לוחם סטרוסטינצקי יצחק ז"ל
Strostinsky Isaac
בן עדה ומשה
נולד ברוסיה
ב-י"א אייר תרע"ג, 18/4/1913
שרת בפלמ"ח
יחידות: הגדוד הראשון
תפקיד: מפקד מחלקה - מ"מ
נפל בפעילות מבצעית בליל הגשרים
בתקופת המאבק בשלטון הבריטי
ב-י"ח סיוון תש"ו, 17/6/1946
מקום נפילה: גשר אכזיב
נקבר בקבר אחים "יד ליד" בחוף אכזיב
בן 33 בנפלו
קורות חיים
יצחק בן עדה ומשה. נולד ביום י"א בניסן תרע"ג (18.4.1913) בקישינוב שברוסיה. בהיותו עול ימים טולטל עם אמו לקרמנצ'וג שעל גדות הדנייפר, כדי להיות קרוב לאביו המגויס שיחידתו חנתה בקרבת מקום. בשנת 1917 חזרו בני המשפחה לקישינוב ושם נשאר יצחק עד עלותו ארצה.היה בן מסור להוריו. נהג לעזור בעבודות הבית. בימי חופשתו נהג לנקות את הבית ולהקל על אמו את נטל העבודה. גם ביחסו אל חבריו הצטיין בנכונותו תמיד לעזור לזולת, לסייע לחלשים ולתמוך בנחשלים. לאחר שלמד ב"חדר" עבר ללמוד בבית הספר "מגן דוד" והוא בן שמונה שנים.
היה תלמיד מצטיין מיומו הראשון בביה"ס ועד לסיום הלימודים. כיוון שהיה מהיר תפיסה לא הזדקק לשינון השיעורים ועשה חיל בלימודיו. את הידיעות שרכש בבית הספר השלים והרחיב כדי שיוכל להיות לעזר לחבריו בכיתתו. הוא ראה חובה לעצמו למלא את אשר החסירו המורים.
היה מרגש לראות את כיתתו של יצחק (כך קראו חבריו לכיתתם) מתכוננת לבחינות. יצחק, הנער בן השלוש עשרה, מחלק את הלומדים לקבוצות על פי רמת ידיעותיהם במקצועות השונים, כדי שישלימו איש לרעהו את החסר, ואילו הוא היה משנן את החומר עם החלשים בכיתה. הוא שטבע את הסיסמא שבכיתתו "אין נכשלים בבחינות" ואף קיים אותה כל השנים. נטייתו ליסודיות ולשלמות ליוותה גם את פעילותו באגף הארצישראלי של תנועת "מכבי" שעסק בעיקר בפעולה ציונית תרבותית וחינוכית. אותה תקופה היה פעיל מאד ולעתים קרובות היה נוהג לעלות על משכבו לאחר חצות, משסיים את עבודתו בארגון פעולות בעזרה בלימודים בייעוץ ובהדרכה.
יצחק היה בין מקימי קיבוץ עליה "במעלה" בגולה בשנת 1932 ועלה ארצה בפלוגה הראשונה המאורגנת בשנת 1934. התקוות שתלו בו לא נכזבו והוא עמד בראש מניחי היסודות לקיבוץ החדש. מעורה בכל, שכמו נטויה תמיד לשאת בעול וכולו נתון במפעל להקמת הקיבוץ. הוא לא ידע לאות, לא הירבה בשינה. שעות על שעות עבד וטרח במלאכת הבנייה. חבריו סיפרו כי לא רק בשקידתו הצטיין אלא גם ידע להתמצא בכל מצב, תמיד ידע איך לעשות ומה לעשות. בעיני רבים הוא היה האידיאל לאיש התנועה.
משהוקם הפלמ"ח התגייס יצחק לשורותיו ונשלח לקורס מפקדי כיתות. לאחר הקורס מונה למפקד מחלקה. הוא היה אחראי לקבלת האנשים, לריכוזם וחלוקתם למשימות השונות. הוא היה מפקד מסור ודייקן, הצטיין בפעולות שערך והתבלט בכל אשר עשה.
המשמעת היתה אצלו בלתי מותנית. משמעת ברזל פנימית היתה בו, לה ציית.
בין פעולה לפעולה בהן השתתף, נהג לבקר בקיבוצו, קיבוץ דליה, לעשות עם משפחתו ולהעניק לבתו מזמנו ומאהבתו. מסירותו ללא גבול ואהבתו, יותר מבכל מעשיו באו לידי ביטוי כלפי בתו. הוא רצה שלא יחסר לה דבר, רצה שתקבל הכל.
אור לי"ח בסיון תש"ו (16-17.6.1946) נערך מבצע "ליל הגשרים" שבמסגרתו יצאו יחידות פלמ"ח לפוצץ אחד-עשר גשרי כבישים ומסילות ברזל בשמונה מקומות בארץ, על מנת לנתקה מן הארצות השכנות. יצחק יצא עם יחידת פלמ"ח לפוצץ שני גשרים, גשר הרכבת וגשר הכביש, שנטו על נחל אכזיב. היחידה נתקלה באש שירו נוטרי הגשרים, וארבע-עשר לוחמים נהרגו: שלושה עשר מתוכם ויצחק ביניהם, נהרגו כשהאש פגעה בחומר הנפץ שנשאו אתם וגשר הרכבת נהרס על הלוחמים שתפסו מחסה בין עמודיו.
הובא למנוחת עולמים בקבר אחים בבית העלמין שבחוף הכרמל. הניח אחריו אישה ובת.
בשנת תשכ"ח (1968) הועברו עצמותיהם של י"ג חללי הפעולה לקבר שנכרה בלב האנדרטה שהוקמה לזכרם במקום נפילתם.
אלבום תמונות
רשימות לזכרו
רשימות לזכרו
לזכרו - מחבר
במשך כל שנות חייו בקיבוץ לא התאונן ולא סיפר על התלבטותו האישית ולא ביקש הקלות או סיפוק צרכיו האישיים. בכל היה מסור לכלל. לו נתן את כוחו, מרצו, כשרונו ובריאותו... ההתלבטות, סבר, היא נחלת היחיד ואין להעסיק בה את הציבור. עד יום נופלו היה נאמן לדרכו זו.
גם בהיותו בחטיבה לא ראה את עצמו "גיבור", אלא ממלא חובתו באמונה, בכל מקום ובכל עבודה אחרת.
עצורה ושקטה היתה הפגישה בין חברי הקיבוץ שחשו לבית אורן, לאחר שחרור המעפילים מעתלית, ובין יצחק שנמצא במקום. לא נאמרה אף מילה שתביע את השמחה ואת רצון ההתרפקות עליו, שהרגישו כמה חברים, כי לגביו היה זה דבר המובן מאליו ולא שונה מכל אחד העושה את המוטל עליו באחריות ובידיעת מקומו ותפקידו.
ביום לפני לכתו לדרכו האחרונה ביקר בביתו, שוחח וסיפר, ואף ברמז קל לא רמז על העתיד להתרחש למחרת.
לא שמעו מפיו מעולם סיפורי עלילות. והנה ב"עלילה" אחת פסקה נשימתו ועמה כוחו, כשרונו, נאמנותו ומסירותו...
דמות דיוקנו של יצחק אינה ניתנת לציור. קשה גם לספר אודותיו.
דמותו ראויה לפיסול, לחיטוב בשיש.
לנגד עיני - איציק. ואני רואהו כאשר היה:
זך, ישר, חכם ללא ערמה, קשה, בלתי נכנע.
איש צבא (מהצד הטוב, ורק הטוב, שלמושג זה) היה כל השנים. כזה היה עוד בטרם הלך ויהי לאיש צבא.
משמעת ברזל פנימית היתה בו וציית לה בכל רצונו, בכל מאודו. אש תמיד היתה זו.
ואף נשרף בה.
תמיד נושא בעול.
על כן הירבה יצחק לדרוש מעצמו - מעצמו כמזולתו, מזולתו כמעצמו.
לא פחות ולא יותר.
ורבו, רבו מכאוביו כי לא ידע לסלוח כל חולשה - לעצמו כלזולתו.
לא ידע להתכופף, ל"התגמש".
על כן קשה היה.
"הנני בין מנגני "פולקה" של הקיבוץ, המנסים להתאים את הקצב לרגלים כושלות, אך לעולם לא אזייף את המוסיקה, את המנגינה".
רצונו עז, שאיפתו זכה - כה נתאכזר לעצמו ועד משבר הגיע. מה לא גזר על עצמו באותם הימים?
כי בכל עת גרס: הכל, הכל!
ובמשבר - הכל או לא כלום.
ובלכתן - התרחק אבל לא ניתק. אז אמר:
הולך אני, פצוע, אבל לא שבור.
כי אכן:
לא נשבר יצחק, לא יכול היה להישבר. איתן היה. חסון.
יצחק הלך ליחידה ונפל.
אתו שקע עולם שלם, עולם נפלא של כוחות בראשית.
מובטחני:
מתהום שקיעתו של איציק עוד יעלו ניצוצות ויאירו על מסכת חיינו - ניצוצות ההתנגשות בין סלע המציאות ופלדת הרצון והאופי שלו.
באפרוריות חיינו, בשעות שרגלים כושלות "מאבדות את הריקוד" ניזכר בדמותו וניאחז בניגון הנכון וכמוהו:
לא נזייפנו.
מדברי חבר באזכרה.
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
גם בהיותו בחטיבה לא ראה את עצמו "גיבור", אלא ממלא חובתו באמונה, בכל מקום ובכל עבודה אחרת.
עצורה ושקטה היתה הפגישה בין חברי הקיבוץ שחשו לבית אורן, לאחר שחרור המעפילים מעתלית, ובין יצחק שנמצא במקום. לא נאמרה אף מילה שתביע את השמחה ואת רצון ההתרפקות עליו, שהרגישו כמה חברים, כי לגביו היה זה דבר המובן מאליו ולא שונה מכל אחד העושה את המוטל עליו באחריות ובידיעת מקומו ותפקידו.
ביום לפני לכתו לדרכו האחרונה ביקר בביתו, שוחח וסיפר, ואף ברמז קל לא רמז על העתיד להתרחש למחרת.
לא שמעו מפיו מעולם סיפורי עלילות. והנה ב"עלילה" אחת פסקה נשימתו ועמה כוחו, כשרונו, נאמנותו ומסירותו...
דמות דיוקנו של יצחק אינה ניתנת לציור. קשה גם לספר אודותיו.
דמותו ראויה לפיסול, לחיטוב בשיש.
לנגד עיני - איציק. ואני רואהו כאשר היה:
זך, ישר, חכם ללא ערמה, קשה, בלתי נכנע.
איש צבא (מהצד הטוב, ורק הטוב, שלמושג זה) היה כל השנים. כזה היה עוד בטרם הלך ויהי לאיש צבא.
משמעת ברזל פנימית היתה בו וציית לה בכל רצונו, בכל מאודו. אש תמיד היתה זו.
ואף נשרף בה.
תמיד נושא בעול.
על כן הירבה יצחק לדרוש מעצמו - מעצמו כמזולתו, מזולתו כמעצמו.
לא פחות ולא יותר.
ורבו, רבו מכאוביו כי לא ידע לסלוח כל חולשה - לעצמו כלזולתו.
לא ידע להתכופף, ל"התגמש".
על כן קשה היה.
"הנני בין מנגני "פולקה" של הקיבוץ, המנסים להתאים את הקצב לרגלים כושלות, אך לעולם לא אזייף את המוסיקה, את המנגינה".
רצונו עז, שאיפתו זכה - כה נתאכזר לעצמו ועד משבר הגיע. מה לא גזר על עצמו באותם הימים?
כי בכל עת גרס: הכל, הכל!
ובמשבר - הכל או לא כלום.
ובלכתן - התרחק אבל לא ניתק. אז אמר:
הולך אני, פצוע, אבל לא שבור.
כי אכן:
לא נשבר יצחק, לא יכול היה להישבר. איתן היה. חסון.
יצחק הלך ליחידה ונפל.
אתו שקע עולם שלם, עולם נפלא של כוחות בראשית.
מובטחני:
מתהום שקיעתו של איציק עוד יעלו ניצוצות ויאירו על מסכת חיינו - ניצוצות ההתנגשות בין סלע המציאות ופלדת הרצון והאופי שלו.
באפרוריות חיינו, בשעות שרגלים כושלות "מאבדות את הריקוד" ניזכר בדמותו וניאחז בניגון הנכון וכמוהו:
לא נזייפנו.
מדברי חבר באזכרה.
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
רשימות לזכרו
לזכרו - מחרן
ישר, עקבי, נאמן. כך נשא יצחק על כתפיו הרחבות והמוצקות בעול מצוות עשה של הפרט, החברה והתנועה, עד כלות כוחותיו השופעים כמעיין המתגבר, עד למיצוי המסקנה האחרונה. כצור איתן עמד במאבק החיים וכסלע נעקר בסופת הגורל האכזר.
זקוף קומה וזקוף רוח, בעל הגיון חד ורגש עדין. מושרש בשכבות החיות של העם והמעמד, ידע להעלות מנבכי ישותו את הבטוי הנמרץ והקולע של חיים ישראליים מתחדשים ושל חזון שחרור האדם. לא ידע פניה לצדדין מהי, לא ידע הרכנת ראש. וכך עמד לעתים בודד במערכה, מוזר וגאה בסבלו. לוחם ללא רתיעה הבין ליסוד משמעת המעשה וידע את טעם ההבלגה. בז לרכרוכיות הלב, אך ידע להאזין לרחשי לב טהורים.
הבחין בין עיקר וטפל ונתמכר בכל מאודו לשירות העיקר. וראה את עיקר מתת החיים במידת שירותו את הכלל. ושירת בכשרון, בידיעה, במאמץ ובתבונה.
כך נשתמרה בלבנו דמותו מהרגע שהכרנוהו עד אשר נפל.
חרן
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
זקוף קומה וזקוף רוח, בעל הגיון חד ורגש עדין. מושרש בשכבות החיות של העם והמעמד, ידע להעלות מנבכי ישותו את הבטוי הנמרץ והקולע של חיים ישראליים מתחדשים ושל חזון שחרור האדם. לא ידע פניה לצדדין מהי, לא ידע הרכנת ראש. וכך עמד לעתים בודד במערכה, מוזר וגאה בסבלו. לוחם ללא רתיעה הבין ליסוד משמעת המעשה וידע את טעם ההבלגה. בז לרכרוכיות הלב, אך ידע להאזין לרחשי לב טהורים.
הבחין בין עיקר וטפל ונתמכר בכל מאודו לשירות העיקר. וראה את עיקר מתת החיים במידת שירותו את הכלל. ושירת בכשרון, בידיעה, במאמץ ובתבונה.
כך נשתמרה בלבנו דמותו מהרגע שהכרנוהו עד אשר נפל.
חרן
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
רשימות לזכרו
לזכרו
הדהימה בשורת האיוב על נפילת יצחק. לא השלמנו עמה לא רק משום חוסר הודאות, אלא משום ההרגשה שליוותה כל מכריו כי במקום שיצחק בו, שורה הבטחון. זו היתה אוירה שקרנה מישותו ואנו, חניכיו, שחיינו בה - האמנו בה.
אני זוכר אותו כמדריך וכידיד.
בחיי כל אחד יש מי שהצית לו ניצוצות קוסמים, יש מי שהטיל בו ספקות שהולידו חיפושים פורים, ויש מי שהקנה לו גישה לחיים ולתנועה. יצחק היה לנו מנחה דרך. כקו נטוי, ברור - חרות הוא בזכורני.
מ"המכבי", מ"מחלקתו התרבותית", בא יצחק לקננו. היה זה צעד סיכום - שלו ושל חבריו - אחרי תקופת נפתולים רעיוניים; אך משחל הסיכום, משבא - היתה דרכו בתנועה בטוחה כל כך, שבטחונו מילא כל ולא השאיר מקום לפקפוק. כל הליכותיו - מלבושו ודברו הישר, דייקנותו ומעשיו המחושבים יפה - כולם אמרו את מרדו שמרד, את התמדתו בו, בלי שיעשה ימין או שמאל. כי יצחק היה איש ההגשמה הצרוף ואיש המעשה המובהק.
לא יישכח הוויכוח בקבוצה "סופה" - שהוא ניהלה - מה פירושה של הדיברה: "השומר הוא איש אמת"; יצחק סיכמו: פירושה - הגשמה, פירושה - שנהא נוהגים במציאות כשם, שמצווה עלינו ההכרה, שלא יהי בנו ה"אחד בלב ואחד בפה". איש אמת היה יצחק, איש היושר. הישרנות - היה היתה לו עקרון חיים. ומעל לכל פעלו בחייו העקרונות; בדוגמא האישית שנתנה ובאופן, בו ארש אותם באמונה - קרן על סביבתו.
ידעתי את מסירותו ללא גבול; את יכולתו לתת כמלוא חופניו הלמודים לשאוב; את המשמעת הפנימית, האכזרית, שאצלה ממנו, משמעת טובה, שלא משכה יוהרת רצינות על פניו ולא מנעה ממנו מלהשתובב עם חניכיו, כאחד מהם; את עקשנותו האצילה, הנחוצה כה בזמננו הנפתל וטרוף התמורות, עקשנות הסולדת מפשרות, אפילו היא מכאיבה, אפילו היא גוררת אסונות פרטיים. ועוד ידעתי את גדלות לבו בשעת סבל, את גאון עמסו בצרות.
אפשר ועשת אופיו האפיל תכופות על חום לבבו. אך מי שידע להיות מקורבו, הרגיש בעליל את קרני לבבו החם השופעים מדאגתו הרצינית, מתשומת לבו הכנה, מכוננותו לעזור בצר, מלהט רצונו להיות עם ראשונים-חלוצים.
אכן, איש יקר אבד לנו ואין ניחומים.
י. יסעור
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
אני זוכר אותו כמדריך וכידיד.
בחיי כל אחד יש מי שהצית לו ניצוצות קוסמים, יש מי שהטיל בו ספקות שהולידו חיפושים פורים, ויש מי שהקנה לו גישה לחיים ולתנועה. יצחק היה לנו מנחה דרך. כקו נטוי, ברור - חרות הוא בזכורני.
מ"המכבי", מ"מחלקתו התרבותית", בא יצחק לקננו. היה זה צעד סיכום - שלו ושל חבריו - אחרי תקופת נפתולים רעיוניים; אך משחל הסיכום, משבא - היתה דרכו בתנועה בטוחה כל כך, שבטחונו מילא כל ולא השאיר מקום לפקפוק. כל הליכותיו - מלבושו ודברו הישר, דייקנותו ומעשיו המחושבים יפה - כולם אמרו את מרדו שמרד, את התמדתו בו, בלי שיעשה ימין או שמאל. כי יצחק היה איש ההגשמה הצרוף ואיש המעשה המובהק.
לא יישכח הוויכוח בקבוצה "סופה" - שהוא ניהלה - מה פירושה של הדיברה: "השומר הוא איש אמת"; יצחק סיכמו: פירושה - הגשמה, פירושה - שנהא נוהגים במציאות כשם, שמצווה עלינו ההכרה, שלא יהי בנו ה"אחד בלב ואחד בפה". איש אמת היה יצחק, איש היושר. הישרנות - היה היתה לו עקרון חיים. ומעל לכל פעלו בחייו העקרונות; בדוגמא האישית שנתנה ובאופן, בו ארש אותם באמונה - קרן על סביבתו.
ידעתי את מסירותו ללא גבול; את יכולתו לתת כמלוא חופניו הלמודים לשאוב; את המשמעת הפנימית, האכזרית, שאצלה ממנו, משמעת טובה, שלא משכה יוהרת רצינות על פניו ולא מנעה ממנו מלהשתובב עם חניכיו, כאחד מהם; את עקשנותו האצילה, הנחוצה כה בזמננו הנפתל וטרוף התמורות, עקשנות הסולדת מפשרות, אפילו היא מכאיבה, אפילו היא גוררת אסונות פרטיים. ועוד ידעתי את גדלות לבו בשעת סבל, את גאון עמסו בצרות.
אפשר ועשת אופיו האפיל תכופות על חום לבבו. אך מי שידע להיות מקורבו, הרגיש בעליל את קרני לבבו החם השופעים מדאגתו הרצינית, מתשומת לבו הכנה, מכוננותו לעזור בצר, מלהט רצונו להיות עם ראשונים-חלוצים.
אכן, איש יקר אבד לנו ואין ניחומים.
י. יסעור
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
רשימות לזכרו
יצחק ורחל
בשביל יצחק היתה רחל יותר מאשר בתו האהובה. היא היתה האדם היחיד ממעגל חייו האישיים אשר לא גרם לו כל אכזבה עדיין. בתוכה רצה להחדיר את כל שאיפותיו הטמירות ואת להט אמונתו באמת המוצקה.
באפיו העקבי הגובל לעתים עם קשיות עורף רצה להשפיע על רחל וכבר בגיל הרך ביותר תבע ממנה ראיית עולם מציאותית והיא התיסרה ביסורים קשים, אבל ידעה למלא את דרישות אביה.
למרות רגשי האהבה של אב לבת - ויצחק היה בעל רגש עז - השתית את יחסיו אל בתו על מסד הגיוני. בכוח ההגיון והמחשבה הצלולה הצליח האב להשיג מבתו את הדרוש.
לקיים הבטחה ויהיו המסיבות אשר יהיו, היה הקו המנחה אותו ואת זאת דרש גם מרחל. והוא עצמו שימש בנידון זה דוגמה ומופת. לא קל היה לו במשטר חייו של השנים האחרונות לקיים את הבטחותיו בנוגע לביקורים בבית. אבל אף פעם לא קרה שלא יופיע במועד המובטח או שיאחר בשעה קלה אחרי הליכה ממושכת ברגל. וכן ידע גם לשכנע את רחל כי עליו לחזור בדיקנות לתפקידו. היא הבינה לרוח אביה והשלימה עם המציאות הקשה. ביקוריו היו בשביל רחל גדושי חוויות והשפיעו עליה כוח ועידוד לימי העדרו.
ורחל ידעה תמיד שאבא יבוא ואז היא תקבל "במרוכז" את מה שכל ילד מקבל יום יום. מדי פעם בפעם היו האב והבת מפליגים לכמה ימים מהבית לעיר או לכפר ואז עולם ומלואו היו נפתחים לפני שניהם. יצחק למד אז להכיר היטב את רחל ורבו האפשרויות להשפיע על עיצוב דמותה. נפלו אז כל המחיצות ובמשך הימים היו רק שניהם יחדו בלי התערבות והשפעה של כל גורם אחד. הוא לא חסך מעצמו כל עמל ויגיעה על מנת להעתיר על רחל שפע טובות, רשמים וידיעה ואף ניסה לקרב אותה לאוירת חייו ותנאיהם.
ומה רבה היתה דאגתו למצב בריאותה ואיזה עלבון צורב היה חש עת נדמה היה לו שלא הכל כשורה בנידון זה.
נוהג קבוע היה לו לראות בעד חלון בית הילדים את רחל בחברת הילדים בכדי לעמוד על יחסיה עם הילדים ועמו, כי הבין יפה את ערך הצירוף הזה בעיצוב אפיה.
יצחק היה אהוב על ילדי הקבוצה כולה. תמיד בבקוריו היה מבלה זמן מה בחברת כל ילדים, היה מביא מתנות לכולם, משחק אתם, מספר להם על מסעותיו, מגלה אורך רוח ורוח טובה לכל אחד.
ישר, עקבי ועז רגש היה יצחק בעולם הקטנים בדומה למה שהיה בעולם הגדולים: דמות שאינה ניתנת לחלוקה.
יוצי
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
באפיו העקבי הגובל לעתים עם קשיות עורף רצה להשפיע על רחל וכבר בגיל הרך ביותר תבע ממנה ראיית עולם מציאותית והיא התיסרה ביסורים קשים, אבל ידעה למלא את דרישות אביה.
למרות רגשי האהבה של אב לבת - ויצחק היה בעל רגש עז - השתית את יחסיו אל בתו על מסד הגיוני. בכוח ההגיון והמחשבה הצלולה הצליח האב להשיג מבתו את הדרוש.
לקיים הבטחה ויהיו המסיבות אשר יהיו, היה הקו המנחה אותו ואת זאת דרש גם מרחל. והוא עצמו שימש בנידון זה דוגמה ומופת. לא קל היה לו במשטר חייו של השנים האחרונות לקיים את הבטחותיו בנוגע לביקורים בבית. אבל אף פעם לא קרה שלא יופיע במועד המובטח או שיאחר בשעה קלה אחרי הליכה ממושכת ברגל. וכן ידע גם לשכנע את רחל כי עליו לחזור בדיקנות לתפקידו. היא הבינה לרוח אביה והשלימה עם המציאות הקשה. ביקוריו היו בשביל רחל גדושי חוויות והשפיעו עליה כוח ועידוד לימי העדרו.
ורחל ידעה תמיד שאבא יבוא ואז היא תקבל "במרוכז" את מה שכל ילד מקבל יום יום. מדי פעם בפעם היו האב והבת מפליגים לכמה ימים מהבית לעיר או לכפר ואז עולם ומלואו היו נפתחים לפני שניהם. יצחק למד אז להכיר היטב את רחל ורבו האפשרויות להשפיע על עיצוב דמותה. נפלו אז כל המחיצות ובמשך הימים היו רק שניהם יחדו בלי התערבות והשפעה של כל גורם אחד. הוא לא חסך מעצמו כל עמל ויגיעה על מנת להעתיר על רחל שפע טובות, רשמים וידיעה ואף ניסה לקרב אותה לאוירת חייו ותנאיהם.
ומה רבה היתה דאגתו למצב בריאותה ואיזה עלבון צורב היה חש עת נדמה היה לו שלא הכל כשורה בנידון זה.
נוהג קבוע היה לו לראות בעד חלון בית הילדים את רחל בחברת הילדים בכדי לעמוד על יחסיה עם הילדים ועמו, כי הבין יפה את ערך הצירוף הזה בעיצוב אפיה.
יצחק היה אהוב על ילדי הקבוצה כולה. תמיד בבקוריו היה מבלה זמן מה בחברת כל ילדים, היה מביא מתנות לכולם, משחק אתם, מספר להם על מסעותיו, מגלה אורך רוח ורוח טובה לכל אחד.
ישר, עקבי ועז רגש היה יצחק בעולם הקטנים בדומה למה שהיה בעולם הגדולים: דמות שאינה ניתנת לחלוקה.
יוצי
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח