סגן בן דוד גדעון ז"ל

גדעון אחי נפל חלל.
כגבור נפל למען המולדת - ואני לא אבכנו, אך ציוני יסוד אציין לזכרו.
אמיץ היה גדעון ובעודו נער צעיר בארץ נכר לא יכול לשאת ידם המדכאה של בני הארץ ולמרות הסכנה הגדולה בא עמם בקטטות. ועם בואו ארצה, לאחר שהבריא מהקדחת שהפילתהו למשכב - רצה להתגייס לחטיבה היהודית בצבא הבריטי, אך חבריו מנעו זאת ממנו.
אל תפקידו האחרון הלך בהבחנה, בגבורה ובסודיות. ומאוחר מאוד הודיע זאת לי, אחיו, האדם הקרוב לו ביותר בארץ. כשבא לספר לי דבר גיוסו אמר: אתה אחי, תבין את כניסתי לשירות המולדת, מקוה אני שאצליח להנקם מאויבי אלה שהרסו ביתנו והשאירונו ללא קורת גג, שהרגו את אחינו והתעללו באחיותינו. אתה, אחי, אל תמנעני מללכת, אל תשבור את רוחי בקריאתך השלילית זכור את שנת תש"א...
ואני - גאוה על אחי ועצבות על הצפוי לו רחשו לי בערבוביה. הציקה לי המחשבה: מה אמר להורי אם הוא יפול חלל? אני אמנם מבין את דרכו - אך ההורים שבנכר לא יבינו, כי אין הם מכירים את הדור הזה בארץ, דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה. ולאחר שהבטחתי לו לשמור קשר מכתבים עם ההורים ולדרוש בשלומם גם בשמו - יצא לדרכו החדשה.
ובבקורו האחרון, לפני צאתו לפעולה אמר לי: רק אתה לי בארץ מכל המשפחה. אין לי תקווה לראות את יתר בני המשפחה. אם אפול - לא תבכה עלי. המשיך אתה בחייך והתגאה באחיך שהיה חיל ונתן את נפשו למען המולדת, למען חפש העם ובקול חנוק סיים את דבריו: יוסף אחי, דאג שאמצא מנוחתי בביתי בבארות, למען תהיה נשמתי קרובה לחברי כל הימים. ואל נא תשכח את המשפחה.
כך נבא את עתידו. בלחיצת יד נפרדנו. לעולמים?
ומשבקשו הורינו, שבוע אחרי שבוע, שגדעון ישלח מכתב בכתב ידו - לא יכולתי להוסיף ולהסתיר מהם דבר מותו. בזעזוע כבד קבלו את הידיעה - אך בעדוד רב, כיאה למשפחה בישראל כתבו: זו דרך כל אדם. גאים אנו בבננו שידע כך להלחם וליפול.
אחיו - יוסף בן דוד

מתוך חוברת "לזכרם" בהוצאת בארי

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

היום פגשתיך לפתע, גדעון החביב, בין החבריא, בין החיים. בדפדפי כלאחר יד, ללא תשומת לב מיוחדת בין כרטיסי הקריאה של החברים בספריתנו הקטנה. לפתע נזדקר לפני שמך בין היתר. ללא מחשבה הוצאתי את הכרטיס הלבן המסומן והזרוע אותיות דיו ומספרים. לרגע עמד ערפל מו פני והרהור עמום ןקודר:"די. אין צורך עוד בך, פסת ניר אלמת, גמרת את תפקידך עלי אדמות". והמשכתי שוב אין היא מביעה מאומה.
ואולם מבין האותיות הסתמיות התחילו מעט מעט מסתמנות מלים ומגיחות מתוך חצי האפילה שמסביבי:"אהבה ראשונה" "קורות אהבה של לסל" "פשוט אהבה".
אהבה, גדעון היקר, אהבה חפשית. ומיד עלתה דמותך מבין אותיות ומלים ןהתיצבה לפני פה בחדר אפל זה בין מדפי הספרים הצפופים. נער צעיר וזקוף חיוך תום ומבט חביב, ילד רך אהבה...
ונזכרתי מכתב אחרון שקבלתי לא כבר. שבע שורות למכתב, כתב גדול, ילדותי, בלתי יציב, חצאי משפטים וללא סמני הפסק. ולמטה הערה: אם לא תביני מה שכתוב אז תחכי עד שאני אבוא ואקרא לך אותו.
אכן בנסותי עכשיו לקרוא לא אוכל. כמסך ערפל ביני לבין כתב עפרון ילדותי ופשוט זה.
האמנם לא תבוא עוד גדעון לעזור לי לקרוא את מכתבך?
רבקה.

