דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

סרן גינצבורג רפאל-רפי "התרנגול" ז"ל

Gintzburg Raphael- Rafi "Chicken"
Gintzburg Raphael- Rafi "Chicken"
בן גרטרוד ולודויג
נולד בגרמניה - פרנקפורט
ב-י"ג אדר תרפ"ה, 9/3/1925
עלה ב-1933
גוייס ב-1942
שרת בפלמ"ח
יחידות: הגדוד השלישי, חטיבת יפתח, פל' א', פלוגה ג, הגדוד הראשון
בהכשרת בית קשת
תפקיד: מפקד פלוגה - מ"פ
נפל בקרב במיבצע יואב
במלחמת העצמאות
ב-י"ד תשרי תש"ט, 17/10/1948
מקום נפילה: בית חנון
נקבר בקיבוץ בית קשת
בן 23 בנפלו

קורות חיים

רפי בן לודוויג וגרטרוד . נולד ב-9.3.1925 בפרנקפורט ע"נ מיין שבגרמניה וב-1933 עלה ארצה עם הוריו שהתיישבו ברמות-השבים והקימו שם משק חקלאי בו עבד אביו נוסף על עבודתו במקצועו כרופא קופת -חולים.
הילד בחר לו מיד את השם העברי רפאל (על שם המלאך - הסביר). התעסק בחיבה במשק, ואחרי סיימו את כיתה י' בבית-הספר בכפר-מל"ל ב-1941, החל ללמוד חקלאות בבית-הספר על שם כדורי.
התגייס לפלמ"ח והשתתף באימונים. משגמר ב-1943 את אימוניו נכנס לשירות מלא בפלמ"ח וצורף לגרעין שהתיישב בקיבוץ בית-קשת , אך לא ניתן לו להיקשר בקביעות למשק, כי מפקדיו דרשו ממנו והוא ציית להמשיך בשירות. עד מהרה עלה לדרגת מ"פ.
בתקופת המאבק השתתף בכמה מבצעים נועזים ומסוכנים של הפלמ"ח: פיצוץ הראדאר על הכרמל, שחרור המעפילים ממחנה עתלית, פיצוץ הרכבת, וכן הצליח להתחמק עם כל מחלקתו ומצור יגור אחרי "השבת השחורה "ועוד. נפצע כמה פעמים. החלטת או"ם על חלוקת הארץ מצאתהו מפקד הגליל המערבי. אחר-כך הדריך בקורסים למ"כ, אך סירב להמשיך בשירות בעורף וכך נראה לו גם השירות שהוצע לו במטה. לדרישתו התקיפה הועבר לשירות קרבי. הוא חזר לחטיבה וקיבל את פלוגה ג' בגדוד השלישי, של חטיבת "יפתח".
בעצם לא חיבב את הצבאיות ואת המלחמה. במכתב שכתב כמה חודשים לפני מותו, נאמר: "אני מעריך ממש רק תכונה אחת אצל בני אדם וזו, טוב הלב. גם עלי וגם ג'וני (עלי בלסקי וג'וני פלאי מקרית ענבים) הצטיינו בתכונה זו. ובכלל, אני כל כך אהבתי אותם, למרות זה, שכלפי חוץ, לא היה הדבר מורגש. אינני חושב שיש הרבה אנשים היודעים את הדבר. קשה לי פשוט לתאר את החדר שלנו בלי עלי, המבט העמוק שלו והתעניינותו בכל דבר. מה שמרתיח אותי בכל העניין, הוא לשמוע מפי כל מיני אנשים, שכבר התרגלנו למספר כזה של קורבנות וכבר איננו מתרגשים. לפי הרגשתי, אף פעם לא אוכל להתרגל לדבר כזה. ובכל פעם זה מעציב אותי ומדכא מחדש. תתפלא לשמוע זאת ממני, אבל דעתי שאילו היה איזשהוא פתרון חיים שאיננו מחייב כל כך הרבה דם וקורבנות, הייתי מוכן לוותר על הציונות. הצרה היא שאינני רואה פתרון כזה. באין ברירה הנני נשאר ציוני נאמן". וכך מילא את חובתו במסירות ובהצלחה.
היה מרבה לתבוע מעצמו, ולכן מצא אוזן קשבת אצל אחרים ועלה בידו לחנך אנשים ללא רקע אידיאולוגי ולהפכם לפלוגות ממושמעות ופעילות.
השתתף בהרבה מבצעים וקרבות נגד הכנופיות , ואחר-כך - בדרגת סרן - נגד הצבאות הסדירים של האויב. בקרב על כיבוש לוד פגע כדור ברגלו ונאלץ לשכב שלושה שבועות בבית ההורים ועוד בטרם הספיק להבריא, חזר לפלוגתו ונשלח לנגב.
בהתקפת נגד של האויב הומטרה אש כבדה של מרגמות מבית חנון ותותחים מיד מרדכי, אל המישלט אותו תפסה פלוגתו של רפי. שריקת הפגזים התערבה בהתפוצצויות הבלתי פוסקות ובזעקות הפצועים שרבו מרגע לרגע. ורפי התרוצץ בין העמדות, העניק פקודות והוראות. היה בהופעתו הרבה מביטחונו ומהשקט הנפשי שלו. תוך כדי הקרב, נפצע קשה. לשאלה: "רפי, איך אתה מרגיש עצמך?" ענה: "אין דבר, יהיה טוב. האם יש עוד פצועים?" קרא לממלא מקומו: "שמור על פלוגתנו".
מת ביום 17.10.1948 למחרת היום הובא למנוחת -עולמים בבית-קשת.
בדברי הספד לזכרו נכתב בין היתר: "שש שנים היית בפלמ"ח וכאילו התגלמה בך דרכו. היית דוגמא אישית של מפקד, זו העושה למיותרים את כל אמצעי העזר של דרגות, הצדעות והבדלים. הערכת ביותר את רוח הפלוגה ואת הבנת כל איש טוראי. היית רחוק מהחשבת התארים והדרגות. מ"פ רצית להיות, צמוד עם האנשים.. כמה חרדת לגורל הפלמ"ח, יצירת הפאר של טובי הדור הזה המקודשת בדם של יקרים. ומה מר, ללא נשוא, לדעת, שהאידאלים שלך והדרך שלך נקברים אף הם במקום להיהפך לדרך לכולם."
לאות הוקרה למפקד האהוב נקרא אותו משלט בשמו "משלט רפי". הלא הוא אותו משלט הצופה אל אדמות הקבוצה הצעירה שהתיישבה בדרום, קבוצת ארז.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

