבים לקבורה אמרתי: דויד אהב את חבריו ומקומו בין חבריו ואין להפריד בינהם במותם. הם חשו לעזרת גוש-עציון - שם צריך להיות מקום מנוחתם. הקבר הקדוש של הל"ה ישמור על המקום, שיהיה שלנו, שישאר בתוך מדינת ישראל. אני מאמין, שגם עכשיו שעם ישראל לא יוכל לשכוח את אשר עשו הם ולא ימסור את גוש עציון לידי זרים. ואני מאמין שכל העולם, למרות רשעותו ואכזריותו בהווה, ירתע מפני הקבר הקדוש הזה ומפני הקברות הקדושים והיקרים שנוספו - וגוש עציון יהיה שלנו ועל הרי חברון יפרחו ישובים עבריים חדשים.

ה א ב
אדר-ניסן תש"ח

מתוך הספר 'דויד טש (טור שלום) אחד מלמד הא' הוצאת עם עובד תל אביב תשי"ב.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

לא ראיתי את דויד אלא פעמים ספורות, אך לא אוכל לשכוח אותו. בראשונה נפגשנו בבית ידידי וחברי לעבודת ההוראה והחינוך, המורה הנכבד מר א.ט"ש בחיק משפחה תרבותית, באוירה השקטה של מושבה כפרית, גדל צמח אציל, שהזין וכילכל את כוחותיו הרעננים מכמה וכמה מקורות ברוכים. מן המסורת התרבותית של השכלה יהודית המעורה במורשת האבות, מקירבה ישירה אל טבע הארץ ואל הטכניקה המודרנית, משיתוף פעיל ומשולהב בבנין המולדת על כל המאמצים והנפתולים הכרוכים בו, ואחרון אחרון חביב משותפות רוחנית מופלאה ונדירה בין ההורים וילדיהם.
בשניה ובשלישית (והיאך! כבר באחרונה) ראיתי את דויד בביתי, או ביתר דיוק, על מרפסתו כשבא ללוות את אביו אלי. בינתיים הפך התלמיד לסטודנט באוניברסיטה שעסק בתורת ההכרה (אצל הפרופסור ש.ה ברגמן) סוציולוגיה (אצל הפרופסור מ.בובר) תורת הכלכלה (אצל הפרופסור א.בונה) סטטיסטיקה (אצל הפרופסור ר.בקי) ועוד מקצועות אחרים. היה מכובד על מוריו בשל חריצותו והתמסרותו ללימודים והצלחתו הבולטת בהם, והיה חביב על חבריו בשל מידותיו התרומיות. סבר פניו קירב כל זר וחימם את לבו של כל קרוב. אותו בחור שידע להילחם בשעת הצורך ומצא את מותו כאחד ממגיני ירושלים והאוניברסיטה שלו ושלנו, הרי מטבע ברייתו היה איש רעים להתרועע, אוהב שלום ורודף שלום. בת-שחוק נעימה היתה מרחפת על שפתיו והעינים הטובות והחמות הביעו תום ואימון. על אף בגרותו האינטלקטואלית הבלתי רגילה של דויד ז"ל היה זוך הילדות נסוך על דמותו הגברית והעדינה. כבעל מזיגה נאצלת זו יחיה בלבנו.

פרופסור א.סימון
האוניברסיטה העברית.

מתוך הספר 'דויד טש (טור שלום) אחד מלמד הא' הוצאת עם עובד תל אביב תשי"ב.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

"אחד רחוק קרב אלי בבקר,
וברדת ליל בהלקחו ממני, קרב יותר"

רגע אחד, שרבים כמוהו בלי ספק בשאונה של עיר ושסאונו של זמן.
רגע שאופף את כולנו בהתקדש ערבו של יום, אל מול אורותיה הדבוקים של קריה בשלל פינות חמדה, תענוגים וסבל שבה.
רגע שבו נפגשים, בלי ספק - בקרנות רחוב - אהבה שאינה לשמה, רעות הדוברת מעצמה - וידידות שאינה אלא חזון.
רגע אחד - ואחריו באים רבים שאינם כמוהו.
רגע שאליו מופנים השבילים ואליו מוליכות הדרכים - כעדרי צאן נהוגים בידי רועם, אל מקור לא אכזב של שדות מרעה עדויי משמן - הנודעים מפה לאוזן: רק לידיד רק לקרוב -
רק לך ולך בלבד
כך צעדתי וצעדנו נטולי מחשב, מסנורים, אל מול אותו ויעוד של חצות שאינו אלא רגע, שאחריו באים רבים שאינם כמוהו.
הכרתיך דויד
בעטיו של זה או של זה - אין לזאת כל משמעות שהיא. הכרנו משום שינקנו יחדיו מתוך קרקע שונה - מזון דומה בתכלית. ומשום, שפרי בוסר גמל והולך לקראת ביכוריו. ומשום שרצונות דעת נועדים בצוותא על מנת רצה והוסף והאדר דעת.
עז היה רצונך לידע - ולא היה מרחק שלא תעברנו על מנת לידע.
היינו מחבטים זה בזה, באותה פינת ויעודנו שבקרן-רחובות לאור של פנס החשמל בבית הקפה -את מיטב חשקנו לדעת. והיית מערטל נשכחות תלמודך מני מדרש ילדות כדי לבנות בנין בגרות שלך. ואין קץ לאשרו של רגע, ואין קץ לעשרו של רגע, במיטב נעורים שבו, במיטב ויכוחים שבו.
חיית נועריך לשובע -ולא שבעת דייך.
ולא היה זה אלא פורקן מסגרת לימוד לרגע, ועיצוב השקפת חיים לעד...
... ונתקפד פתיל חייך. נשארה הלבנה תלויה על בלימה אל מול נדבך משומם כטפח לגובה. שארו הורים בשכולם קבל רעות שנתיתמה... והיה זה שוב רגע אחד שהיו מאחריו רבים שאינם כמוהו... נהלך בשנית -כל אותם ששארו -מסונורים, לקראת אותו ויעוד של חצות, שתהא רוחך חופפת עליו. נשוב ונקבע אותה לבנה שנתיתמה - ונגביה לו לנדבך ששרד כטפח לגובה - והיו לרבים...
דויד תהיינה מלי אלה קודש מעט לאותו רגע בו זימנונו החיים יחדיו.
וכשם שלא יתם זכרו של זה לא יסוף זכרך מלב רעות שאינה לשמה בלבד.
אפרים אבא

