טוראי אקרמן יחזקאל ז"ל

לילה, חושך מסביב
שקט, לא נשמע ניב
והנה מן האפילה
יוצאת אניה רעועה
ועליה נרשם ביד רועדת
"פנינו מועדות למולדת"
מי בספינה שבורה נמצא?
שם בני עם נרדף ומדוכא
יושבים ורועדים, מה יהיה בסופם
בארץ ישראל צפון גורלם.
יודעים הם גורל חבריהם הרבים
שנענשו ע"י משמר החופים
אך גדול וחזק רצונם
לחיות בארץ, ארצם
והנה העת באה
השמש מאחרי ההרים עולה
מביטים הם, רועדים וחרדים
ומרחוק רואים הם גבולות חופים
ושירת התקוה בעוז פורצת: "המולדת"
אך אויה תפסום
ובהסגר חמור שמום
עד אשר את גורלם יקבעו
להשאירם בארץ או לנכר יוגלו.
והתשובה באה בהחלטה ברורה
לשלחם מארצם לארץ נכריה
לא הועילה שוועתם לעזרה
לשוא הגבת הישוב בשביתה
והנה מאורע קרה.

האניה על מטענה פוצצה
ורבים מאלה אשר מולדת ביקשו
לקבר ישראל בה הובלו.
בארץ משא נפשם נפלו
וקרוביהם עליהם התאבלו.
ועתה, האם יכפרו המתים
על "חטאת" הנשארים.
ושערי הארץ ייפתחו לרווחה
לפני אחינו הבאים מהגולה?


השיר נכתב ב- 1940 כשאניית המעפילים 'פטריה' נשלחה על ידי הבריטים חזרה ללב-ים וטבעה.
יחזקאל היה בן 11 כשכתב את השיר.

"...הגשמים השנה לא כסדרם. תחילה ירדו כ 40 מ"מ ואז זרענו את רוב השדות. עכשיו אין גשמים ומי יודע מה יהיה המצב להבא. כ-12 דונם שעורה יש כבר להפוך. השנה יהיו לנו כ-350 דונם פלחה, ברובם חציר. בגן הירק עוד לא התחילו לשתול בגלל חוסר גשמים. רק עכשיו אני מרגיש את משמעות הפסוקים "הזורעים בדמעה", "ונתתי גשם בעיתו: וכד' מי שרק מתעניין כאן בעיניני פלחה, הולך ומחפש עננים. זהו בעצם, הכל, בקשר למשק.
קראתי את החלק הראשון של "רבי עקיבא" לאופטושו ואני מקוה שבקרוב יתרגמו את החלק השני. הספר הוא טוב מאוד, לדעתי, אע"פ שאני מתאר לעצמי קצת אחרת את פני הדברים, בעיקר את ענין בר-כוכבא.
כמו-כן קראתי שנית בימים האחרונים את "עלה נידף" של מילטון סטיינברג בו הוא מספר על חיי אלישע בן אבויה. ספר מעמיק וטוב. כדאי שתקראו אותו.

בעודו תלמיד בבי"ס עממי - נער ער מלא הומור ובעל נטיה בולטת לפיוט - ניסה לכתוב בפרוזה ובחרוזים, ויותר בחרוזים והצליח. ידיו רב לו בכל מלאכה. ובגדלו קולות רבים קראוהו למרחקים. קול בת השירה, אשר נתנה אותותיה פה ושם ברנן חרוזיו המגששים וקול נעורים תוססים המפעילו בתנועת-נוער וקול החיים החדשים הקוסמים מנבכי העתיד, ועל כולם - קול אדמת המולדת, קול הקורא ומושך בכח רב ואינו נותן דמי... ובעודו רך מאוד הוא עוזב את ספסל ביה"ס התיכוני, עוזב את הקן החמים בבית הוריו, ויוצא יחד עם קומץ חברים להרים בסביבת ים כינרת - לנעוץ קנה באדמת הטרשים וסלעי בזלת.
ותוך העבודה המפרכת, אחרי יום עמל ארוך וקשה מאוד - עבודה תרבותית ושקיעה בעניני רוח. במכתבים להורים, בין הידיעות על צמיחתה האטית של הנקודה והישגיה, אנו קוראים (כמעט בכל מכתב) משהו על עינינים אלה: "בחוג לתנ"ך התחלנו מ'בראשית' ומתכוננים לעבור על חמשת חומשי תורה" או "קראתי פומה גורדייב בר-אוזתיים רבי עקיבא לאופטושו" והערה : "תיארתי לעצמי אחרת את בר כוכבא" וכיו"ב. וכל זה בתנאים קשים של נקודה קטנה רחוקה, בודדה, בימיה הראשונים, ש"מי שרק מתעניין כאן בעניני פלחה, הולך ומחפש עננים" ובלילות אוכל הקרח ו"אני מתכסה בחמש שמיכות דקות וכולן נופלות בלילה..." לא עוד שירה קלת-כנפיים וחרוזים מצלצלים. הלב מלא שירה. אך היד אוחזת במכוש. כמה נוגעות עד הלב המלים הפשוטות וה"מעשיות" שנאמרו כבדרך-אגב "יש לי חוסר בממתקים" ופעם בשמחה "קיבלתי את החבילה מכם, חבילה כזאת ערכה כאן מליון מבחינת זלילה ושני מליון מבחינה נפשית"
אך לפני שהכה שרשים עמוק בנקודה ג'יב-יוסף - הריהו נחלץ לנקודה אחרת לביצורים ומשתתף במלחמה בפולשים המתנקשים במדינתנו הרכה.. וכעבור זמן קצר - הכל נפסק, יחזקאל איננו.
שנה עברה מאז ודמותו החביבה של העלם "חזקו" - כינוי החיבה שלו בפי בני משפחתו - עומדת חיה לנגד עיני. לא אוכל לשכוח אותך זמירי הענוג.

מ. אביגל

להיות אחות של יחזקאל

הוא היה הגדול, חזק מכל ויודע על הכל-
ואני-קטנה וגם קצת שמנמנה,
עוקבת אחריו בכל פינה.
הוא ב ד' ואני בב',
אני כבר בוו, אך הוא בח'
וכותב הוא שירים וחורז חרוזים
אותם בבית ספרנו תמיד מקריאים
וגם בעתון "עתוננו" מדפיסים
ובי-כל הילדים כל כך מקנאים
"זאת אחות של יחזקאל" כך הם מלחשים.
והוא כותב וחורז על יורה ועל שמש
על דוד שנפטר ועל מסיבה מליל אמש.
ועל "ארבעים ושלשה אוהבי מולדת שיצאו לשדות יבניאל
ללמוד הגנה על הארץ מפני שונאי ישראל."
ועל סטרומה ופטריה-אוניות מעפילים,
שטבעו בלב ים-נשים וילדים.
ולבו דואב ונפשו הומיה, בהגיע הידיעה
על נעמי גולדברג שנרצחה בגבעת עדה.
וכותב הוא משל ( והוא אז בן עשר)
על דוגרת ועל אפרוחיה, אשר לא פסקו מלקפוץ עליה,
ועל נץ צורח, שמעל לראשי האפרוחים פורח,
"וכהרף עין הכה הנץ בראש הדוגרת
ויותר אינה זעה ואינה מקרקרת
אך על אפרוחיה גם במותה שומרת"
ימים נוקפים ואנו מתבגרים
אחי-בנוער העובד ,ואני-בצופים.
ובערבי ששי עת יתקבצו כל נער ונערה
מכל קצווי המושבה אל מרומי הגבעה
(שם צריפים שנים :צריף לכל תנועה)
לרקוד, לשמוח, ובזמר לפצוח,
זה מול זה יתיצבו שני המחנות
וויכוחים סוערים, דיונים על "טעם" ירעידו הלבבות-
על ערכים, על הגשמה,
ומי מן השתים היא התנועה הנכונה
אשר את בניה תוליך לקראת מילוי המשימה-
מימוש חזונם של מייסדי המדינה.
ויחזקאל ניצב מנגד, מן העבר השני
בראש חניכיו יעמוד כארי.
וטיעוניו קשים ומילותיו חריפות
ולדבריו יסכיתו בנים גם בנות.
הוא- בנוער העובד, ואני בצופים,
וכך רבים אנו, מתווכחים, אף מתקוטטים,
אך בלב, עמוק עמוק, אוהבים
וכל כך מעריצים את האח הגדול
שיודע הכל, וגם- כל יכול.
כך חולפים ימי ילדותנו זו בצד זה
בבית הורינו מין בית משונה
בו כל נזקק, נצרך וסתם ידיד לעת צרה,
מוצא אוזן קשובה וגם פינה חמה.
ובטרם מלאו לו שבע עשרה שנים
עוזב יחזקאל הורים ואוהבים
ויוצא להצטרף לשורות הפלמח
ובידיו מעדר, מקוש, גם אקדח.
ויחד עם קומץ חברים, עולה להיאחזות בהרים
בגליל, בסביבות ים כנרת
לנעוץ קנה באדמת טרשים ואבני בזלת.
ובטרם הכה שרשים בג'יב יוסף הקבוצה
נקרא הנער לדגל, למלחמה.
אל חזית משמר הירדן, שם ניטש קרב מר
מול אויב סורי כה אכזר,
ויחזקאל יצא ולא חזר.
וכל שנותר---
הוא רק כאב וזיכרון יקר
על אח גדול ,שיודע הכל
אולם יותר-כבר אינו-כל יכול.