רפאל שלי

פרידל קראנו לו בגרמניה, על שם סבו אלפרד, שהיה רופא ידוע בפרנקפורט על נהר מין.
...
בסוף שנת 1933 עלינו ארצה והקימונו משק ברמות השבים. הילדים ביקרו בבית הספר בכפר מל"ל ובו בזמן עזרו במשק, מרצון עצמם. יחס חברותי שרר בין ההורים לילדים אשר זכו בילדות מאושרת.
אף אז, בהיות רפאל ילד קטן היה רודף צדק. כשאחותו נסעה לבקר באחד המשקים בעמק, קבלו ילדי הקבוצה את פניה, לא בעין יפה. בלי הגיד דבר לאיש, כתב מכתב לילדי המשק ובו דרש מידה רבה יותר של הכנסת אורחים, בהסתמכו על אברהם אבינו.
רפאל היה תמיד עליז, נכון לעזור ומוכשר לכל עבודה. כל עבודה נראתה קלה בידיו. כשסחב שקים היה לו הדבר כמשחק. כשהיה בא אורח לביתנו הייתי מבקשת ממנו: רפאל הכן לי צלחת מלאה ירקות חיים, ומייד הופיע על השולחן מעשה אמנות צבעוני של סלטים. כל ישותו קרנה בטחון פנימי וחן. אף כי לא היתה בו כל נטיה להתבלט, היה שובה לבבות בכל מקום.
בבית הספר היה המקום צר וכיתתו גלתה לרפת באחת החצרות של הכפר. חיים אידיליים חיו שם התלמידים עם מורם, תוך ציד חיות בסביבה. הכיתה מלאה כלובים ובהם כל מיני צפרים ונחשים, שטיילו לפרקים חפשים בכיתה.
בהתלהבות רבה, חי את חיי תנועת הנוער בקבוצתו 'אלומה' בסניף 'הנוער העובד' בכפר מל"ל. יותר מאשר בקבוצות אחרות, חיו החברים בקבוצה זאת חיי שיתוף בזעיר אנפין. בשמחה היו יוצאים לפרקים למחנות בחורשות הסביבה. שם יצא לרפי שם של טבח מוכשר.
אמרו על רפי, כי בהיותו בן ונכד לרופאים - חובתו היא להאריך את המסורת וללמוד רפואה. ומפני שהיה לומד ללא התאמצות יתרה, הצענו לו, שיסע אל דודו בארצות הברית וילמד רפואה. אבל הוא לא העלה כלל על דעתו את הרעיון לעזוב את הארץ. משכה אותו אך ורק החקלאות - וכך ביקר בבית ספר "כדורי". שם בילה שנתיים יפות של לימודים עם חברים טובים שהיוו אחר כך את גרעין מייסדי בית קשת.
בימי למדו בכדורי נכנס לפלמ"ח, ולכך הסכמנו רק אחרי ויכוח ארוך. שש שנים היה בפלמ"ח. הקרייריזם הצבאי היה שנוא עליו, הקרב גופו היה לו לזרא, ההרפתקה שבו לא משכה אותו. כל משאלתו היתה לחזור לבית קשת, להשתתף בהקמת המשק ולעבד את האדמה - אבל לא נתנו לו ללכת.

א מ א

מתוך 'בזכותם - לבני כפר מל"ל והאיזור'
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

פגישתי האחרונה עם אחי

פגישתי האחרונה עם אחי

הגענו למשלט, מקום ההערכות. המ"מ מתרחק, כנראה כדי לשמוע פרטים מפי האחראי במקום על הנעשה בסביבה. לבסוף שמענו קולות לחישה מתקרבים, והנה קרה דבר שאולי ציפיתי לו פחות מכל דבר אחר.
לקראתנו בא אחי. אף מרחוק היכרתיו בהליכתו השקטה, המתונה, בגבהו... הרגשה של משהו נאצל תקפה אותי באותו רגע. הכל התערב אצלי יחד. שמחה לבואו, התרגשות, אהבה; גם העצבנות שכירסמה עוד בקיבתי לפני רגע - חלפה; ועל כל אלה נוסף גם רגש גאוה. נדמה לי, שהרגשה זו הסתכמה אצלי באותו רגע בערך כך! הוא נפלא כל כך בלכתו לקראתי לאור הירח... ניגשתי אליו ולחצתי את ידו, ולא מצאתי מה לומר באותו רגע. הלכנו יחד הצידה וישבנו על הארץ, קרובים זה לזה. אותה ישיבה על הארץ ארכה לכל היותר עשר דקות, ובכל זאת נראה לי הזמן כארוך מאד. תחילה ישבנו כמעט בשתיקה גמורה. אבל לא יכולתי לשבת בשקט והתחלתי לדבר על נושא מאד לא מתאים. שאלתי אותו, קצת בעצבנות, כמה זמן יארך כל זה. הוא ענה שאינו יודע, אבל גם עליו נמאס הדבר מאד זה כבר. משונה היה, כי אף על פי שלא ניחם אותי אף במלה אחת, בכל זאת הרגשתי בדבריו הקלה רבה. לא ששנא את המלחמה פחות ממני, או ששאף הביתה פחות ממני, אבל הוא הספיק להתרגל; בטוח היה בדרכו אף כי לא מצאה חן בעיניו. בטחון זה, נדמה לי, שמעתי בתשובתו.
מקלע החל לפעול מאחת העמדות על המשלט, כנראה כדי לבחון את האש של אותם משלטים. התשובה היתה די משכנעת. בתחילה אש חזקה של רובים ומקלעים שהיינו מוגנים מפניהם, אבל מיד נוספה גם הפגזה. אחי אמר עוד, קצת בהקלה (כפי שנדמה היה לי), כי כנראה לא נצא, נפרדנו בחפזון. בחפזון רב מדי. נדמה לי כי קראתי לו בלכתו: - להתראות בשלום בבית.
מיד אחרי כן נתקבלה פקודת נסיגה. בדרך עלה מצב הרוח ושמעתי מאחורי אומרים: - מה זה ששני ה"תרנגולים" ישבו שם בשקט בלי להתנצות?
הסמקתי מגאוה. תמיד הייתי מאושר לשמוע אחרים מזכירים את אחי. האדמתי תמיד משמחה כששמעתי עליו מפי אחרים ובעיקר כשהרגשתי שבהזכירם את אחי אינם מתכוונים סתם למפקד פלוגה בפלמ"ח, אלא יותר לאותו "תרנגול" שפלמ"ח ומלחמת ההעפלה, האקטיביסם והראדאר עיצבו את רוחו, הטביעו עליו חותמם; ושאותו חותם נעשה בקרב השנים לנכס החטיבה כולה, אולי למה שנקרא בלשון גבוהה: רוח פלמ"ח.
עוד הרבה הוספתי להרהר על אחי באותה דרך שובנו. גם על עצם הפגישה שלנו חשבתי כבר אז, שהיה בה יותר מן המקרה בלבד; אמנם לא דאגתי לו.
הוא סיפר לי כי לעת עתה רק מפגיזים אותם. וזה הרגיעני אז. מנסיוני ידעתי כי זה אינו נורא כל כך.
גם ביום המחרת היו על "משלט התרנגול" רק הפגזות. אנחנו, הנשארים בחיים, קוראים לזה "הפגזות הטרדה" - בתוספת חיוך מה, שמתפקידו לאמר: חבל על הפגזים, אותנו אי אפשר להטריד. הרי אנחנו פלמ"חאים ואת רוחנו אי אפשר לשבור בפגזים.
אחד מאותם פגזים מטרידים הרג את אחי באותו יום בצהריים...
ובכן היתה זאת פגישתי האחרונה עמו באותו ליל ירח. רק זאת אוכל לאמר על פגישה זאת, כי אם גם אהוב אהבתי את אחי, הנה אותה פגישה אחרונה (המאמין, יאמין, שמדי שמים באה לי) עשתה את הפרידה ממנו לדבר איום. אותו ניגוד בין מה שהיה לי באותו לילה אחרון, למה שכבר לא היה בערב שלאחריו, היה קשה מדי בשבילי.

בנימין

(מתוך "מול התבור")

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

רפי

רפי, אינך עוד... כל כך חי אתה עומד כל הזמן לפני, שזוף וקורן - והלב מלא ענייני הפלוגה. מסור היית לעבודה ללא גבול ומחיצה, מאושר מכל גילוי טוב, מתרתח על כל ליקוי.
דרשת הרבה מהאנשים, אבל כלפי עצמך החמרת עוד יותר. כמה כאבת כשהם לא הבינו אותך לפעמים, ולהיפך: "אני שמח" - כתבת מהנגב - "היחסים עם האנשים טובים; כנראה משום התנאים הקשים (שהם קשים גם להם וגם לי) הם מרגישים ומבינים כי כל עבודתנו למענם, לשפר את תנאיהם".
התמסרת כל כך לעניין... "איני יכול לעשות אחרת" - התנצלת פעם - "תמיד אני משקיע את כולי בעבודה. ההבדל הוא רק בזה, שפה אני עושה זאת מתוך הכרה בהכרח, ושם (בבית קשת) אני אוהב את העבודה". באיזו כנות שאפת לחיות בקיבוץ, לעבוד בשדה, ומה מר שזה לא ניתן לך אפילו זמן קצר ביותר.
שש שנים היית בפלמ"ח וכאילו התגלמה בך דרכו. היית דוגמה אישית של מפקד, הוא האיש העושה למיותרים את כל אמצעי העזר של דרגות, הצדעות והבדלים. הערכת ביותר את רוח הפלוגה ואת הבנת כל איש, כל טוראי. היית רחוק מהחשבת התארים והדרגות. מ"פ רצית להיות, צמוד אל האנשים... כמה חרדת לגורל פלמ"ח, יצירת הפאר של טובי הדור הזה, המקודשת בדמים כה יקרים.
קשה עורף היית וקנאי להגשים את מה שמצאת לנכון; אך יחד עם זה, בנפשך פנימה - עולם מלא של רוך ותמימות. במזיגה זו של האנושי עם הקשה, של הטוהר והמעשיות, הכשרון והצניעות - נפלאת בעיני. נעצרת הייתי באמצע החיים לפעמים, תוהה חרדה; איך צמחת ונעשית ככה? האין זה חלום? איך נוצרת טהור ככה עד עומק עמקי הנשמה - עד הסוף?
אינך עוד. החלום נשבר. מה עלי לעשות שיהיה בי הזוהר שהיית לי ולא המרירות שאינך? תמיד יש במוות משהו איום שאינו נתפס.
מוות כזה, של צעירים במלוא יפיים, כשרונם, באמצע אשרם - כזעקה...

רחל

(מתוך "מול התבור")

מפרי עטו

מפרי עטו

מכתב (27.3.48)

27.3.48

הפעם קשה לי לכתוב לך. אין בכלל להעלות את כל ההרגשות והרצונות של הימים האחרונים במכתב. אני פשוט מהלך ואינני תופס את הנעשה. אמנם כבר הורגלתי בזמן האחרון להרבה בשורות קשות, אבל בתקופה כה קצרה - מכות כאלה, מספרים כאלה, וכל-כך הרבה אנשים קרובים ויקרים. אני פשוט אינני יכול לתפוס את הענין ורק במאמצים רבים עולה לי להתגבר על עצמי ולמלא את המוטל עלי. עצם הידיעה הברורה שהעבודה, בה אנו עוסקים, אסור שתהיה מושפעת ממצבי-רוח, היא המאפשרת לנו להמשיך, וכלפי חוץ כאילו לא קרה דבר. מאז כמעט ולא הייתי כלל בבית-קשת, רק בשבת ניגשתי למספר שעות וכמעט שלא הספקתי לראות ולשמוע דבר. בכל-זאת התרשמתי מאוד מהשליטה העצמית שגילו בבית. פרט למין אוירה כללית רצינית יותר, שקטה יותר ועצובה, אין כמעט להרגיש דבר. כולם נתונים בשקט בעבודת-הביצורים שעסקו בה בקדחתנות.
אני מעריך ממש רק תכונה אחת אצל בני-אדם וזה טוב-לב. גם עלי וג'וני הצטיינו בתכונה זאת ובגלל זה, כל-כך אהבתים למרות מה שכלפי חוץ לא כל-כך מורגש הדבר ואינני חושב שיש הרבה שיודעים זאת כך. קשה לי פשוט לתאר את החדר שלנו בלי עלי, המבט העמוק שלו והתעניינותו בכל דבר.
מה שמרתיח אותי בכל הענין הוא לשמוע מפי כל מיני אנשים: כבר התרגלנו למספר גדול כזה של קרבנות וכבר אינני מתרגש מכך! לפי הרגשתי לעולם לא אוכל להתרגל לדבר הזה; בכל פעם מעציב הדבר מחדש, מדכא מחדש. תתפלא לשמוע זאת ממני, אבל דעתי היא שאילו היה איזה שהוא פתרון אחר, שאיננו מחייב כל-כך הרבה דם וקרבנות, הייתי מוכן לוותר על הציונות! אלא שהצרה היא שאינני רואה פתרון כזה שבחשבון סופי יעלה בפחות קרבנות ובאין ברירה הנני נשאר ציוני נאמן.

מפרי עטו

מכתב (1.2.48)

1.2.48 (כ"א שבט ה'תש"ח)

בבית קשת הייתי שוב אחרי זמן ארוך שלא הייתי שם. מצאתי המון שינויים. קודם כל באו אנשים חדשים שאני לא הספקתי כלל להכירם. חוץ מאחד שהיה אתנו בסמינר, שמו שייקה, והוא עושה רושם טוב...
...ועכשיו דברים אחרים. אני מניח שמה שאתה קורא בעתונים זה יותר מדי שחור, לכן רוצה אני להסביר לך שהמצב אמנם קשה ומסוכן, אבל עדיין אין שום ידיעה נכונה המעידה על כשלון שלנו ונצחון שלהם בשטח הבטחון, הכלכלה וכו', מה שבאמת מסוכן הוא הפוטנציאל הגדול שלהם כנגד זה שלנו. זאת אומרת: מחמת הגברת כוחם, הולכים הסיכויים שלנו ופוחתים. בכל יום ויום מגיעה אליהם תגבורת בציוד ואנשים.
אבל מה ששייך לרוח - הנה אין כלל מה להשוות. אף על פי שהם תוקפים תמיד בכוח - אין להם לעולם העוז למלא פקודת קציניהם ולהתקרב על מנת להביא את הקרב לידי גמר.
וכשיש התנגדות טובה, וכשנופלים מהם חללים - הם מיד בורחים. וזה גם מובן למדי, כי הם אינם רואים את זה כמונו כשאלת חיים ומוות. לערבים הלוחמים האלה יש אפשרות, אפילו די נוחה, לחיות במקום אחר, ולא כל כך קל לשכנע אותם להיהרג במלחמה אתנו...
...כל זמן שלא נהרגים אנשים אהובים וקרובים לך, עדיין אתה יכול לשפוט איך שהוא מנקודת ראות יותר כללית ואובייקטיבית. אבל ברגע שנהרגים אנשים שאתה מכיר, ההרגשה קשה מאד, ואז אין כבר שיקול קר של כדאי או לא.
בכל אופן, לי קשה מאד להתרגל לדבר הזה. אני חושב שהחינוך שקיבלתי די פאציפיסטי בשביל העולם שבו אנו חיים.
בינתיים די ושלום רב לך. בידידות -

רפי

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

תמונות משפחתיות