דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

רב"ט בן עמרם אליעזר אלי ז"ל

Ben Amram Eliezer Eli
Ben Amram Eliezer Eli
בן אסתר ושלום
נולד בירושלים, ישראל
ב-י"ד ניסן תרפ"ז, 16/4/1927
גוייס ב-1/1946
שרת בפלמ"ח
יחידות: הגדוד השלישי, חטיבת יפתח, הגדוד הראשון, פל' ד', פל' י"א
בהכשרת הצופים, גרעין ד', 1946-1949
תפקיד: מ"כ
נפל בקרב במיבצע יואב
במלחמת העצמאות
ב-י"ד תשרי תש"ט, 17/10/1948
מקום נפילה: בית חנון
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 21 בנפלו

קורות חיים

אליעזר בן שלום ואסתר. נולד ביום י"ד בניסן תרפ"ז, 16 באפריל שנת 1927, בירושלים. גמר את בית-הספר "אליאנס" בתל-אביב. עבר קורס לפקידות בירושלים ואחר-כך למד חשמלאות.
כחבר תנועת הצופים הצטרף להכשרה בקיבוץ אלונים. אהב את העבודה החקלאית ומילא את חובתו באימונים ובמסעות. כעבור שנה חזר לירושלים, ושוב הלך להכשרה בבית-השיטה ובמכתביו לאביו בתל-אביב ולאמו בירושלים השתדל לשכנעם ולהשפיע עליהם שלא יתעניינו בפרטי תפקידיו ולא ידאגו לו.
בסתיו 1947, אחרי תום שתי שנות הכשרתו בפלמ"ח, יצא לרזרבה לירושלים. כשהחלה ההתקפה הערבית בסוף נובמבר התגייס לחי"ש ירושלים. השתתף בליווי שיירות, כמפקד קטע בימין-משה. השתתף גם בקרבות ברחוב הנסיכה מרי.
על תפקידו מעולם לא סיפר. אך שמורות עיניו הכבדות, זקנו בן השבועות.. בגדיו המלאים רפש ומקומטים, צעדיו הכושלים וחיוכו הטוב והרפה - כל אלה גילו, סיפרו הכל.
באביב 1948 נקרא לחזור לפלמ"ח. "באתי ", אמר, "איני יכול לבדי, ייקל לי אתכם." אך לא הספיק להיות זמן רב בין חבריו. חייל טוב וישר היה ובעת מחסור במפקדים, לא היתה אפשרות להשאירו כטוראי. הוא נשלח לחטיבת יפתח והשתתף בכיבוש לוד ובקרבות בחזית לטרון. הועבר אל הדרום, ובמבצע פריצת הדרך לנגב נפל ליד בית-חנון ב-17.10.1948.
במכתביו מהנגב כתב בין היתר: "אנו, קבוצה קטנה של חברים וחברות, מתקדמים אל נוף זה הלוהט בקרני השמש, והולכים וקרבים אל מחוז חפצנו. אנו הולכים לבנות לנו בית ולכבוש את האדמה - אדמה לקניין עולם; בית אשר ינצור אותנו מכל אויבינו סביב. בית, אשר יקבל באהבה את שרידי אחינו בשובם לארצנו - ארצם. הנה, סוף סוף, הגענו למטרתנו. הנה הולך ומתגשם חלום אשר אותו חלמתי מזה שנים."
ובמכתב אחר כך: "...ילקוטי הכבד מנשוא, הצמא המציק לי ורגלי שנעשו כבדות, עד היום איני יכול להבין כיצד הניעותי אותן, אם לא בכוח הרצון והידיעה, על המעשה שאני עומד לעשות..."
נקבר בדורות. ב-22.6.1950 הועבר למנוחת-עולמים להר-הרצל בירושלים.

אלבום תמונות

מפרי עטו

מפרי עטו

מכתב מירושלים

פסח תש"ח

אבא יקר!
--- בירושלים מצב האוכל קשה מאד. בחנויות המכולת מקבלים רק רבע כיכר לחם לאיש וכל המדפים והארגזים שבחנויות ריקים ושוממים. אנו אוכלים בבוקר ובערב ריבה, שאמא אגרה קצת,וגבינה שיש לנו מזמן. אוכלים פה גם ירק, את ה'לחמית'. צהריים אני אוכל במסעדה, מקום שעוד אפשר להשיג קצת אוכל. בקיצור חיים אידיאליים, אך אין דבר, מתגברים. קצת מרגיז אבל זה לא חשוב. דרך אגב, הנסיעה עם השיירה היתה נעימה מאוד, רק היה יום חם. אני מציע לך לאגור קצת צרכי אוכל ובעיקר בשר בקופסאות, מה שחסר נורא בירושלים.

