סרן כהן משה ז"ל

קורות חיים

משה בן יצחק ולאה, ממתיישבי המושבה כנרת. נולד בט"ו בתשרי תרע"ה, 5 באוקטובר 1914 ביבנאל. היה מהבנים הראשונים של גוש עמק הירדן. למד בבית-הספר העממי בכנרת וביבנאל וסיים בטבריה. מילדותו התמצא, מתוך הסתכלות בלבד, במכונאות, בחשמלאות ובנהיגה. ידע לפרק מכשירים מורכבים ולהרכיבם שוב. המציא שכלולים בכלי-המשק המורכבים ובמלחמה בגנבים ובמזיקי הצמחים.
בגיל מבוגר, כשהיה זקוק לבית-דירה לאשתו ולשני בניו, הקים את ביתו ובנין המשק שלו בכנרת בתכנון עצמי ובעבודה עצמית, להשתוממותם הרבה של אנשי מקצוע. בשל סגולותיו נדיבות ליבו, כוחו הגופני, שכלו ואומץ ליבו ראו בו בני גילו את מנהיגם.
בן 14 תפס את הגנב הערבי סלימקה, שהמבוגרים קבלו על תעלוליו. בן 15 מילא תפקידים אחראיים בשמירה ובהגנה. בימי מהומות תרפ"ט, ועוד קודם לכן, היה אחראי לנשק שנשאר במושבה מימי מהומות 1921. עבד במשק ההורים והפעיל את הנוער המקומי בשמירה.
בן 19 הלך לעבודה מקצועית בתל-אביב, אך לא יכול היה להסתגל לחיי העיר וחזר לעבוד במשק, שהיה אז במצוקה. ידע את לשון הערבים ונימוסיהם ולימדם לכבד את כוחו והאומץ היהודי.
במהומות תרצ"ו תרצ"ט היה מפקד בחי"ש, פעיל בהגנת חניתה וב"פלוגות הלילה" של וינגייט. הצטרף לקבוצת "בתלם" בימי הכשרתה בחוות כנרת ועלה עמה להתיישבות בעין-גב. שימש שם כמוכתר, עזר לקיים יחסים תקינים עם ערביי הסביבה הפרועה והיה שם לעזר בעבודות מכונאות ובהדרכה בדיג ובהגנה.
בהיותו קרוע בין שני קטבי משיכה, לחיי קיבוץ ולמשק פרטי, חזר לכנרת ושוב לעין-גב, ולבסוף נשאר נאמן לדרך האבות והתיישב בכנרת. עם יסוד הפלמ"ח שימש כסגנו של יגאל אלון בהקמת פלוגה א' ובגיבוש הכח העברי החדש והיה בין בוני החטיבה.
בימי סכנת הפלישה מצד סוריה הוישאית השתתף בביצור גבולות הצפון וכניסת כוחות הברית לסוריה, ובימי סכנת אל עלמיין ירד לנגב לעמוד שם בפרץ. בקשריו עם הערבים, שכיבדוהו בשל חכמתו וגבורתו וביקשו עצותיו בענייניהם, רכש מהם במשך השנים נשק בשביל ה"הגנה", התקין "סליקים" והיטיב לשמור עליהם.
וכשבא צבא בריטי לחפש נשק ניהל פעולה כבירה של הצתת שדות, התייצב באומץ ובכבוד לפני המפקד והצליח לסלק את סכנת גילוי הנשק והחרמתו.
בחורף תש"ח יצא לפעולות בגליל, למעשי תגמול בסביבה ולפגיעות בתחבורה הערבית. וכשערביי כפר סמוך, שאחד מהם היה מספק לו נשק וידיעות בשביל ה"הגנה", עזבו את המקום, סיפק להם עגלות ומנע כל פגיעה בהם וברכושם. השתתף באומץ רב בהתקפה על צמח.
יצא לעזרת קיבוץ "גשר" המופצץ והנצור וניהל את הגנתו וכן את המשא ומתן, עם אנשי עבדאללה, בדבר הפסקת האש. תפקיד חשוב היה לו בהוצאת הילדים מקיבוץ גשר ובהדיפת הלגיון הערבי שפרץ לשם.
למחרת הכרזת המדינה אמר להצטרף לפלמ"ח שהיה עדיין קשור אליו, אך מיד נזדמנה לו "עבודה" בהגנת עמק הירדן מפני הפולשים הסוריים. מ ה-15 במאי נלחם בחזית עמק הירדן. הטיל את עצמו בכל הלהט והמסירות לקרבות צמח ודגניה, נטל על עצמו את הפיקוד בגזרות המסוכנות ביותר במאבק שבין השריון והאדם. היחידה, שעמדה תחת פיקודו הצליחה לכבוש פעמיים את משטרת צמח. לאחר מכן הצטרפה היחידה למגיני דגניה ב' והוא היה בין הלוחמים שיצאו נגד הטנקים שפרצו לחצר.
באיומי אקדח ובגערות על הנחשלים והנסוגים ובהסברים ובמופת אישי, מנע רפיון ידיים ונסיגות מבוהלות ("רבים הנופלים בין הבורחים מאשר בין העומדים במערכה, רק פעם אחת מת אדם, והמולדת צריכה לחיות" קרא לנפחדים). גבותיו נחרכו מפגיעת כדור בשעת סיור בסביבת חניתה ובקרב על דגניה נפצע במצחו מרסיס פגז, אך הוא הוסיף לפקד, להילחם ודרש זהירות מאחרים והוא עצמו התהלך בקומה זקופה לראות ולפעול גלוי עיניים, וכך נפגע מכדור אויב ונפל בדגניה ב' ביום 20.5.1948.
למחרת היום הובא למנוחות בכנרת. משקי עמק הירדן הוציאו חוברות לזכרו. אחרי נפלו הועלה לדרגת סרן לפי פקודת מטכ"ל.
יגאל אלון בהספידו את משה אמר בין היתר: "היה מפקד תקיף אולם חבר נאמן ואהוב על אנשיו ומפקדיו וסגולותיו אלה לא בלבד שלא היו מנוגדות זו לזו אלא אף משלימות זו את זו להפליא."
על משה מכנרת, איש השדה והשדאות, מספר זרובבל גלעד בספרו 'גחלי רתמים':

גחלי רתמים
באנו בשביל היורד מתקוע ורוח קשה קדמה פנינו בחשכה ומיד פשטנו לקושש נטש שיחים וענפים ונשרת אשלים מתלקחים בלהבה. משה מכנרת, שהיה בינינו, מצא בחוש הריח, כנראה, שרשי רתם נפתלים והטילם למדורה. ומשה מעין-חרוד השיב עליהם בענף כמין כנף. עד שנתלהטו וחמם הקיפנו בריח טוב של המדבר. אמר אסף מתל יוסף: עכשיו נעמיד משמר ונוכל לשפת בשקט את הקנקן על האש ונחליף כח, מחר עוד לפנינו דרך רבה. וכך עשינו. חיים, גם הוא מתל-יוסף, היה בוחש את הקפה יפה-יפה ומוזג את המשקה בספלולים ששלף מתרמילו מעשה אשף. ותפשנו שלוה. כאילו שבנו אל קן מבטחים: עגול האור אגד את כולנו לאלמה אחת והותיר מגבנו את ההר השחור ורחשושי בהלה. הכל קבל משמעות חדשה: כמו שיר שנשתכח וחזר ונעור. האור כבה. משה מכנרת אמר לפני שנפלה עלינו תרדמה: גחלי רתמים שומרים חמם בקרבם, אם אתה טומן אותם באדמה. בספרי קדמונים כתוב כך ונודי המדבר מאששים את העבדה. השקמנו כלחוך השור וכבר היינו ערוכים, אבל רפי "התרנגול" מרמות השבים נשתהה להטמין באדמה, עמק, את גחלי הרתמים שם ליד שרידי המדורה, חופר באת האישי והמשה'ים מכנרת ומעין חרוד עוזרים על ידו. הבחורים הטובים ההם שהלכו במלחמה, האמינו במה שהם אומרים ועושים: אולי באמת אותם גחלי רתמים עודם בוערים?