המחלקה הערבית של הפלמ"ח - "השחר"
לנוכח חשש מעימות צפוי עם ערביי ארץ ישראל הוחלט במטה ה'הגנה' להמשיך בפעילות המסתערבים בתחומי הארץ.
לאחר שחלפה סכנת הכיבוש הגרמני במזרח התיכון נחלש 'השיתוף' עם הבריטים. במרס 1943 התפטר יגאל אלון מפיקוד על המחלקה, בתגובה לדרישת הבריטים לקבל סמכות פיקודית על 'המחלקה הסורית'. פעילות המחלקה הופסקה, אנשיה חיסלו את החנויות והעסקים בסוריה ובלבנון ועד יולי 1943 חזרו כולם לארץ. לנוכח חשש מעימות צפוי עם ערביי ארץ ישראל הוחלט במטה ה'הגנה' להמשיך בפעילות המסתערבים בתחומי הארץ. ליחידת המסתערבים צורפו חלק מאנשי 'המחלקה הסורית' שהסכימו להמשיך את שרותם במסגרת הפלמ"ח, ותריסר אנשי פלמ"ח שהתאמנו מאז 1942 בהדרכתו של יצחק חנקין בח'רייבה שבכרמל. יחד הם יצרו את גרעין "המחלקה הערבית" בפלמ"ח.
באוגוסט 1943 קיבל ירוחם כהן פיקוד על המחלקה, שנקראה בהמשך גם "השחר". עד תום מלחמת העולם השנייה עסקה המחלקה במשימות אשר חייבו חדירה לשטחים ערביים, ובתום המלחמה "נשתלו" אנשיה בנקודות חיכוך אפשריות עם האוכלוסייה הערבית בארץ. במסווה מסתערבים, עסקו חברי היחידה בלימוד מטרות צבאיות בריטיות, באיסוף חומר מודיעין על היערכות הצבא הסורי ובאיסוף חומר מודיעיני פרטני על מקומות ואישים ערביים ("תיקי כפרים").
הכשרתם של אנשי המחלקה הייתה יסודית מזו של קודמיהם ב'מחלקה הסורית' וארכה כשנתיים. הלימודים כללו אימוני לוחמה מגוונים ולימודים ערביים, הן בלימוד תיאורטי והן בפעילות שטח, כמו גיחות לערים ערביות. לא תמיד סיימו אנשיה את הכשרתם בטרם יצאו לפעילות מבצעית. אנשי המחלקה מנו כארבעים-חמישים איש, מחולקים לשלוש כיתות. בסיס האימונים של המחלקה היה בתחילה בחורשת משמר-העמק, החל מסוף 1943 בקיבוץ אלונים וב- 1946 בקיבוץ עין-החורש.
מפקדי המחלקה נאלצו להיאבק על עצמאותה ועל תקציבה של המחלקה כנגד המחלקה המדינית של הסוכנות, שהעדיפה מקורות מודיעין אחרים. מטה הפלמ"ח שתיקצב את המחלקה התקשה לעמוד בנטל הכספי. בניגוד לשאר אנשי הפלמ"ח, לא יכלו אנשי 'המחלקה הערבית', שעסקו בפעילות מיבצעית, לעבוד למחייתם. לעיתים גרמו קשיים אלה להפסקת הפעילות המיבצעית.
'המחלקה הערבית' הועברה בשלמותה לצה"ל באוגוסט 1948, כיחידה ב'שרות המודיעין' (ש.מ.18). היחידה פורקה רק כשאנשי היחידה הוחזרו ארצה ב-1950. רבים מהם התגייסו לשירות הביטחון החשאי של מדינת ישראל.
באוגוסט 1943 קיבל ירוחם כהן פיקוד על המחלקה, שנקראה בהמשך גם "השחר". עד תום מלחמת העולם השנייה עסקה המחלקה במשימות אשר חייבו חדירה לשטחים ערביים, ובתום המלחמה "נשתלו" אנשיה בנקודות חיכוך אפשריות עם האוכלוסייה הערבית בארץ. במסווה מסתערבים, עסקו חברי היחידה בלימוד מטרות צבאיות בריטיות, באיסוף חומר מודיעין על היערכות הצבא הסורי ובאיסוף חומר מודיעיני פרטני על מקומות ואישים ערביים ("תיקי כפרים").
הכשרתם של אנשי המחלקה הייתה יסודית מזו של קודמיהם ב'מחלקה הסורית' וארכה כשנתיים. הלימודים כללו אימוני לוחמה מגוונים ולימודים ערביים, הן בלימוד תיאורטי והן בפעילות שטח, כמו גיחות לערים ערביות. לא תמיד סיימו אנשיה את הכשרתם בטרם יצאו לפעילות מבצעית. אנשי המחלקה מנו כארבעים-חמישים איש, מחולקים לשלוש כיתות. בסיס האימונים של המחלקה היה בתחילה בחורשת משמר-העמק, החל מסוף 1943 בקיבוץ אלונים וב- 1946 בקיבוץ עין-החורש.
מפקדי המחלקה נאלצו להיאבק על עצמאותה ועל תקציבה של המחלקה כנגד המחלקה המדינית של הסוכנות, שהעדיפה מקורות מודיעין אחרים. מטה הפלמ"ח שתיקצב את המחלקה התקשה לעמוד בנטל הכספי. בניגוד לשאר אנשי הפלמ"ח, לא יכלו אנשי 'המחלקה הערבית', שעסקו בפעילות מיבצעית, לעבוד למחייתם. לעיתים גרמו קשיים אלה להפסקת הפעילות המיבצעית.
'המחלקה הערבית' הועברה בשלמותה לצה"ל באוגוסט 1948, כיחידה ב'שרות המודיעין' (ש.מ.18). היחידה פורקה רק כשאנשי היחידה הוחזרו ארצה ב-1950. רבים מהם התגייסו לשירות הביטחון החשאי של מדינת ישראל.