מתוך חוברת "לזכרם" בהוצאת בארי

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

לפעם הראשונה אני מספיד חבר יקר, אינני יודע איך להספיד אותו בבכי, באנחות או בדברים: אי אפשר לכבות את האש שבלב את הסערה שלא מוצאת לה בטוי, אי אפשר לשכוח את אותו חיוך רגשני, בישני, פזיז, מלא חיים וכולו מרץ אומר אהבה ומבטא געגועים.
אני זוכר אותו ביום הראשון לבואי ארצה במעוז. הוא לקח אותי ביום עבודתי הראשון לאורוה והראה לי איך לרתום את הפרדות. ותיכף הכרתיו - עליז ושמח, זריז, רץ ראשון לכל דבר עם "לא" איכפתיות כזאת, בלמוד דברים היה מצטיין:כל דבר חדש היה נקלט במוחו מהר. חסרה לו ההשכלה המספקת, גם מעט זמן היה בתנועה בחוץ לארץ. ותמיד, לא הסתפק במה שהשיג - תמיד שאף ליותר והיתה לו מלחמה פנימית עם עצמו. קודם רצה לעזוב - אמר שהקבוצה אינה בסדר, לאחר זה ניסה להתגייס אך לא שהה הרבה זמן מחוץ להכשרה - הוא לא יכול לחיות מחוץ לחבריא שלו - חזר, אך רעיון ההתגייסות מלבו לא פג. הלך לכל עבודה קשה. באלונים היה תמיד עובד חוץ. והתרגש לא מעט כשעבד בשביל קופת הגרעין. היה לו בטחון גמור בעצמו. כשחזר מהשמירה בכפר אוריה הביתה ספר עד כמה ששמירה זו נתנה לו ניסיון ומצא יכולת גדולה בעצמו. וכשנדרשו שני החברים מהקבוצה, עשה את כל המאמץ שדוקא הוא יהיה אחד מהם. היה מועמד לקבוצת הבנין, והתלבט קשה עם עצמו אך רצונו העז להתגייס התפרץ בהרגשות כשהוחלט עליו באסיפה. למחרת הוא נפרד מכל חבר בקבוצה, גם במכתבים התקשרתי אתו. ולאחרונה פגשתיו לאחר תקופה ארוכה - בנען. וגדעון השתנה לא מעט, הספקתי לשוחח אתו - אני מדבר והוא מביט אי שם רחוק מטרתו היא יותר נשגבה, אמר לי:"נכנסתי להוי חיים חדש, לפני שדה נרחב לפעולה וכל התנאים עומדים מולי". ורק מספר ימים לפני שקרה האסון פגשתיו - רצה מאוד שנצטלם יחד, אך את התמונות טרם הספיק לפתח.
גדעון לא התבטא הרבה, לא בצבור ולא על הניר, היה מאד רגיש, דבר אחד מאוד העיק עליו ביחוד בימים הראשונים בארץ, עם כל מכתב שהגיע מהוריו היה עצוב, איך הוא עזב אותם לאחר שגדלו אותו. מהרגשה זאת לא היה משוחרר, וברגעים אלה היה כמו ילד תמים, לא הלם אותו מעשה שלא כשורה. נער רך היה עוד רק שהתייצב מול החיים ורצה לעלות ועצר באיבו - נעצר לעד. הוא אהב את החיים ומתוך העבודה גם לא שם לב לחייו.
במערכה כבדה אנו נתונים, ולא בידנו הבררה. יום יום וחלליו ודוקא הצעירים שביננו נופלים במערכה - כך הוא גורלנו של עם הנאבק על קיומו, ומי הם הצעירים? אלה הם מיטב הנוער - הנוער שמגשים את כל התפקידים החלוציים בארץ וזה פוגע בך ברגע שאתה מכיר את האדם מקרוב- בחיי יום יום פשוטים בהצלחותיו ובכשלונותיו.
וגדעון נפל במילוי התפקיד - לא האמנתי עליו שיעמוד כך במבחן. הצער הוא יותר גדול כי איננו יכולים לבטאו. כך אין להאמין שגדעון איננו. סמל החיים היה, רענן ותוסס.
זכרו ישאר בנו בכל ניצוץ של שמחה - יהי זכרו ברוך!
יואב
יומן הצופים ב' - בארות (דברים ביום השלושים)

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח