טוראי אוברפירסט עמירם ז"ל

... ובין הנופלים גם עמירם.
עמירם השחור והצנום למראית עין שקט מאוד ונחבא אל הכלים. אולם כשהכרת אותו היטב גילית את דמותו האמיתית. חריף מח ופיקח היודע לשוחח ברצינות ובכובד ראש ועם זאת יודע לבדח את החבריא בסיפוריו ובמעשי נסיונו העשיר. מי מאתנו אינו זוכר את תכניותיו הדמיוניות על עתיד הקבוצה? היה מתכנן אותן, אגב ישיבה בצוותא עם החבריא. בערבי החורף באחד החדרים, כשהדמיון העליז שורה עליו.
מי לא חייך למשמע אמרותיו?
כמרבית חברינו הגיע עמירם לקבוצה, מביה"ס במקוה ישראל, עם היווצר גרעין הכשרת גבת. אתנו ישב עבד וחי עד הגיוס. לשמירה בקו מים בנגב, הלך לשם עם עוד אחד מחברנו.
סמוך לראשית הפעולות בארץ חזר עמירם לקבוצה.
היתה זו תקופה של סיורים תכופים בגליל ופעולות רבות. עמירם, שזקוק היה למנוחה ולהבראה עקב מחלה, יוצא עם החברים תמיד ולכל. החלו הפעולות בעמק. באה המערכה במשמר העמק בה נפל ועזבנו לעד.

חבר.

עמירם איננו, עמירם לא יחזור. ובזכרונות עליו נחפש נחמה פורתא...
זכרונות ילדות וזכרונות נעורים. הכרנו זה את זה אגב 'הרבצת ידיים' בסכסוך שבשעת משחק. אך ראשית היכרותנו - בחברות טובה ונאמנה. יחד היינו בכל. בתחרות כדורגל, במשחק 'הקפות', בטיולים ואף גם בשיחות על הלימודים ועל ספרות הילדים שקראנו. היו אלה ימים של הנאה ללא דאגה, עד שסיימנו את הלימודים בביה"ס העממי.
ומכאן ואילך פרשה של בעיות, והעיקרית שבהן - בעיית הכיוון, המגמה: לאן פנינו מועדות? ואת מקום המשחקים תפסו השיחות והויכוחים.
עמירם היה יציב בהלך מחשבתו. הוא בחר להצטרף למחנה ההתישבות העובדת ונכנס לביה"ס המחוזי בגבעת השלושה. כאן התחיל שלב-חיים חדש. מיד נרתם בעול. חצי יום לימוד וחצי יום עבודה במשק החקלאי, כשהלילות נתונים לפעולה ב"הגנה" אך אין די בזה, עמירם היה מטבעו שואף דעת והוא מצא זמן גם לקריאה בספרות העולם, השתתף באופן פעיל בחוגי-השתלמות ונטל חלק גם בחיים החברתיים של ביה"ס. בסיורי הלילה ובטיולים התבלט בידיעותיו לגבי כל עץ וצמח, כל שביל ודרך - כי אהב את הארץ ולמד להכירה יפה-יפה.
שמח ועליז היה ושופע הומור. היה עמוד התווך בכל החינגאות וה"קומזיצים". מרק-הפירות שהיה מכין - נודע לתהילה. בזמן ההפסקות ושעות המנוחה היו הכל רצים לשטח-המטעים - "הרי עמירם מכין מרק-פירות מפרי העונה"
עם סיימו את בית הספר בגבעת השלושה הרגיש עמירם צורך בהשתלמות נוספת. הוא עבר לבית ספר החקלאי במקוה ישראל ונכנס שם למחזור ההסתדרותי.
גם כאן התבלט בחדוות-חיים, בצחוקו הבריא, שהיה מסוגל להדביק גם את זעופי הפנים ביותר.
מכאן, בפשטות והבחלטה ברורה, הצטרף לגרעין המגויס. עמירם היה 'פלמ"חניק' רגיל, שקיבל את כל הדברים בקלות ועמקות כאחת. עשה כל המוטל וירד לנגב לשמירה ולסיורים באיזור צינור המים. בהיפגשו עם חברים, לא סיפר גדולות, המעיט בהבלטת עצמו, ומה שסיפר - ברוח ההומור סיפר. אהב לשוחח על בעיות הלאום, המעמד, על הספרות שהתמצא בה. אפשר לומר, שהמלחמה והמסגרת המגויסת שינו רק מעט מזעיר ממהלך חייו של עמירם. המלחמה היתה בשבילו פרק אחד במסכת החיים ההתישבותיים: "צריך להילחם ודי" הוא היה אומר: "גם כשאנו נלחמים, מצווים אנו להישאר אזרחים ברוחנו"
אך לא זכה להיות אזרח. לקרבות משמר העמק יצא כשהוא חולה. והוא לא הסכים בשום אופן להישאר בבסיס כשחבריו - מחלקתו -יצאו לקרב. יצא, ניצח ולא זכה לקצור את פרי הנצחון.

רון.

מתוך הספר 'מצבות על דרך'. הספר נמצא, בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.