חג שמח ולהתראות בקרוב
בנך אוהבך
אלי

מכתבים נוספים נמצאים בתא הנופל בחדר ההנצחה, בבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

חלומנו או חלום

סביב שמחה. מכל ארבע רוחות השמים הנך נתקל בנוף החד-גוני שכולו חול ושמים - הוא נוף הנגב. רק פה ושם אפשר לפגוש בקבוצות בודדות של שיחי קוצים המשנות אך במקצת את נוף הסביבה.
אנו, קבוצה קטנה של חברים וחברות, מתקדמים אל נוף זה הלוהט בקרני השמש, והולכים וקרבים למחוז חפצינו. אנו הולכים לבנות לנו בית ולכבוש את האדמה - אדמה לקנין עולם. בית אשר ינצור אותנו מכל אויבנו סביב, בית אשר יקבל באהבה את שרידי אחינו בשובם לארצנו-ארצם.
הנה, סוף סוף, הגענו למטרתנו. אשר אליה חונכנו מזה שנים, והננו צועדים להגשמתה של מטרתנו. הנה הולך ומתגשם חלום אשר אותו חלמתי מזה שנים... הולכים אנו הלאה, ונדמה כאילו לא התקרבנו למחוז חפצנו.
השמש כבר עמדה מעל לראשנו והאויר החל לרקד בלהטה. אך מסביבנו מאום לא נשתנה. אותו הנוף ואותם השמים הבולטים בו. ונדמה היה לי כי לעולם לא נגיע. ילקוטי הכבד מנשוא, הצמא המציק לי ורגלי שנעשו כבדות, עד היום איני יכול להבין כיצד הניעותי אותן. אם לא בכח הרצון והידיעה על המעשה שאני עומד לעשות.
זוכר אני, עוד היום, את הרגע שבו הגענו. ונדמה היה כי לעגו לי בעת, שקראתי את הקריאה הנכספת "הגענו..." מאומה לא שינה את פני המקום מסביבתו מלבד יתד קטנה שהיתה תקועה בו לרגלינו. אך כנראה שאין אפשרות לסימון כאן.
לאחר שנחנו קמעה, קמנו להקמת המחנה. פורקו האהלים, הוצאו כלי עבודה וזו התחילה קודחת. עד למרחוק נשמע קול הלמות פטישנו וניסור משורנו. קריאות העידוד, שזרקנו האחד למשנהו הוסיפו לנו און ומרץ רב ובלתי פוסק. העבודה התנהלה במהירות לא רגילה ובטרם עברה שעה, עמדו הכן אוהלים מספר. עם כל אוהל נוסף, שהיה קם, היתה השמחה אופפת אותנו וממלאת את לבנו גיל וחדווה שלא ידענו עד עתה. עדין זכור לי כיצד, שאפה נפשי ליצור ולהקים עוד אוהל ועוד צריף קבוצת חברים קטנה עבדה בהקמת הצריף הראשון והיתר בסידור החפצים באוהלים. וכך נמשכה קדחת העבודה עד שעה מאוחרת.
לילה, הפנסים שהדליקו הפיצו אור עמום, על פני המחנה המוקם. לידי עבר חברי הטוב בפנים שוחקות. הסתכלתי בפני יתר חברי וכולם כאילו נתחדשו בעיני. פני כולם מלאו שמחה, הקמטים המעטים שבהם, כאילו נעלמו. ועיניהם נצנצו בשמחה לאור הפנסים. ליל ירח היה וראשי האוהלים הזדקרו ונראו כמגדלים גורדי שחקים. פנינו איש לאוהלו לנוח את המנוחה הראשונה בביתנו החדש.
עייפים ויגעים היינו, אך למרות זאת, הרגשנו כי לא נרבה לישון הלילה.
אם מהתרגשות ואם מהרגשת הסיפוק, שפיעמה בנו.
כי אכן הגענו למטרתנו.
אך יותר מכל, ידענו את החובה המוטלת עלינו לקום מחר עם אור הבוקר ולהתחיל בעיבוד אדמתנו ובשינוי הנוף הקודר עדי היותו לגן פורח...

מתוך למפעל אלונים ב' אדר א' תש"ו.

מפרי עטו

מכתב מהנגב

26.9.1948
אבא יקר!

במכתבי זה, הראשון מאז ירדתי לנגב, אני מתכונן לתאר לך את הנגב כמו שהוא, ולא כמו שחושבים שם בארץ. החיים פה, הם בדרך כלל די טובים. האוכל משביע רצון. יש גם מה לעשות כל היום וכמעט שלא משעמם כלל. בסביבות שאני נמצא בהן די שקט, לא יורים, כך שאפשר לישון כמו בני אדם. ובכלל אפשר לחיות. לכל צד שאתה מסתכל, אתה רואה מרחבים עצומים של אדמה טובה המחכה לעיבוד, ועובר זמן כה רב עד שהעין מתרגלת למרחבים הללו, אחרי שכל הזמן היתה רגילה תמיד לראות נקודות ישוב, הרים וסביבות מאוכלסות פחות או יותר למעלה, בחלקים האחרים של הארץ. הכל כאן כאילו מזכיר את תחילת ההתיישבות בארץ, כשהיו בה מספר מצומצם של נקודות, אלא עכשיו, אם תגמר המלחמה יהיו יותר כוחות כדי להשקיע בבנין הנגב ולא יהיו גם כוחות מפריעים כמו האנגלים.
דבר אחד כאן לא כל כך נעים,וזה שבכל אשר אתה פונה, ועם כל נשיבת רוח קלה, אתה נתקל באבק. ולא סתם אבק! הרוח נושאת איתה חול וכשעובר פה אוטו, אז פשוט יש לו התחרות עם האבק שהוא מעלה. כך שממרחקים אפשר להבחין בתנועת מכוניות על ידי ענן האבק שהן מעלות. אבל מתרגלים גם לזה. זה נכנס לעינים נושמים את זה, אבל מילא!
אני מרגיש כאן בדרך כלל טוב. הנגב לא השפיע על האסטמה שלי ואני לא סובל ממנה.

להתראות
בנך האוהב
אלי

מכתבים נוספים נמצאים בתא הנופל בחדר ההנצחה, בבית הפלמ"ח.