מתוך הספר 'דויד טש (טור שלום) אחד מלמד הא' הוצאת עם עובד תל אביב תשי"ב.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

בגורלי נפל ללוות את דוד כמעט בכל דרכי חייו, מביה"ס ועד האוניברסיטה, ועד... יום הקבורה בגוש עציון הנצור.
דוד היה אחד מאלה שאינם קמים לאומה בדור אחד במספר גדול. ברוך כשרון ורב מחשבה מראשיתו, וכל אישיותו לא היתה אלא רמז למה שהיה עתיד להיות, אילו זכה וזכינו ונשאר בתוכנו.
בכל אשר פנה הצליח, וכל שרצה השיג בקלות. מעולם לא שקד על לימודיו שקידה מיוחדת. אדרבא, בשעות הפנאי היה מבקש לו חברים להחליף אתם דעה ולחלק אתם התרשמות ולהנותם בדבר בדיחה וחידוד. בכל חברה שנמצא צף ועלה לפעילות ולהנהגה. ואף-על-פי-כן הצליח מאד בלימודיו, וכל שטח שהתעניין בו - עד מהרה נעשה בקי בו במידה בלתי רגילה.
מילדותו היו חבריו בוגרים ממנו: חברת בני גילו לא עניינה אותו הרבה. את המשחק הילדותי לא אהב. עולמו - הספר. ציבורי הספרים שקרא - מהם לקח לו מופת ובהם דיבר תמיד. הרבה השפיעה על נפשו דמות הרצל: היטב ידע את כתביו וגם כתב עליו הרבה.
חיבה מיוחדת היתה לו להצגות. לרבים זכורות הופעותיו עם בית הספר והנוער העובד במקום. הוא כתב ועיבד הצגות, ביים והופיע בהצגות.
בהצלחה מרובה גמר את לימודי הגימנסיה, שבה נטה דוקא למקצועות הריאליים. חיבור רב ערך שלו מהכיתה השביעית, על "רדיואקטיביות", נדפס בירחון "הטבע והארץ".
את שנת השירות שלו מילא כנוטר, והיה חביב מאד על כל חבריו. הוא ידע להעלות הרבה אור גם בחיי הנוטר האפורים. אולם את יעודו ראה בהתמסרות ללימוד, ומשנשתחרר מהנוטרות - נכנס לאוניברסיטה.
בירושלים אפשר היה לראותו בכל פינה. כל ירושלים הכירה אותו, משום שהיה פעיל בהסתדרות הסטודנטים והיה חבר הועד הארצי שלה; משום שהיה קצין הסברה של ההגנה והרבו מאד להשתמש בו בתפקידו זה; משום שהיה מתרעה עם חבריו שעות רבות ביום ובערב; משום שהיה התלמיד המצליח ביותר במקצועות שלמד אותם. והיה זה מפליא, כיצד יכול בחור זה לעשות דברים רבים ושונים כל כך, ואף-על-פי-כן לא נחפז מעולם. חברי ההגנה דיברו עליו בהערצה, סטודנטים העריכוהו ופרופיסורים כיבדוהו, פועלי בתי חרושת ותושבי שכונות זכרו אותו לטובה.
וכל זה - רק תוך כדי צמיחה. לדרך הרחבה של החיים עדיין לא יצא. עתידו עוד היה לפניו ורק התחיל מסתמן באופק.
בראשית מלחמתנו לעצמאות כבר אי אפשר היה למצוא אותו בשום מקום. מראשוני הראשונים נזעק הוא לפעולות. ואין פלא כי השתתף באותו מבצע נועז שטובי הנוער שלנו, האמיצים שבו והנלבבים שבו, נשלחו אליו: בנסיון הנואש להגיע בציוד כבד דרך גוב האריות לגוש עציון הנצור. בדרך הנוראה ההיא נפל עם כל חבריו, ועמו נקברו כשרונות שאין להם תמורה.

יוסף