לוחם בן יעקב גרינהוט צבי ז"ל

17.7.1944
למ.
סיימת את שנתך העשרים ושתים. עשרים ושתים שנה, אשר כל אחת מהן מלווה במאורעות שונים ומשונים, בשמחה ואושר, בגיל ובתוגה המתחלפים זה בזה והמתהפכים זה על גבי זה. מה רבים הם נפתולי האדם ומה מופלאים הם לעתים?! משתזרות נימי החיים ומהוות יחד חוט ארוך הנגמר באין סוף. ואת קיצו - מי ישורנו? מקוה אתה להגיע למטרה מסוימת; מה טוב אם הנך מגיע עדיה; אך מה רבות הן האכזבות. והיש לאדם מטרה סופית? הן לאחר שהגיע לאיזה חוף, האין הוא ממשיך לחתור הלאה? אף פעם לא ירצה לעמוד במקום. כזה הוא האדם וכאלה גם אנחנו. הנה רק לפני חצי שנה היה לנו יום גדול, אך לא ניתן לנו למצות את מלוא האושר מפני התפקיד. ועכשיו אנו מצפים ליום הגדול בו נתברך בבן או בבת, בו נהיה הורים ל"צבר" או "צברית" קטנה. האם הרגשת כבר פעם צפיה לקראת משהו כמו הפעם? האם היתה כבר הרגשה נעלה יותר....

14.8.1944
למ.
הבוקר קראתי בעיתון שברל כצנלסון שבק חיים. כולנו בהרגשת אבל כבדה. ואני רוצה להגיד כמה מלים על הטרגדיה האישית של האדם הנאור הזה. כבר לא פעם חשבתי על גורלו של ברל, ואת, באחת ההזמנויות נוכחת בעצמך כאשר הוא, מתוך כאב גדול אמר:"הנוער, שכל ימי הייתי אתו, שכל ימי הדרכתיו, לא הולך כבר בדרכי. היום כאשר אני בא לאיזה סמינריון לפעילים של המשמרת הצעירה על מנת להרצות, אז לא אני הוא הנשאל, אלא יש בפי תלמידי כבר עשר תשובות, וכבר לא שואלים אותי לשם עיון אלא לשם ויכוח והוכחה". את זוכרת את המלים האלה. היה זה בכינוס של המשמרת הצעירה של מפא"י באלונים. איזו טראגדיה של איש אשר הקים את תנועת הפועלים הא"י והיה עמוד התווך והאב הרעיוני שלה, כאשר צריך היה להגיע למצב זה שהנוער, אשר הוא בעצם הממשיך של תנועה זו ויורשה, מתחיל לפלס לו דרך משלו...

מתוך הספר "צבי בן יעקב" בהוצאת קבוצת חותרים, כסלו התש"ז
מידע נוסף נמצא בתא החלל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מ. יקרה!

אני מקוה שהמכתב הזה לא יהיה האחרון אשר אני כותב לך. יחד עם זה אני מקוה שהוא גם יגיע אליך. בשעת הכתיבה אני יושב בתא בית-הכלא בבאנסקה-ביסטריצה ואיני יודע מה יביא יום המחר. על כל פנים החלטתי לכתוב לך את המכתב הזה על מנת שבמקרה שלא אחזור כבר לעולם תדעי את וידע ילדנו אשר צריך להיולד בערך בעוד שבוע-שבועים איך ביליתי את ימי האחרונים ואיך נסתיימה שליחותי. עוד בי התקוה שאעבור את התקופה הזאת ואחזור אליכם, כי יש לכך הסיכויים, אך קלושים הם. אני רוצה לספר לך באופן כרונולוגי מה היה כאן, עד אשר הגענו לאן שהגענו.
בלילה בין ה-14 ל-15 לספטמבר קפצנו: חיים, ראפי ואני, אך לא למקום המיועד מראש, אלא כ-50 קילומטרים הרחק ממנו, לתוך שטח גרמני. מיד ירו בנו ממכונות יריה, אך לאיש מאתנו לא קרא דבר. הודות לחושך הספקנו להסתלק ורק לאחר יומיים מצאנו איש את רעהו. במשך ששה ימים הלכנו דרך ההרים עד אשר פגשנו בשלושה פרטיזנים ויחד אתם עברנו את קו החזית, הוא הנהר וואג. כל הדרך היתה מלווה יריות והפצצות. אני כותב כל זאת בקיצור הנמרץ ביותר. לא אוכל להאריך. מטרתנו היתה להגיע לבאנסקה-ביסטריצה. התקדמנו אחר-כן בשטח הפרטיזנים יחד עם הפלוגות הנסוגות עד לביסטריצה בדרך קשה מאוד. אבל חיינו כאן חיים יפים מבחינת קבלת-הפנים, הדירה וכו'. נפגשנו כאן עם חביבה שבאה בינתיים ישר באוירון. התחלנו לעבוד בענינים היהודיים, ואין מלים בפי לתאר איזה עידוד הבאנו להם, ולא עידוד בלבד, כי אם גם עזרה סוציאלית. אך כל זה לא הספיק, כי לאחר חודש בערך השתנה המצב והכל צריך היה לברוח להרים. הגרמנים כבשו בנסיגתם את כל השטח הסלובקי.
ארבעתנו דאגנו לנשק ויצאנו להרים עם קבוצת חלוצים ואנשים-מספר אשר חשיבותם בשנים האחרונות היתה גדולה, על מנת לחכות שם עד בוא הצבא האדום. הצבא הצ'כוסלובקי אשר יצא גם הוא להרים פוזר כולו והיום ישנן קבוצות קטנות בלבד, במקומות שונים, הלוחמות עדיין. שבוע ימים היינו בהרים בקור, גשם וערפל, וכל יום היה יכול לרדת שלג, וב-31 לאוקטובר בבוקר, בשעה שבע, התנפלה עלינו פלוגה גרמנית במכונות יריה ורימונים. ההתקפה היתה פתאומית והערפל היה חזק, כך שלא היינו מוכנים כלל לכך. הקבוצה שלנו התפזרה הודות לערפל לכל הכיוונים. שעה אחרי ההתקפה חזרתי למקום ומצאתי שם ששה אנשים שנפלו. ביניהם אגון רוט שהיה בשנים האחרונות עמוד-השדרה של התנועה החלוצית כאן, ארזי אחת, חברת-התנועה וארבעה אנשים לא מאנשי התנועה: פישטה טרק, לאצו וולד, סמה ואשתו. במקום מצאנו גם שני פצועים. מה גורלם? - איני יודע. התאספנו ששה אנשים ולקחנו מה שיכולנו לקחת במהירות ועלינו להרים. הערפל היה חזק מאוד, וממרחק של 20-15 מטר לא יכולנו לראות דבר.
רצינו להגיע למזרח עם שרשרת ההרים של הטאטרה הנמוכה ולהצטרף שם לפרטיזנים או לשרידי-הצבא. אחרי-הצהרים שמענו קולות מרחוק וכאשר התקרבנו הבחנו שמדברים רוסית. כמובן שהלכנו לשם. אך זאת היתה שגיאה איומה, כי התברר לנו מיד שאלה הם אוקראינים השייכים לס. ס. הגרמני. כבר היה מאוחר לחזור, כי הם כבר השגיחו בנו. הם לקחו מאתנו את הכל (לי היה תת-מקלע רוסי ושני אקדחים) וכך נפלנו בשבי. הם הביאוני למקום שריכזו בו באופן זמני את כל השבויים ושם נוכחתי לצערי הרב שגם ראפי וחביבה נתפסו. מה גורלו של חיים לא ידוע לי. ראפי נפצע בזמן ההתקפה על ידי כדור בכתף אבל מיד הוציאה לו חברת-תנועה אחת את הכדור.
למחרת בבוקר הובילו את כל השבויים לכפר הקרוב ביותר, מרחק של 12 קילומטר בקירוב. מזג האויר התבהר לדאבוננו, ואי-אפשר היה לברוח. הפגישה עם הגרמנים היתה איומה. התנהגותם גסה ביותר. לומר "ברוטליות" - אין זה מספיק, איני מוצא מלה מתאימה לביטוי הנכון. חיות בלי כל רגש אנושי... שאלו אותנו לשמותינו, אצל ראפי התברר מיד שיהודי הוא וגם חביבה אמרה שהיא יהודיה. בראותי איך הם מתנהגים עם חיילים יהודים של הצבא האנגלי החלטתי להגיד שאני אנגלי ושאיני יודע כל לשון אחרת מלבד אנגלית. התנהגותם כלפי היתה אחרת לגמרי. לא ניכר היה כל הבדל בין יחסם לראפי וחביבה וליהודים ציביליים. התנהגו כלפיהם באופן איום. אותי לקחו במכונית לעיר אחרת ושם דיברו אתי (הגרמנים) בערך ארבע שעות, כמובן אנגלית. בשעתיים הראשונות שוחחנו על שאלות פוליטיות. אחרי-כן עברו לשאלות על עבודתי הצבאית כאן. הרבה שאלות שאלו, אך לא עניתי אף על אחת מהן. איימו עלי וגם זה לא עזר להם. למחרת הביאו אותי לבנסקה-ביסטריצה, וכאן מסרו אותי לגסטאפו. היות שלא היה להם איש במקום אשר ידע לתרגם, אסרו אותי בבית-הכלא. במשרד של בית-הכלא זקוקים היו לתורגמן כדי לדבר אתי והביאו במקרה את ראפי. כך ידעתי שגם הוא וחביבה כאן. לאחר שלקחו ממני את הכל מלבד תמונתך ואת טבעת-הקידושין - שבשום אופן לא הסכמתי למסור אותן, הכניסוני לתא לבד, ואת ראפי שהיה עם חביבה ועוד ששים יהודים בחדר אחד הכניסו לתא סמוך על-ידי - לאחר יומיים הכניסו לחדרי גם את ראפי (חביבה נשארה יחד עם שאר היהודים). שומרי בית-הכלא הם סלובקים ורק שני חיילים גרמנים. חלק מהשומרים הסלובקים הם אנשים טובים, אולם חלק מהם הוא פרו-גרמני. אנו (ראפי ואני) נמצאנו בקומה אחת עם קצינים סלובקיים שבויים. החלק הגדול מהם עזר לנו הרבה בימים הראשונים בשעה שלא היה לנו כל אוכל אחר מלבד זה של מטבח בית-הכלא. אך לאחר זמן-מה כבר יכולנו בעצמנו להזמין אוכל מבחוץ. בצד השני של בית-הכלא ריכזו את היהודים שנתפסו. בחדרים קטנים מאוד גרו עשרות אנשים, גברים, נשים וטף. כולם ביחד. ביניהם גם דודי, אשתו ושתי ילדותיו הקטנות.
ב-20 לנובמבר לקחו את ראפי ואת חביבה ועוד 250 יהודים בערך. את כל שמיכותיהם לקחו מהם והקור היה גדול, אותו זמן כבר ירד שלג. גם צוענים נלקחו באותו הטרנספורט. לי אמרו שלקחו את ראפי ואת חביבה לברטיסלבה, אולם לא כן הדבר...
בשבוע לפני שהלך ראפי, צירפו לתאי קפיטן צרפתי אחד. בחור סימפטי ואינטליגנטי. אך גם הוא הועבר יומים לאחר שראפי וחביבה הלכו לברטיסלבה. יחד אתו הלך לויטננט קולונל סופרצ'ה, צ'כי, אשר בא הנה באוירון מאנגליה. עם שני האנשים האלה קשרתי קשרים הדוקים מאוד ואני חושב שהם יכולים להיות לי לעזר.
לאחר שהלך הקצין הצרפתי נשארתי כאן לבדי בתא וקשרתי קשרים עם הקצינים הסלובקים. אני יושב כאן זה השבוע השישי ומדבר רק אנגלית ומופיע רק כאנגלי (אם זה "ילך" כך הלאה יש לי כל הסיכויים לבוא לאחד ממחנות השבויים). רק אדם אחד בלבד יודע שאני יהודי מהארץ, זהו בחור נוצרי סלובקי אשר היה בזמנו חבר "השומר-הצעיר" כאן. אשתו יהודיה. בחור מוסמך ביותר. דרכו אני שולח לך גם את המכתב הזה. הוא גם יודע טוב אנגלית ויום-יום אנחנו שולחים זה לזה מכתבים ארוכים. אנחנו יכולים להסתדר במשך כל היום באופן חופשי על הפרוזדור (אני מתכוון לקצינים). בקומה השניה מעלי יושב בתא בלי חלון לב, חבר תנועה אחד, שנלקח בשבי כפרטיזן. אני חושש שגם הוא יישלח כדוגמת ראפי וחביבה. נתתי לו כסף וזהב על מנת שיהיו לו בשעת בריחה. כל יום אני מביא לו משהו לאכול ולעשן, לכל השומרים נתתי כאן שוחד וזה כמובן עוזר הרבה.
לפני שלושה ימים צירפו אלי קצין אמריקאי. שמחתי לקבל שותף לתאי, אתו אוכל לפחות לדבר אנגלית. היחס אלינו הוא בדרך כלל לא רע. כסף יש לנו ובו אפשר לקנות הכל, אפילו משקאות, האסורים כאן בכלא. שומרת מחלקת הנשים, היא עצמה הביאה לי בקבוק משקה יקר. היא התאהבה בי ורוצה להראות לי בדרך זו את אהבתה.
אוכל יש לנו בשבועות האחרונים די, ואנחנו (אני והאמריקאי) מחלקים עד כמה שאפשר גם לאחרים שאין להם כל-כך הרבה. היום נתברר לי שגם האמריקאי הזה יהודי הוא. הוא עצמו לא אמר לי זאת. הוא יודע שאני מהארץ. אני משתדל לעשות ממנו ציוני. מדברים כאן שהיום או מחר יקחו אותנו לברטיסלבה.
לאחר שהלך טרנספורט אחד של יהודים, הובאו לכאן שוב כ-250 יהודים, וכנראה שיישלחו בימים הקרובים. וכך הדבר בכל עיר - ריכוזים גדולים של יהודים בכלא ולאחר שבוע או שבועיים בא טנרספורט חדש. וקשה לי לתאר לך את הרגשותי: לילות ללא שינה, ולפעמים יש לי הרגשה שאין לי כל זכות להמשיך לחיות, בזמן שכל האנשים האלה מובלים לטבח. רק שני דברים מחזיקים אותי בחיים. א) את והילד; ב) אני צריך למסור על כל מה שראו עיני כאן. האמריקאי אשר בא לפני שלושה ימים אמר לי שאבא ברדיצ'ב נמצא עדיין בהרים יחד עם קצין אנגלי אחר. כפי שכבר כתבתי למעלה לא ידוע לי מה גורלו של חיים ח. אני תקוה שהוא החזיק את עצמו בסדר בהרים.
במקום מסויים טמון כאן ארגז עם תמונות של שלושה מחנות-ריכוז שהיו בסלובקיה מימים שלפני הכיבוש הגרמני. המקום הוא בטוח. החומר הוא חשוב עד מאוד מבחינה היסטורית. אני מקוה שאוכל באיזו דרך שהיא לשלוח אותו ארצה. בכל אופן אני רוצה לציין שהיהדות הסלובקית הוכיחה את עצמה בשנים הקשות האלה, בעזרה ההדדית ובעזרה ליהודים מארצות שונות. הרבה מאוד עשתה בזאת התנועה החלוצית, או יותר נכון שרידי התנועה החלוצית. גם האורטודוכסיה עשתה גדולות. למשל הרב וויסמנדל, איש בעל תואר ונאור. מהתנועה החלוצית עשו גדולות אגון, האנזי וויס, ופוצו, שלושתם היו אתנו בהרים. על שני האחרונים איני יודע דבר. אך לא רק הם, כל החלוצים היו פעילים בעזרה.
מ. יקרה! בשעת הכתיבה גורלי עוד לוטה בערפל. אם לא יגלו אצלי את יהדותי יהיה הכל בסדר. אזי אבוא לאיזה מחנה-ריכוז ולאחר זמן לא ארוך אחזור אליכם הביתה. אך אם לא כן יהיה הדבר, אז גם גורלי חתום. אין אני ירא מפני המות, כי עשיתי את החשבון אתו לפני זמן ארוך, עוד בטרם יצאתי לתפקיד. אם הוטל עלי למות, בשקט אלך למות, כי אין אני אלא אח לאלפים האלה אשר קדמוני. אני יודע שלא קל יהיה לך הדבר. אך הזמן הוא רופא, רופא טוב. מ., אין אני יודע אם יש לנו בן או בת? על כל פנים אני יודע שהוא נתון בידים טובות ונאמנות. ורצוני שלא תתאבלי זמן רב.
ועוד רצון אחד לי: אנא, אל יעשו ממני גבור לאומי, כי לא גבורה היתה זאת מה שעשיתי. כאן רק ראיתי עד כמה חלשים אנחנו כדי להיקרא גבורים. לא גבורה היתה זאת. כל אחד היה הולך, אילו הוטל עליו, וגם אני הלכתי לפי צו השעה. גם ראפי וחביבה שותפים לדעתי זאת, לרצוני זה. בזה אני רוצה להיפרד מכם כחברכם, כבעלך וכאבא לילדנו הבלתי-נודע לי. תמונתך תלוה אותי עד לנשימתי האחרונה. דרישת-שלום לבבית לכל החברים והקרובים. אני תקוה שתהיו קיבוץ ימי, קיבוץ דייגים גדול וגדל ובזה אני נפרד גם ממולדתי היקרה לי, שאליה אני קשור בכל הנימים.

חברך ואבי ילדך - צבי

מתוך הספר "צבי בן יעקב" בהוצאת קבוצת חותרים, כסלו התש"ז
מידע נוסף נמצא בתא החלל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מכנסיים קצרים, חולצה פתוחה, נעלים גבוהות וכבדות ותרמיל על השכם - כמו אז, בהכשרה בפסרקי על יד ברין - עודני רואה אותו לנגד עיני. עוד זכור ליהיום הארור בו נכנסו הנאצים למטרופולין של צ'כיה וצבי בא אז מברטיסלבה לפראג, כדי להיות אתנו יחד להעלות אתנו ארצה. פגשתיו באוטובוס בדרכו לבוהניצה, למחנה החלוצים. קשים היו לו הימים במחנה הזה. שררה שם רוח של יאוש וצפיה כאחד. מחד - פחד מפני הגיסטאפו, ומאידך - תקוה להיחלץ ולעלות ארצה או לפחות לארץ אחרת להמשך ההכשרה. העליה היתה לצבי כגאולה. הוא לא הצטער על החיים שעזב, על בית הורים וקרובים. כי לא את ביתו עזב; את זה יתחיל לבנות בעתיד. יפה התכונן לבנות. צבי לא ידע אז כי גולה זו, אשר כה שמח לעזבה, תתבסס בקרוב בדמה, ולא שיער כי יקרא לחזור אליה, כי יקריב חייו למענה.
עלייתי ימים מספר אחריו ומצאתיו עובד ולומד בשקידה ובהתאמצות. לא קשתה עליו העבודה, כי בריא היה בגופו. גם בלימודים התקדם עד מהרה. רק בחברה נתקל בקשיים רבים. כבוגר מאתנו קשה היה לו לשבת באסיפות ובשיחות, בהן התווכחנו על שאלות הקופה והספריה המשותפת. לו נראו הדברים פשוטים: כיון שאנחנו חיים ביחד מרצוננו החופשי ולמען מטרה גדולה ומשותפת, אין טעם לרכוש פרטי. שאיפתו היתה שהקיבוץ יחיה כמשפחה גדולה ויפה, שקיימים בה עזרה ואחריות הדדית, יחס כן והבנה בין חבריה.
עם פרוץ המלחמה ביקש להתגייס לצבא, אולם קיבל את מרות הקבוצה ושוכנע מטענתה, שתפקידנו הראשון הוא לשמור על הקבוצה כ"בית", ושנוכל להתגייס רק לפי יכולתנו החברתית. ורק בקיץ 1941 גוייס צבי לפלוגות המגן.
היה זה לילה יפה בעמק הירדן, ליל מסיבת-הפרידה. הימים היו ימי תבוסת צרפת והתקדמות האויב במדבר, והישוב דרוך חרדה לקראת הבאות. שררה אצלנו אז הרגשת שותפות במאבק. לאחר דברי פרידה קצרים מפי צבי וי. יצאנו את המשק, ישבנו על קרון רכבת ריק ושרנו. שירה יפה היתה זו. אותו ערב חשנו, אולי בפעם הראשונה, כי חברתנו נהפכת לגוף מלוכד ואחראי.
מאז לא ראינוהו שוב זמן רב. בעברנו לקרית חיים חזר אלינו למען השתתף בבנין קבוצתנו. גם בדייג שלח ידו. אמנם קשתה עליו ההסתגלות לים, אבל במרצו וכוחו התגבר על מכשול זה.
בעת ההיא נכנס לחדר המשפחה. וזה אולי פרק חייו היפה ביותר. אך פתאום הוא נקרא שוב: מחפשים מתנדבים צנחנים - ומי ילך אם לא צבי? ברי היה לו לגמרי שעליו ללכת, הרי לשם כך התגייס! תקופת אימונים קצרה עוברת עליו בסביבתנו, בעמק. לפעמים הוא מבקר בבית. המדים הולמים אותו יפה, והוא נראה עליז ובטוח בהצלחתו, מספר בהתלהבות על צניחתו הראשונה ועל האמונים.
מסיבה לבבית בבית - וצבני נוסע מצרימה. מאז שוב לא שמענו עליו דבר, עד בוא הבשורה האיומה על אבדנו בנכר.
