מפקד הפעולה שיין נחמיה ז"ל

ניתנה לי הזכות להכיר את נחמיה מקטנותו עד יומו האחרון. ויודע אני כמה דל כוחי לבטא ולו רק חלק מזה שהרגשתי במחיצתו במשך כל השנים.
מקטנותו ריכז תשומת לב של הקרובים אליו. מראהו, הסתכלותו, ודרך משחקו, הענוה הנסוכה על מעשיו מעצם ילדותו ובתוך כל אלה - שובבות עצורה, מלאת חן מיוחד.
נפל בגורלו, מילדותו, לעבור כור סבל ויתמות ומי יעמוד על חקר החריצים העמוקים שהגורל השאיר בנשמת הילד!
וכשגדל - כולו שקוע בתוך עצמו, מתעמק בהווית העולם, מחפש את דרכו שלו בחיים. ותמיד היה מפתיע אותך מחדש בגילויו. בשיחות בינינו היה לעתים מתגנב חשש - איך יעמוד בגופו בענינים הדורשים מאמץ גופני. ופתאום אתה רואה אותו ראשון במשחקים ספורטיביים הדורשים אמנות של שלטון על הכוף והרגלים וזריזות מיוחדת. כולנו התפלאנו והשבנו: לו אביו היה רואה אותו כזה - כמה חלם כל כך שנחמיה בנו, לא יהיה איש ספר בלבד!
והפתיע אותי נחמיה גם ביחסו לאנשים, לסביבה שפגש בה. לא היה נגרר אחרי הערכות קלות. לא שמעתי מפיו, במשך כל השנים, תלונה בלתי צודקת על חברים, ולו גם תלונה הבאה מתוך התרגזות. כך זה היה בבית הספר וכך בשדה או במסגריה. תמיד היה רואה את האדם השני בסבלו, בעיפותו - והיה מבין גם לחולשה. אם באה עגלת אוכל במאוחר לשדה והאנשים מתמרמרים והוא:"מה אתה חושב, יש כל כך הרבה נקודות לחלק בהן אוכל". או במסגריה, כאשר חסרים אנשים לעבודה והלחץ גדול ומתמרמרים. והוא:"הצרכים הם גדולים והמשק מסועף..." וכאשר היה יושב באסיפת המשק בפינה נסתרת באולם והאסיפה, במקרה או שלא במקרה, לא מצאה את ביטויה הנכון והחברים התפזרו מלאי רוגז; ואתה ניגש אל נחמיה, בחרדה - איך השפיעה עליו האסיפה הזאת, נו נחמיה, מה? והוא, במבט ובחיוך "אין דבר"... איך ידע להבין כל איש שדיבר באסיפה, ללא שמץ של האשמה כלפיו והיה מחפש בדברים את המאחד, המקרב. כאשר היית רואה זאת היתה מתגנבת אל לבך כעין שאלה פנימית: מה זה? האין אלה אצלו סימני זיקנה או חולשה פנימית? הרי עדים אנחנו להתפרצות של נערים שקשה להם לשמוע דעה המתנגדת להם ופתאום כאן איזו הופעה אחרת, לגמרי אחרת, ועוז בה, ואומץ וכוח הדרכה גנוז - ואתה רואה לפניך אדם גדול בדמות נער.
לא פעם בהערכת דברים ששמעתי מפיו שיניתי את יחסי על מקום שדיבר עליו או על אנשים. אני זוכר שפעם היתה לנו שיחה על משק אחד, בין הגדולים בארץ, שנחמיה חי בתוכו זמן מה, איך ידע בדבריו להעלות את כל הלבטים והקשיים של המקום ולדלות, במשפטים ספורים, את כל היופי האצור בו. נחמיה, בתוקף תפקידו היה צריך להיות המקשר בין הפלוגה ומזכירות המשק, סידור העבודה ומוסדות אחרים של המשק. ונתקל כמובן לא פעם בקשיים שונים, באי הבנות. אבל כשסיפר לי על כל אלה, פשוט אורו עיני והמשק התגלה לפני בכל גודלו. מאז ששוחחתי עם נחמיה, אני רואה בעיני אחרת את המשק הזה, שהכרתי אותו גם קודם: כאילו צמחו לו כנפיים...
