טוראי ברזילי אביב ז"ל

יום-יום הייתי רואה אותו גורר רגליו על פני הרחוב באטיות מרובה. חבריו אצו-רצו בחפזה, והא שרך דרכו לאט. חבריו שחקו שטופי-חדווה בכדור והוא ישב בצד. רואה, מביט... תמיד רק רואה ומביט.
יש, ובהתבוננו במשחק היה חש בסכנה שבה נתון אחד המשחקים (רק הוא בעצמו בלבד הבחין בדבר) וכמעצמן נעו רגליו, כרוצות לרוץ לעזרתו.
יום אחד בא לחבריו כשכדור בידיו.כדור-רגל חדש. הכל סבוהו ובחנו בעינהם, את הכדור שריח-עור טרי נודף ממנו והרעיפו מבט ידידותי על המחזיק בו. מיד הבחין בדבר, הוא, הרגיל לפגוש מבטים מלוכסנים בלעג, ובעיניו ניצת ברק נצחון. נצחון על החברה הלועגת לו הרבה, החיה את חייה השזורים אור וזוהר ללא התחשבות בו, היוצאת לטיולים ולמסעות בלעדיו ושעתה נתונה היא לחסדו, בעל המום.
הוא מסר להם את הכדור, ובעצמו ישב והתבונן. הם שיחקו בכדורו והוא, בעל הכדור, ניתן לו לצפות ותו לא.
אמש ראיתיו רוכב על החמור, צוהל ומאושר. עתה ערך תחרויות מירוץ עם חביריו. עתה עמד מזומן למלא שליחויות למכביר. בזה אמר לפצות את אותם הימים הרבים בהם גרר רגליו על פני הרחוב באטיות מרובה...

מתוך שירת אביב קובץ זכרון לבן ולאח בהוצאת המשפחה נטעים - תל-אביב תשכ"ב / 1961
הספר נמצא בתא הנופל בחדר הנצחה שבבית הפלמ"ח

חושך. הכל סביב שרוי בדממה אילמת. רק פה ושם נשבר עלה יבש או נפל תפוח-זהב. אנו צועדים אל חיק הלילה השחור, לבין זרועותיו הפתוחות.
השמים ממעל זרועים רבבות כוכבים, המנצנצים באורם המזהיב. מתוך הדממה עולה ונרקמת אגדת לילות-מכורה...
דמות במרחק מפחידה קצת, אך אנו ממשיכים ללכת. בהתקרבה - צוחקים חרש. אין זה אלא אילן צעיר.
הדרך נמשכת, החושך גובר. לפתע ישלח תן את יללתו על פני המרחב והדה יתגלגל, יתנשא.
הגענו למקום המיועד. נתפרדנו לשתי קבוצות והתחלנו את משחק-הלילה. הקבוצות התרחקו זו מזו. כל קבוצה העלתה מדורה. להבתה האירה את המרחב האפל באור רוטט, מהבהב ומלהיב.
תפקיד כל קבוצה. שמירת מדורתה וגם - חדירה לשטח המדורה השניה.
יצאנו. מרחוק מהבהבת המדורה הנגדית. אנו צועדים חרש. עוצרים את נשימתנו לקול נפילת עלה, מתכופפים ושוב מזדקפים. מטרתנו אחת. הזמן עובר. פאתי-מזרח מחווירות וירח גדול עולה ומטפס אל-על. החושך הולך ונעלם. סביב אור קלוש, אך מלא רוך. אנו ממשיכים להתקדם. המדורה קוסמת וקוראת. אנו מתקרבים בזחילה. המתיחות גוברת. הלב דופק בחזקה. ההרגישו השומרים ? לא. פחד-שוא. הגענו.
תם המשחק. אנו חוזרים הביתה. הירח מלוונו באורו, באלומותיו המכסיפות.
הכל כשהיה, ורק בלב, שערג למדורה במרחק, שנמשך אליה - נדלקה התקוה. מול הלילה האפל נפלטות המלים הקצרות, הרוצות להביע משהו מרחשי הלב.
אל משואות שנדלקו על גבולות-מכורה נעפיל, נעלה. מול הלילה האפל, מול התן המיילל - הדלקנו לפיד ואורו רוטט...

מתוך שירת אביב קובץ זכרון לבן ולאח בהוצאת המשפחה נטעים - תל-אביב תשכ"ב / 1961
הספר נמצא בתא הנופל בחדר הנצחה שבבית הפלמ"ח

הדבר המציין את יהודה הלוי היא הופעתו בתורת משורר. גם את שלמה ראינו מופיע כמשורר
שלמה הוא המשורר האוהב ור' יהודה הלוי המשורר הכמוה.
הדברים המושכים את יהודה הלוי לארץ-ישראל מבחינה רוחנית, היסטורית ואידיאית הם: כל סלע, כל כברת אדמה.
בשבילו הארץ היא מקום הנביאים, מקום בה שורה השכינה. עם בוא הלוי לארץ אופפת אותו הרגשת תוגה. הוא פורץ בבכי, בראותו את הארץ בשממותה. פוגעת בו ההשוואה בין הקיים כעת ובין מה שהיה קיים אז.
הנוף המתגלה להלוי הוא נוף שאין עין אדם שתהנה מזיוו. הוא בא אל הכרמל הקרח, נושא את עיניו אל ארזי הלבנון, המושכים אותו בעתיקותם. הוא מבקר גם חורבות, גם קברים. הוא משתטח על קבר ירמיהו. הוא דומה לירמיהו בקינותיו.
ר' יהודה הלוי נרדם ואז הוא חולם. ובחלומו הוא רואה בעולם הרפאים את מתי ציון מתים אלה רואים בו את ממשיכם, אך הנה וקורה דבר טרגי. מטשטשים הגבולות בין עולם המציאות והעולם הדמיוני. הלוי נהרג תוך כדי חלום, הוא רק חזר לרגע קל לעולם המציאות ושוב הסתלק לעולם רפאיו...

מתוך שירת אביב קובץ זכרון לבן ולאח בהוצאת המשפחה נטעים - תל-אביב תשכ"ב / 1961
הספר נמצא בתא הנופל בחדר הנצחה שבבית הפלמ"ח

לנפילתו של אביב
(ליום השנה השלישי לנפילתו)
בימים הקרובים תימלאנה שלוש שנים מיום שנקפד ללא עת בשעת הקרב האחרון על הנגב אביבנו היקר והבלתי נשכח.
מראשית ילדותו שגשג כשרונו הפיוטי. היה בשיריו משום התחלה צנועה, אבל הם העידו כבר על כשרון שופע ותנופה נפשית אדירה. הוא שר על סביבתו ועל נופה, כי היתה חיה בלבו אהבה גדולה לטבע, לארץ, שהיתה לו מולדת טבעית. פה נולד פה ראה את הוריו בעמלם. פה הוא גדל כברוש זקוף והכשיר את עצמו בהכרה ובאהבה לשמש משמרת צעירה במשק החקלאי.
כשהודיע לנו בשעת ביקורו האחרון, כי הוא התגייס וכי הצטרף לשורות פלמ"ח, קשה היה לתאר את זה. הרי טרם מלאו לו 17 שנה, כשיצא להשתתף בקרבות.
דברנו על לבו, שימשיך בלימודים, אשר התחיל בהם בבית הספר החקלאי על שם כדורי, והוא באחת. הארץ מצפה השתתפות בניה בשחרורה.
ואף כשחזרתי בעקשנות על דעתי ואמרתי לו. גם בית הוריך וגם כפרך זקוקים להגנה, השיב בהכרה נחושה ואמר, כי במקום שיעמוד צבא ההגנה, שם יהיה גם מקומו, וכי על ידי כך יגן מאליו גם על משק הוריו
לא נשכחך לעולם אביבנו היקר!
הדודה רוזה.

מתוך שירת אביב קובץ זכרון לבן ולאח בהוצאת המשפחה נטעים - תל-אביב תשכ"ב / 1961
הספר נמצא בתא הנופל בחדר הנצחה שבבית הפלמ"ח

לוס אנג'לס, ערב חג הסוכות, תשי"ב 1952
שלום, משפחת ברזילי היקירה!
שוב חלפה שנה ונתווספה לתקופה של ארבע שנים מאז שוכלתם, ארבע שנים מאז הלך אביב. וכשאתה חושב על זה, נדמה לך שזה לא יתכן. הן זה קרה רק אתמול. כל אותה פרשת הלילה ההוא ולילות אחרים שכמותו חרותה בזכרונך עמוק, עד כי אינך מוכן להסכים עם העובדה, שהמציאות שאופפת אותך רחוקה כל כך מאותה תקופה עד שלמעשה אין בינהם כל קשר. כן, בשבילך זו היתה רק פרשה חולפת, אולם בשביל אביב זה היה הסוף.
תסלחו לי, אם דברי סתומים. אינני יכול להתגבר על עצמי. אני כותב לכם, לא משום שאני חושב שזה תפקידי, אלא משום שברצוני שתדעו שזכר אביב עוד חרות בלבבי. לא הכרתיכם לפני נפול אביב, ומשום כך לא הספקנו להתקרב ולהכיר זה את זה. הרגשתי היא, שעכשיו התרחקתי מכם יותר מתמיד. אינני נמצא בארץ. ולא רק שאינני בקי בנעשה בה ובתמורות שחלו, אלא שגם קשרי עם הארץ הולכים ומתרופפים. אל תבינו אותי שלא כראוי - איני רומז בזה על כך שנוחות החיים באמריקה קוסמת לי עד כדי כך שארצה להישאר כאן ולשכוח את הארץ. כוונתי היא, שחיי היום-יומיים כאן גוזלים את כל זמני ומחשבתי עד שלא נשאר בי מקום לחיות את חיי הארץ. קצב החיים באמריקה הוא מהיר ומטמטם. הכל סובב פה סביב ציר אחד - כסף. זהו קנה המידה שלפיו שופטים את האדם, וזהו האמצעי היחידי שבעזרתו אפשר להשיג משהו. דרך החיים פה, היא כה שטחית עד שהנושא היחידי, שאתה צריך לחשוב עליו הוא - הכסף. על כל השאר חושבים כבר בשבילך.
אינני יודע באיזו מידה התגשמו האידיאלים שלמענם נלחמנו - אותם האידיאלים שלא יכולנו לבטא במלים או לנסחם כראוי, אולם הרגשנו אותם טוב בלב.
אני מרגיש, שחובתי היא לא רק להתייחד עמכם ביום אבלכם, אלא, מה שיותר חשוב, להבטיח לכם, שעוד מצויים בי כל אותם רעיונות והדרכים שדמותו של אביב מסמלת לי אותם. אני יודע שדברי מופשטים, אולם זאת עליכם לדעת, אביב הוא בשבילי סמל הטוהר, הנאמנות וההקרבה. אני גאה על שזכיתי להיות חברו. אביב ושכמותו אינם זוכים להוקרת החברה או ההיסטוריה, אולם הם שמביאים קידמה לעולם

שלכם עדי.

מתוך שירת אביב קובץ זכרון לבן ולאח בהוצאת המשפחה נטעים - תל-אביב תשכ"ב / 1961
הספר נמצא בתא הנופל בחדר הנצחה שבבית הפלמ"ח