משה
מתוך הספר "צבי בן יעקב" בהוצאת קבוצת חותרים, כסלו התש"ז
מידע נוסף נמצא בתא החלל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

חבר נפלא היה. אני זוכרת שכבר בפגישה ראשונה עורר את תשומת לבי. מלא התלהבות ותוסס חיים היה. קל היה לו המגע עם חבריו, מתחבב ורוכש אמון, המביא לידי גילוי לב. לכל אחד דאג והשתדל ליעץ, להשפיע ולעזור.
אני זוכרת אותו בקיץ 1941, כאשר יצא לקורס הראשון, את התלהבותו וקוצר רוחו לפני יציאתו לפעולה. כל רגשותיו ומחשבותיו היו מרוכזים סביב שליחותו. קשה היה לנו לראותו הולך בדרך זו - בלתי ידועה ובלתי בטוחה - שצעד בה בכל כוח רצונו ומרצו. גדולה היתה שמחתנו בשובו הביתה לימי חופשה קצרים. מרגע כניסתו למחנה היה מוקף חברים, שאל על כל דבר קטן, התענין בכל פרט ופרט, ואחרי זמן קצר מאוד היה בתוך הענינים. מהלך הדברים בבית, התפתחות הקבוצה במובן חברתי, תרבותי וכלכלי, היה קרוב ביותר ללבו. היו לילות, בהיותו בבית, שישב, דיבר והתווכח עד עלות השחר, עייפות לא ידע. המתרחש בגולה והנעשה בארץ לא נתנו לו מנוח, ולכן קם ויצא לשליחותו האחרונה.
יום אביב של שנת 1944 היה כשפגשתיו לאחרונה, בעמדו לצאת מחיפה למצרים. רם קומה עמד לפני ועיניו להטו. לא האמנתי וגם היום לא אאמין שלעולמים נפרדנו...
נורית

נפגשתי עם צבי במגע קרוב בעבודת הבנין באשדות יעקב. הוא היה אחד הבחורים החזקים והמפותחים ביותר שלנו, ועבודת הבנין לא קשתה עליו. ביחוד היתה העבודה השחורה חביבה עליו. חיבתו המשונה הזאת הפכה אצלו לתיאוריה שהעבודה השחורה "היא אשר מכשירה את העולה הצעיר להכרת הארץ וכיבושה". לדעתו חשובה היא גם לאיש וותיק יותר, למן ירחיב את אופקו במגע עם חברים חדישם ולימוד בעיותיהם. צבי הגשים השקפה זו יום יום, עד להתגייסותו.
בחיים החברתיים הקולקטיביים היה צבי חמיד מהקנאים ביותר, ומן הראשונים היה שלחם בעד ספריה כללית, מחסן בגדים משותף וקופה משותפת. גם בזאת אפשר היה להרגיש בהסתגלותו המהירה לחיים חלוציים ארץ. אם אינני טועה, הוא שהיה בזמנו בעל ההצעה כי תכשיטי הבחורות ימסרו ל"כופר הישוב".
מתוך בגרותו היתירה נתקל צבי לפעמים בהתנגדות מסויימת לדרישותיו החברתיות, ומעטים היו החברים שהבינו ללבו ולרוחו. לעתים נראה היה לי כאילו הוא זר בתוכנו, אולם עד מהרה עמדתי על טעותי. פעם ראיתיו בחדרי במצב רוח עגום, כשהוא קרוב לדמעות. בתשובה לשאלתי סיפר לי על ילדותו הקשה וסח לי על לבטיו ואת אכזבתו מחיינו בזמן הראשון בארץ. קשה היה לי לתאר שבתוך גוף חסון כזה פועם רגש עדין למסובב אותו.
עם התבגרותנו התקרבנו יותר לצבי ודעותיו, ובצאתנו לעצמאות - היה כאחד מאתנו. הוא היה אחד מפועלי הנמל הטובים ביותר שלנו ועבד זמן רב בעבודת סבלות המכס, היא העבודה הקשה בנמל.
מאז התגייסותו שימש צבי בתפקידים שונים, עד אשר התנדב לבסוף לשליחות המיוחדת לגולה.
הוא ידע את הצפוי לו, והלך.
אברהם ל.

מתוך הספר "צבי בן יעקב" בהוצאת קבוצת חותרים, כסלו התש"ז
מידע נוסף נמצא בתא החלל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח