רב"ט חביב אמנון ז"ל

קורות חיים

אמנון בן זרובבל ושולמית, בני ראשוני ראשון-לציון. נולד בט' באדר א' תרפ"ט (19.2.1929) בראשון לציון. בילדותו כינוהו "גוץ" בגלל קומתו הנמוכה וכינוי זה דבק בו גם כשגדל והיה לעלם בעל קומה. למד בבית ספר עממי ואחר כך בגימנסיה הריאלית המקומית.
השקיע רוב מרצו בעבודת משק זעירות, בפעילות ב"המכבי הצעיר" ובגדנ"ע, אשר בו גמר קורס מ"כ. במשך הזמן פעל בהדרכת נוער המושבה. באופן ברור היה מביע לפני הוריו וידידיו את דעתו, כי יעודו של הנוער הוא להקריב את חייו למען חירותו וקוממיותו של העם ודורותיו הבאים.
לקראת יעודו זה חיסן את גופו והרגילו לשאת תלאות ופגעי קור וחום. היה מחונן בחוש מוסיקלי. ניגן בתזמורת "המכבי", התעמק בשמיעת המוסיקה ובקריאה עליה והשתוקק לפתח את כשרונו בה, אך מצפונו לא נתנו לגרוע לשם כך, מהזמן הדרוש לשירות המולדת.
כשקיבל בגיל 17 וחצי, את תעודת הבגרות בחר לעשות את שנת השירות שלו בגרעין "המכבי הצעיר" שיצא להכשרה במסגרת הפלמ"ח. לפני צאתו לשם, בערב יום הכיפורים תש"ז הצליח להצטרף לחבורת הגדולים ממנו, וביניהם אחיו הגדול, ולצאת לפעולה סודית - להקמת 11 הנקודות החדשות בנגב. בפלמ"ח שירת שנתיים בגבעת חיים, אך הוכרח לחזור הביתה לחפשה בגלל מחלת אביו.
משפרצה מלחמת השחרור לא שקט ולא רגע בבית. סערת רוחו גדלה עם רציחת 11 מבני מושבתו בפרדסי גן-יבנה. "הלא נופלים בשביל החיים, ואם תראו בעתון כי קרה לי דבר - אל תצטערו" - כתב.
בראשית פברואר 1948 יצא ליחידתו, בגדוד השני של הפלמ"ח, בנגב. גמר קורס מ"כ, ואחרי סיימו את הקורס השתתף עם כיתתו בליווי השיירות, עבודות ביצור, במיקוש, בקרבות ובכיבוש הכפר ברייר. בכיבוש זה הקפיד מאוד לבל יכתימו אנשיו את הנשק העברי, על ידי שליחת יד בביזה. להבות הכפר העולה באש עוררו בו צער על איבוד פרי עמלם של אנשי אדמה.
השתתף בקרבות רבים נגד הצבא המצרי הסדיר ובמכתביו באה ליד ביטוי תפיסתו הבהירה את המצב המדיני והצבאי ואמונתו, כי אפשר בגבורה אישית להתגבר על יתרון האוייב בנשק כבד ולמנוע את התקדמותו צפונה. נסך אומץ וגבורה על פקודיו. השתתף בהוצאת הילדים, הנשים והפצועים מיד מרדכי הנתונה בטבעת המצור.
בהפוגה א' הוצע לקורס מ"מ, אך לא נענה לכך באמרו: "יותר משאני זקוק לקורס, זקוק הנגב לי". לא הועילו לו הפצרות אמו, שידולי הקרובים, הוכחות ונימוקים. הוא נמשך אל הלוחמים ולא נח עד ש"השפיע" על מפקדיו לבטל את "רוע הגזירה", לצאת לקורס.
לפני תום ההפוגה עסק בלילות במיקוש דרכי האוייב. הוא נטל על עצמו את המשימה בשיקול דעת ותוך ידיעת הסיכון שבדבר. אור ליום ל' בסיון, 7.7.48, עסק בהנחת מוקשים במשלט חוליקאת, למנוע את התקדמות הצבא המצרי. הוא הניח מוקש אחר מוקש, עשרים ושמונה במספר, והאחרון התפוצץ בידיו והרגו. בו ביום הובא לקבורה בגבר-עם.
ב-1965 הועברו עצמותיו לבית הקברות הצבאי בראשון לציון.
ליום השנה הוציאו הוריו ספר לזכרו ובו תולדותיו, קטעים ממכתביו ורשימות.