אינני יכול להסביר לעצמי מדוע ולמה, תמיד, חשתי שאני מקבל ממנו יותר מזה שאני יכול לתת לו. איך ידע להקשיב בשעת שיחה! ברגעים קשים, בשעות של בדידות, מועקה, כשנדמה לך שהכל נשמט מתחת לרגליך - הייתי נכנס לחדרם של נחמיה ואמו, המלא אורה - ומתעודד. היינו משוחחים ארוכות ובשעת השיחה הרגשת כאילו רוח אחרת באה עליך. בהערה קולעת, במבט חם, בצחוק מתגלגל מעומק הלב, בשאלה הקצרה שלו ובתשובה הנבונה והלבבית לשאלתך, כאילו נטשטשו הגבולות של הגיל ולא מבוגר ונער היו כאן אלא שניים שווים. והייתי יוצא מן החדר, לאחר השיחה, מעודד, מרוענן, ובהרגשת כבוד אדם.
לא פעם החלטתי לדבר אתו על מצבה של אמו שסבלה ממחלה ממושכת ועל ההכרח שישתחרר וישוב הביתה. אבל בטרם שהגעתי לשיחה זו נוכחתי שאסור לי לנגוע בדבר. הוא נמצא כרגיל מחוץ למשק וכשבא הביתה, מדי פעם לביקור חטוף, רציתי "לתפוס" אותו לשיחה. אולם כשהייתי רואה אותו בא ועולה בכביש, או על המדרכה ליד חדר האוכל בדר לחדרו והנה פניו מרוכזים מאוד, עצובים, מודאגים. הולך לאט לאט, מהסס וחרד. ובראותו אותי, השאלה הראשונה:"מה שלום אמא?" וכאשר עניתי: לאמא השבוע הרבה יותר טוב, איך אורו פניו בבת אחת ובבת צחוק על שפתיו היה אומר:"נתראה בערב, טוב? עכשיו אני רוצה לראות את אמא" ובהילוך מהיר, כמעט בריצה, מיהר לחדר.
כשהייתי רואה את הלבטים הפנימיים האלה, את החרדה העמוקה שבלבו - לא קם בי הכוח לדבר עמו בענין וחשבתי: טוב שלא הכאבתי לו.
מילדותו היה עצם השם "נחמיה" אומר הרבה לאנשים הקרובים. תמיד הרגשתי במגע אתו משהו מטהר מאוד ומחנך, משהו יהודי מקורי ועמוק ביחסו לאם ולאנשים קרובים אחרים. איזה יראת כבוד טבעית בפני המבוגר בבחינת מצוות "כבד את אביך ואת אמך". וגם השתיקה הזו שלו וההקשבה המלאה לדברי השני. השתיקה עצמה דיברה!
כאשר אני מעלה לפני את תקופת הפירוד במפלגה, כשחברים קרובים מעצם ילדותם וקשורים כל שנותיהם בדרכם, עמדו אחד מול השני, אני זוכר איך נחמיה חי את כל זאת. הוא היה קשור בקרבת נפש לאנשים המרכזיים המתלבטים בדבר. היה שומע וסופג אל קרבו את כל כאב הויכוח ומרירותו וכולו שקוע בדבר ודרוך. שבועות וחדשים לא פצה פה ולא דיבר בשאלה הזאת. ראית את צערו והתלבטויותיו. אך בכל התנהגותו בענין הכאוב הזה היה הוא בשבילי דוגמה איך צריך אדם לנהוג, כאשר קרה מה שקרה.
וכל חייו התהלך בינינו כשהוא נושא בקרבו מורשת אבות עמוקה. עוד לא פגשתי בחיי אדם שירש תכונות נפש עמוקות בצורה כל כך בולטת, כמו נחמיה.
לא פעם, בתקופה האחרונה, בשיחות עם ברל, כאשר הייתי מספר לו על נחמיה וברל, כתמיד היה מתחיל לחקור אותי האם אינני מגזים בדברי, האם אין ראייתי חד צדדית? היית עונה לו: אולי תסביר לי אתה מהו הדבר שברגעים הקשים ביותר, אני נכנס אל נחמיה ואז יוקל לי?... ברל היה אומר: באמת זה ככה? ומוסיף ואומר: אוי! על מה אני מבזבז את זמני כשאני אינני יכול להגיע אל נחמיה!
מי שעמד במחציתו חש ויודע: נלקח מאתנו איש העתיד. עם כל הכרתי, שכל נער ונערה בישראל שכבוד וצער האומה נגע אל ליבם עלולים לעמוד גם הם בפני אותו הגורל - אין אני מוצא רגע שאוכל בו להתנחם, ואין נחמה.
סלוצקין

מתוך ספר שהוצא לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

היה זה אלון צעיר, שהתחיל רק לשלוח שורשים. צנוע היה, תמיד מרוכז בתוך עצמו, פשוט ודומם כטבע הארץ עצמו שאותו ספג בכל ישותו.
הייתי עוקב אחריו מן הצד וחושב: זהו! עולה וצץ משהו חדש-עתיק, טיפוס עברי טהור של ימים קדומים. לא היתה בתכונתו אף שמץ של גלות. היה זה דומה לגוש אדמת מולדת, אשר כוחות גאון פוריים מעורים וטמונים בו. איזו שלמות ועצמיות! כאן בעין חרוד שלו נדבק על ההרים והיה לסלע מסלעיהם.
פעמים היה בא, הוא וחברו הבלתי נפרד, העירה, לתל אביב. כאן בין חברת הורים ומורים היו יושבים. בחדר ניסרו דברי תורה, חידודים ושחוק. והשנים, דומה, מאובנים היו יושבים ומאזינים מתוך תהיה: מה הללו?! אף פעם לא התערבו בשיחה. דומה, עולם אחר, עולם בפני עצמו.
ואמנם הוא וחבריו נשאו בתוכם עולם אחר, עולם רציני מאוד מאוד. הם, דומה, חשו בכל ישותם בסכנה המתרגשת והולכת. ואכן, בא הרגע האיום. צץ הזדון והמלחמה העולמית השניה החלה. הנוער נחלץ למערכה והוא בתוכם.
ברל המנוח, שהיה פטרונו של נחמיה לאחר מות אביו, נשא אותו בלבו, תלה בו תקוות גדולות וציפה מתוך סילודי נשמה ועקב אחריו. פעמים הא כאילו חש בסכנת הגורל הרע וביקש לבדרהו קצת ולהסיח את מחשבתו המרוכזת ואת להט לבו.
והיום המר בא. הסערה התחוללה ועקרתו על כל שורשיו כשם שעקרה גבורים רבים אחרים.
ונחמיה אבד ואיננו עוד.
ב. פישקו

מתוך ספר שהוצא לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

הוא ניחן בתכונות וסגולות מיוחדות טבעיות שבאופן בלתי אמצעי היו מעמידות אותו במסיבות שונות, בראש חבריו.
ראשית לכל ידע להקשיב לכל חבר. ביסודו ניגש גישה של אמון והערכה אל כל אדם שנפגש ודבר איתו, מתוך הכרה ותקוה "שכל אדם יכול ללמד אותך משהו". הוא היה מקשיב למדבר אליו בלב פתוח, לאו דוקא מתוך ענוה או צניעות, או מתוך "מצות אנשים מלומדה" ונימוס, וגם לא מתוך "גישה חינוכית" כלפי החבר הצעיר שהיה מדבר אתו - שמיעה של בוגר, הרוצה לכוון את הצעיר ממנו, אלא פשוט מתוך רצון לשמוע כל אדם כמו שהוא, ללא חיץ וסייג - כי כל אדם הוא קודם כל אדם ויש לתת אמונך בו.
ולאחר שהקשיב לדברי השני, היה שוקל את הדברים בהגיונו של עצמו, מעיין, מלבן. היה שותק תחילה, שותק הרבה. היה עובר זמן רב עד שאמר את דברו. אולם משאמר - הרי בטחון בדברים, בהירות, הגיון חותך.
ביכולת זו שלו להקשיב תחילה לחבר, לתת אמונו בכל אדם, מתוך תקוה שבכל אדם גנוזים כוחות מיוחדים משלו - כבש את לב חבריו וחניכיו. כבש קודם כל כחבר נאמן שאפשר לבטוח בו, להסמך עליו. ומכאן השפעתו הרבה על האנשים שעבדו אתו במחיצה אחת. ולא רק על צעירים ממנו אלא גם על בוגרים ומנוסים בחיים יותר ממנו. אני מודה שבשבילי היה תמיד חשוב לשמוע דעתו בכל ענין שנפגש לנו בעבודתנו ובחיינו המשותפים. חשובה היתה בשבילי שתיקתו הבוחנת בשעת שמיעת הענין והשיקול המלבן, ההגיוני - בשעה שהיה מביע את דעתו.
מכאן, לדעתי, נבע אחד המקורות העיקריים ליכולת המפקד שבו: בעצם גישתו לאנשים היה מחנך ורוכש אמונם. והיה עושה זאת ללא שום מאמץ מלאכותי או הכרתי אלא כתכונה וכסגולה הטבועים בדמו. כאשר נתמנה כמפקד פלוגה אמר עליו חבר: לו היו בפלוגה בחירות בקלפי - אין ספק כי כל הברים היו בוחרים בנחמיה כמפקדם. ואין הדבר פשוט כלל וכלל מאחר שהיה אדם שגדל יחד עם חבריו, בני גילו וצמח יחד איתם, כאחד מאנשי השורה.
במה התבטא כשרון המפקד שלו בשדה? - ביכולת השיקול ההגיוני החרוף והמהיר של הסיטואציה בה נמצא וחוש ההתמצאות, הבא מתוך הניתוח ההגיוני. כאשר היה בא, למשל, לשטח מדברי, היה עולה על מקום נישא, שמשם יוכל להשקיף על הסביבה ולצלם אותה צילום מהיר בעיניו. היה עומד מחריש על מקומו כמה רגעים ובוחן את הנראה לו בתשומת לב עמוקה ןבתבונת עינים. מצביע על פרשת הדרכים, במקום המצוין במפה ששביל עובר בו ואומר: לפי דעתי צריך השביל לעבור במקום מסוים זה, מאחר שמבנה השטח הוא ערוצי והגאיות בסביבה ראשיתם עמוקה וסופם שטוח - שיקול ההגיון מחייב שהשביל שסללו רגלי בני אדם יעבור במקום השטוח.
שיקולי ההגיון האלה היו תמיד נכונים. כי הם באו לאחר לימוד מהיר, בעיניו של הנוף והשטח האופיני להם, ניתוח הגיוני ובהיר של המסיבות - ובלטה כאן האינטליגנציה הטבעית יותר מן האינטואיציה - ורק לאחר זה היה פוסק את מסקנתו. כוח הגיונו וניתוחו היו תמיד משכנעים ומעוררים בטחון באנשים שהלכו בעקבותיו, בטחון מכסימלי היכול להיות לגבי אדם המוביל אחריו אנשים בדרך, לקראת המטרה.

מתוך ספר שהוצא לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

נחמיה שיין. הקוים הדקים, הזיגזגים במצח, חיתוך העינים, השפתים ההדוקות וכל ביטוי פניו, העידו על עקשנת שבגדלות, היינו: הרים לעקור, גדרות לפרוץ ובפרט להגיע למטרה. והמטרה כה צנועה, כה כשרה: להחזיר על מכונו את הכבוד היהודי, לקבץ את הנדחים, להקים מחדש את כוחו של עמו החלש - ובעשותו באלה נפל חלל.
בהטילו על עצמו אחד התפקידים המסוכנים ביותר, נעלמו עקבותיו. כה צעיר היה, כה רענן, כוחות רבים וגדולים פיכו בו ובעוד שכוחותיו חיפשו לעצמם מוצא ליצירה ומעשה בנין - הוכרע.
אנו, אנשי עין חרוד, ספק גדול, אם כולנו ידענו והרגשנו את כל יקרו של חברינו הצעיר הזה, אשר בתוכנו גדל, בתוכנו קיבל את חינוכו והיה לאיש, שבתוכנו עלה רוחו העז אשר בגדולות הלך תוך צניעות זוהרת.
"אמן השתיקה היפה" אשר "לבו היה ער תמיד" ו"אזנו היתה קשובה" ועינו שוטטה תמיד לקראת סכנות, לקראת העמידה על כבוד עמו, על כבוד כולנו ועל כבוד עצמו. כה צעיר היה, לא ידענו אותו די, כמעין חתום התהלך בתוכנו, מעין אשר כל מה שיש בו להקר עלינו לא התגלה עדיין. ידענו כי כוחותיו הנפשיים מרובים ומורכבים. אבל טרם ידענו לאיזה אפיקים יזרמו כוחות נפשו שראינום לברוכים. דרכו - גם בהיותו בין חבריו - היתה ביחידות. יחידותו בלטה בלי כל כוונה מצדו להבליטה. דברו היה בלחש ובצניעות. לא שלט עליו שום לחץ של אטמוספירה חברתית. את דעותיו ואת מהלכו בחיים, חצב מתוכו עצמו, כל כמה שרק אפשר לבן אדם צעיר להיות עצמי.
ביחוד - וכה צר ומכאיב - לא הכרתיו אנוכי. ידעתי היטב את דמותו, היא משכה אותי תמיד להסתכל בה, ידעתי את פעלו, ידעתי את נאמנותו, ידעתי כי יש בעול ימים זה דבר מה יפה מיוחד. אולם את עצם המיוחד, את הנפש הנאה על סבכיה, לא יכולתי לדעת. לא היתה לי כל גישה אליה, צניעותו העמוקה והטבעית גדרה בפני כל דריסת רגל למקדש פנימה.
נעקר הנצר היחיד ממשפחת שיין האצילה, נחטף הבן היחיד מזרועות אם שכולה, מזרועות אם ששוכלה מאישה בעוד הבן היחיד פעוט ורך. בו, בבן היחיד, מצאה מקצת נחמה. גדלתהו תוך דכאון ועצבות, תוך חרדת אם אומללה ותוך תקות אם אומללה ליחיד, שיגדל לה לנחת ולנחמת מה ואולי גם את זקנותה יתמוך. וגידלתו לבריאות, לחוסן, ליופי ולרוח עשירה.
מה נקרא לנהי ולבכי, אם מעין הנחמה נסתם, נסתם לעולמים.
ש. לביא

מתוך ספר שהוצא לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

הולך אני בשדה החיטה האין סופי והוזה - על מה לא אדע בעצמי. זה חמש שעות מאז הבוקר שאנו מתהלכים. ביד אחת קופסאת "צאליו" ובשנית הכפית. וכה מהלכים אנו ועינינו תרות מסביבנו לחפש את חורי העכבר. מפעם לפעם מחפשות עיני את הקץ - אך הוא ממני והלאה, רחוק, במקום שם שמים וארץ ישקו. מחשבות מתרוצצות בקרבי, רגע אחשוב על הא ורגע אחשוב על דא, מחשבה תרדוף מחשבה. וכה מהלכים אנו מופקרים לקרני השמש הלוהטות ועינינו מחפשות אחר חורי העכברים. אך משנראה קצה השדה, כאילו הוקל לך וכל עיפותך גזה ונעלמה. ומיד מחיש אתה את פעמיך מתוך עליזות רוח לקראת המטרה שלה חיכית ואליה ערגת. אולם כשהגעת לסוף השדה, מפנה אתה את עיניך אחורנית - ושוב משתרע לפניך השדה הירוק בלי קץ, בלי גבול ובלי אחרית. ושוב חוזרת אליך העיפות החודרת לכל אברי גופך ושוב כבדות הרגלים ושוב מצפות העינים ובלב כאילו מועקה...
1933

מתוך ספר שהוצא לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

על תכונות האדם, התכונות הפנימיות-נפשיות, האופיניות, הקיימות בלי יוצא מן הכלל בכל אחד ואחד בשיעורים מוחלטים ויחסיים שונים, הקובעים את אופיו של האדם, כגון: פקחות, רגשנות, אינטואיציה, עצבנות, רצינות, רצון וכו' - נמנית גם תכונת ההתרשמות. הודות לחמשת החושים שניחן בהם האדם מטבע ברייתו יכול היה להכיר ולהתוודע אל הסובב אותו מחמשת הבחינות שלגביהן ניחן בכוח שופט. ההכרה והתודעה הזו את הסובב אותו, או במלים אחרות, מושגיו של האדם על אשר מחוצה לו, הנם פרי הצירוף, הסינתיזה של רשמי חמשת החושים כפי שהתרכבו והצטיירו במוחו בשיעוריהם המתאימים לגבי כל חפץ. וברור ודאי הדבר שלו היה קיים בנו החוש השישי, שהוא לדוגמא, בין קול לריח. מעין דבר כזה שאין מוח האדם יכול לשערו (ושוב מאותה סיבה שכל רשמינו ותודעתינו הינם צירוף של חמישה סוגי רשמים ורק באמצעותם בלבד הורגלנו להביט החוצה) - הרי היו מושגינו משתנים תכלית שינוי ולובשים צורה חדשה בהתאם לשיעורי הגירוי החדש כלפי שאר חמשת הגירויים, אשר היה ה"קול-ריח" מעורר בנו ע"י החוש ה"חדש" המתאים בכל דבר הסובב אותנו. אולם בזה בלבד לא הסתפקה הבריאה. מאחר שקלט האדם אל קרבו וקיבל מושג מחומש על הסובב אותו, עמדה והביאה את המוח.
עד כאן דברים שמתחת לסף ההכרה. מכיון שעיני אדם פקוחות הריהו רואה בעל כורחו. כל זמן שאוזניו אטומות ישמע גם את המתחולל מחוצה לו בעל כורחו ונגד רצונו. והוא הדין גם לגבי הטעם, הריח והמישוש. הכלל, כל זמן שהחושים פקוחים, יקלוט כל אחד מהם את רשמיו המתאימים ויעלם למדור העליון, כאותו חומר גלמי, אל בית היוצר האינסטינקטיבי של האדם, מקום שם הם מתרכבים בשעריהם המתאימים והופכים ל"מושגים", למושגיו של האדם על העצם אשר כלפיו היו חושיו מכוונים. "ככה" נוצרים מושגיו "המתים" של האדם, כלומר, מושגיו של הסובב אותו מבחינה אוביקטיבית מושגים שנוצרו ע"י צירוף רשמים בלבד.
אולם מושגים כאלה, שיחסו של האדם אליהם הוא ניטרלי, או יותר נכון שאין לו כל יחס אליהם בין טוב, בין רע, בין חיובי ובין שלילי - הנם מעטים מאוד.
במשך הזמן, עם ריבוי הרשמים והתוודעותם אל המושג - כינה אותם האדם בשם. כלומר, למושג זה וזה הנוצר במוחו ע"י צירוף רשמיהם של חושיו השונים קרא, דרך משל - "עץ" וגומר.

מתוך ספר שהוצא לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

יגור, יום הכיפורים תש"ד
שלום אמא,
כשאני מנסה להעלות את דיוקנך לפני, עולים לפני פנים מודאגים במקצת. וכשאני מבטל תמונה אחת ומעלה שניה, הרי שהשינוי הוא רק בפוזה - צל הדאגה לא סר גם בפרופיל. לא אתימר בטלפטיה ובכשרון להעלות מאדיומים. אך חזקה עמי, שאת דמותך יש ביכולתי להעלות כל אימת שארצה ולאמיתה. נדמה לי שלא אטעה גם בשעור מידת הדאגה. הראשונה, היא זו הטבועה בך מאז ומתמיד - הבריאות; ומקור השניה, נעוץ כנראה ב"מחלתי" כביכול, שחליתי בתחילת השבוע שעבר. אנסה לסלק את הסיבה השניה. לראשונה כנראה שלא אוכל לעולם. אעשה זאת בדרך חגיגית ואצהיר בלב סמוך ובטוח ומתוך ידיעת הענינים ממקור ראשון, שהבחור נחמיה חי ושלם ובריא אולם; מהלך ורץ ושב ומהלך וקופץ וחוזר חלילה, ועובד כראוי (מה שמתקבל - זו שאלה בפני עצמה) ואוכל כדבעי (מה שנותנים, כמובן) ועל העדות יעמוד ל. ואחריו שורה ארוכה של אנשי שלומנו, אנשים נאמנים וישרים, יהודים כשרים וטובים.
ולכן, הסירי דאגה מלבך!
נחמיה

יגור, 1946
שלום אמא,
לא ידעתי שיש מראות ומקומות כה יפים וכה קרובים, ואני עובר את הכרמל לאורכו ולרוחבו ואיני נלאה. פינות חמד ומראות יקר. הייתי מביאך הנה פעם, ונהנית גם את.
מה אומר לך? אנו הופכים ל"ציונים". כדאי היה לצנוף את ה"אנטי ציונים" שלנו ולטלטלם הנה בימי אגדות כאלה והפכו עורם בן יום!

עין חרוד, ליל שבת 1946
לאמא ויהודית שלום רב!
... כל השבוע אני מבלה "בנכר" ובמקומות אחרים, השבוע המעטתי בנסיעות ודבר זה הביא אותי ממש להרחבת הדעת. הצד הגרוע שבדבר הוא שישבתי הרבה בי., ולגבי י., עליכן לדעת מושכל ראשון זה שאין בו בישוב זה הכשרון למשוך את לב מבקריו ואורחיו אם כי מבורך הוא בכל המעלות: אנשים רבים, חופש רב, יזמה, נאמנות של חברים וקנאות למקום. אלא שהכל נעשה במין כוח המוצא את ביטויו העיקרי ברעש: אספות צעקניות שאין יוב הראש פוסק לדפוק בהן על השולחן, משא ומתן המתנהל באוקטאבות הגבוהות ביותר, סעודות המוניות, דלות מזון ורבות שאון ותכנית נקודה מסובכת עד כדי כך שעד היום לא הצלחתי לבחור דרך קבע בין חדרי האוכל ואהלי. ונדמה לך שבכל י. אין לך פינה שקטה אפילו לכתיבת מכתב מעין זה... אולם, כפי שאמרת מבורכת היא במעלות רבות והגדולה שבהן - שאינם מפחדים מכמות ומגודל.

מתוך ספר שהוצא לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח