טוראי פוזננסקי ("פוזה") יצחק "איציק" ז"ל
Fozenensky Poza Isaac "Itzik"
בן יהודית ואברהם
נולד בפולין
ב-א' אב תרפ"ג, 15/8/1923
יחידות: קבוץ בית קשת
בהכשרת בית קשת
נפל בקרב
ב-כ"ד אדר תש"ח, 16/3/1948
מקום נפילה: שדות בית קשת
נקבר בקיבוץ בית קשת
בן 23 בנפלו
קורות חיים
בן אברהם ויהודית. נולד ב-15.8.1923 בלודז אשר בפולין. עלה ארצה עם הוריו בהיותו בן שנתים. גמר את בית-הספר העממי והמשיך בבית-הספר התיכוני למסחר, אולם לבו נמשך להגשמה חלוצית, על אף חולשתו הפיסית. מנהל בית-הספר ניסה להשפיע עליו ועל הוריו שימשיך בלימודיו, אשר בהם הצטיין, ולא ילך לעבודת השדה המפרכת, והוא הסכים להמשיך לימודיו עוד שנה אחת, אולם על אף הפצרותיהם לא סיים את חוק לימודיו והלך עם חבריו לתנועת "המחנות העולים", בקבוצת "עלומים" להכשרה חקלאית לבן-שמן.שם התפתח במובן הפיסי, התבגר, כתפיו וחזהו התרחבו והיה לחקלאי מובהק. אחר-כך עבר להכשרה בגבת ועבד שם כרועה צאן. התמסר לצאן באהבה ומצא בעבודה זו ענין רב. הוא אכן הצליח לרפא את הצאן בשעת הצורך.
מגבת עבר לגינוסר וגם שם הצטיין במסירותו לעבודה בפלחה. חלם להעביר את הוריו לקיבוץ שלו ושל אחיו (חיים אשר נפל גם הוא) ולפתור על-ידי כך את שאלת קיומם החומרי.
מגינוסר נקרא לעזרת ההורים לתל-אביב, אך גם שם מצא לו דרך לעבודה חקלאית. עבד בטרקטור במקומות הסמוכים לתל-אביב ובגננות. מתל-אביב ביקר את חבריו לתנועה אשר התישבו בבית-קשת והחליט להצטרף אליהם, על אף שהוצעה לו חברות בקיבוץ גינוסר. וכך הסביר את מעשהו זה:"אמנם גינוסר הוא קיבוץ נהדר, אך באתי לשם, כשהכל היה כבר מוכן. אני רוצה ליצור דבר מהתחלה במו ידי...". ואמנם, היה במשך זמן קצר לאחד מעמודי התווך של הקיבוץ ובמסירות האופיינית לו הוסיף הרבה להתפתחות הנקודה.
בעדינותו הרבה וביושר לבו, רכש את חיבתם והערכתם של החברים. נדמה, כי לא היה אדם בקבוצה, אשר התחכך עימו ואשר נטר לו טינה. היה בצבע שערו הבהיר ובתכלת עיניו משהו ישר, ונאמן, נעים ולבבי. איש רגש היה ובשוררו בצוותא היה קולו מלווה את האחרים.
אחרי כשנה, ביום 16.3.1948, נפל עם 7 מחבריו בקרב הקשה עם מאות ערבים שארבו לקבוצת הסיור של קבוץ בית קשת. גם לאחר שנפצעו המשיכו החברים להלחם, על אף שידעו שגורלם נחרץ. הם עמדו בגבורה עד הכדור האחרון.
נקבר בבית-קשת ב-19.3.1948.
חמישה שבועות אחריו מת בנבי סמואל מות גבורה גם אחיו הצעיר ממנו.
אלבום תמונות
רשימות לזכרו
רשימות לזכרו
יצחק בני
יצחק נולד בא' מנחם-אב תרפ"ג, בלודז שבפולין.
מביעות טוב ויפות היו עיניו הכחולות והגדולות של התינוק, שהיו נשקפות מתוך פניו הבהירים, עטורי תלתלי הזהב. בן שנתיים היה בעלותנו ארצה בקיץ תרפ"ה. מיד לבואנו חלה הילד הקטן במחלת עיניים קשה, גלה כח סבל מפליא וקבל באהבה ובסבלנות את התרופות המכאיבות.
עוד בהיותו בגן שמש דוגמא לכל בנקיונו המופתי. את לימודיו בבית-הספר אהב מאד. הכין את שעוריו בשקידה ובשקט. כשגדל עזר לאחיו הצעיר, חיים ז"ל, בהכנת השעורים ותמיד בשקט ללא כל התרגזות.
הצטיין בהתנהגותו העדינה כלפי חבריו ומוריו ומעולם לא שמעתי תלונה עליו.
בהיותו בן 13 הצטרף לתנועת "המחנות-העולים". בביתנו היו מתאספים לעתים קרובות חבריו לפעולות או להכנת טיולים, מסיבות וכדומה. חיים הצעיר הסתובב תמיד סביבם וחכה בקוצר רוח שינתן גם לו להצטרף. לפני שסיים את ביה"ס העממי הזמין אותנו המנהל וספר שרופא ביה"ס מצא אצל יצחק איזה חולשה בלב ואסר עליו כל עבודה גופנית, יעץ על כן שימשיך את לימודיו בביה"ס התיכוני למסחר ויהיה לפקיד טוב.
כששמע יצחק את המלה פקיד התרתח: "פקיד? לעולם לא אהיה פקיד ובעיר לא אשאר".
לאחר הסברות רבות של ההורים והמורים הסכים ללמוד בביה"ס למסחר, מקום שבו הצטין שוב בכל.
לאחר שנת לימודים אחת התחדש הויכוח, ההפצרות וההסברות היו ללא הועיל. הנער השקט התגלה כתקיף בדעתו. קיים את החלטתו ויצא עם קבוצת "עלומים" להכשרה בבן-שמן.
את חטאי אני מזכיר היום. בבן-שמן בקרתיו רק פעם אחת, אולם בקור יחיד זה לא יישכח לעולם. באתי לבן-שמן בצהרים. את יצחק לא מצאתי, הוא עבד אצל אחד האכרים. יצאתי וחיכיתי לו בדרך לכפר. ראיתי עגלה עמוסה מתקרבת אלי. הבחור שהחזיק במושכות קפץ בשמחה אלי. היה זה יצחק. תמהתי בלבי: הזה יצחק החלש? לפני עמד בחור בריא וגבוה, רחב כתפיים, היודע את עבודתו. בבן-שמן בלה שבתיים. עבד חצאי ימים ובחצי השני למד. לאחר השנתיים חזר הביתה ובידו תעודת-גמר של ביה"ס החקלאי ומתנות נאות מהאכרים שעבד אצלם.
לאחר חופשה בבית יצא להכשרה בגבת. בגבת עבד בעיקר כרועה צאן, ומאד היה מאושר בעבודתו הקשה ורבת האחריות. זכורני שבלילה אחד שמענו לפתע קול דק של גדי ורשרוש בדלת, כשפתחנו ראינו את יצחק מאמץ אל החזה גדי קטן שהביא לנו כמתנה.
ספר לנו הרבה על עושר המשק אך בכל זאת לא רצה להשאר בו ואמר: "אנחנו צעירים וצריכים ליצור בעצמנו דבר חדש". גם הפעם לא הועילו שידולינו שישאר בעיר. הצטרף לגנוסר ואמר לנו: "במשך הזמן נביא חיים ואני אתכם אל הקיבוץ, נחיה כולנו ביחד, ואבא שוב לא יצטרך לעבוד קשה".
בגנוסר נפתח לפניו שדה פעולה רחב. בכל תם לבו התמסר לעבודה. יפי המקום, הכנרת, הקסימו אותו. החל לעבוד בשדות הפלחה של גנוסר.
עולמות חדשים ועשירים נגלו לפניו. היה לאיש השדה. התקדם בעבודתו עד שהיה למרכז ענף הפלחה בגנוסר. ארבע שנים היה בקבוצה, אך למרות הכל לא מצא ספוק. גנוסר היתה בעיניו קבוץ ותיק והוא היה צעיר בגילו מחבריה. התלבט וסבל מאד בגלל זה. רצה לעבור למשק צעיר יותר. ראיתי מקרוב את מלחמתו הפנימית הקשה בשעה שבא לכמה חדשים לת"א לעזור לנו. מאד לא רצה לפגוע באנשי גנוסר. בכל זאת אזר בסוף עוז ומתל-אביב שם פעמיו לבית-קשת.
על בית-קשת וחבריה, בני שכבתו בתנועה, ספר הרבה היה מלא התפעלות מהקבוצה. עבד בפלחה בבית-קשת ויצא גם לעבודת חוץ בבית-השטה. משהתחילה המלחמה כתב והרגיע אותנו:"כאן הכל שקט".
ששה שבועות לפני נפילתו של יצחק, ביום ששי אחד, בא בטרמפ מקרי, ישר מבית-השטה, כשהוא בבגדי עבודתה הביתה.
ארע המקרה, שבאותה שבת לפנות ערב בא גם חיים ז"ל ושניהם נפגשו. את הרגע הזה שבו נפגשו והתנשקו, לעולם, לעולם לא אשכח.
באותו ערב באו גם בנינו שמואל ורחל. היה זה מקרה.
הדבר היה בעיני פלא גדול מאד. לאחר שמונה שנים שוב נפגשו כולם בביתנו, ליד שולחן ההורים, לערב אחד...
ערב זה ישאר לנו לזכרון לכל ימי חיינו.
את יצחק לא ראיתי יותר. שני הנערים הללו נפלו ואינם. יצחק נפל בבית-קשת ולמען בית-קשת. חיים נפל בסביבות ירושלים ולמען ירושלים.
יהיה זכרם לנו לעד ולעולם.
אבא
מתוך "מול התבור"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
מביעות טוב ויפות היו עיניו הכחולות והגדולות של התינוק, שהיו נשקפות מתוך פניו הבהירים, עטורי תלתלי הזהב. בן שנתיים היה בעלותנו ארצה בקיץ תרפ"ה. מיד לבואנו חלה הילד הקטן במחלת עיניים קשה, גלה כח סבל מפליא וקבל באהבה ובסבלנות את התרופות המכאיבות.
עוד בהיותו בגן שמש דוגמא לכל בנקיונו המופתי. את לימודיו בבית-הספר אהב מאד. הכין את שעוריו בשקידה ובשקט. כשגדל עזר לאחיו הצעיר, חיים ז"ל, בהכנת השעורים ותמיד בשקט ללא כל התרגזות.
הצטיין בהתנהגותו העדינה כלפי חבריו ומוריו ומעולם לא שמעתי תלונה עליו.
בהיותו בן 13 הצטרף לתנועת "המחנות-העולים". בביתנו היו מתאספים לעתים קרובות חבריו לפעולות או להכנת טיולים, מסיבות וכדומה. חיים הצעיר הסתובב תמיד סביבם וחכה בקוצר רוח שינתן גם לו להצטרף. לפני שסיים את ביה"ס העממי הזמין אותנו המנהל וספר שרופא ביה"ס מצא אצל יצחק איזה חולשה בלב ואסר עליו כל עבודה גופנית, יעץ על כן שימשיך את לימודיו בביה"ס התיכוני למסחר ויהיה לפקיד טוב.
כששמע יצחק את המלה פקיד התרתח: "פקיד? לעולם לא אהיה פקיד ובעיר לא אשאר".
לאחר הסברות רבות של ההורים והמורים הסכים ללמוד בביה"ס למסחר, מקום שבו הצטין שוב בכל.
לאחר שנת לימודים אחת התחדש הויכוח, ההפצרות וההסברות היו ללא הועיל. הנער השקט התגלה כתקיף בדעתו. קיים את החלטתו ויצא עם קבוצת "עלומים" להכשרה בבן-שמן.
את חטאי אני מזכיר היום. בבן-שמן בקרתיו רק פעם אחת, אולם בקור יחיד זה לא יישכח לעולם. באתי לבן-שמן בצהרים. את יצחק לא מצאתי, הוא עבד אצל אחד האכרים. יצאתי וחיכיתי לו בדרך לכפר. ראיתי עגלה עמוסה מתקרבת אלי. הבחור שהחזיק במושכות קפץ בשמחה אלי. היה זה יצחק. תמהתי בלבי: הזה יצחק החלש? לפני עמד בחור בריא וגבוה, רחב כתפיים, היודע את עבודתו. בבן-שמן בלה שבתיים. עבד חצאי ימים ובחצי השני למד. לאחר השנתיים חזר הביתה ובידו תעודת-גמר של ביה"ס החקלאי ומתנות נאות מהאכרים שעבד אצלם.
לאחר חופשה בבית יצא להכשרה בגבת. בגבת עבד בעיקר כרועה צאן, ומאד היה מאושר בעבודתו הקשה ורבת האחריות. זכורני שבלילה אחד שמענו לפתע קול דק של גדי ורשרוש בדלת, כשפתחנו ראינו את יצחק מאמץ אל החזה גדי קטן שהביא לנו כמתנה.
ספר לנו הרבה על עושר המשק אך בכל זאת לא רצה להשאר בו ואמר: "אנחנו צעירים וצריכים ליצור בעצמנו דבר חדש". גם הפעם לא הועילו שידולינו שישאר בעיר. הצטרף לגנוסר ואמר לנו: "במשך הזמן נביא חיים ואני אתכם אל הקיבוץ, נחיה כולנו ביחד, ואבא שוב לא יצטרך לעבוד קשה".
בגנוסר נפתח לפניו שדה פעולה רחב. בכל תם לבו התמסר לעבודה. יפי המקום, הכנרת, הקסימו אותו. החל לעבוד בשדות הפלחה של גנוסר.
עולמות חדשים ועשירים נגלו לפניו. היה לאיש השדה. התקדם בעבודתו עד שהיה למרכז ענף הפלחה בגנוסר. ארבע שנים היה בקבוצה, אך למרות הכל לא מצא ספוק. גנוסר היתה בעיניו קבוץ ותיק והוא היה צעיר בגילו מחבריה. התלבט וסבל מאד בגלל זה. רצה לעבור למשק צעיר יותר. ראיתי מקרוב את מלחמתו הפנימית הקשה בשעה שבא לכמה חדשים לת"א לעזור לנו. מאד לא רצה לפגוע באנשי גנוסר. בכל זאת אזר בסוף עוז ומתל-אביב שם פעמיו לבית-קשת.
על בית-קשת וחבריה, בני שכבתו בתנועה, ספר הרבה היה מלא התפעלות מהקבוצה. עבד בפלחה בבית-קשת ויצא גם לעבודת חוץ בבית-השטה. משהתחילה המלחמה כתב והרגיע אותנו:"כאן הכל שקט".
ששה שבועות לפני נפילתו של יצחק, ביום ששי אחד, בא בטרמפ מקרי, ישר מבית-השטה, כשהוא בבגדי עבודתה הביתה.
ארע המקרה, שבאותה שבת לפנות ערב בא גם חיים ז"ל ושניהם נפגשו. את הרגע הזה שבו נפגשו והתנשקו, לעולם, לעולם לא אשכח.
באותו ערב באו גם בנינו שמואל ורחל. היה זה מקרה.
הדבר היה בעיני פלא גדול מאד. לאחר שמונה שנים שוב נפגשו כולם בביתנו, ליד שולחן ההורים, לערב אחד...
ערב זה ישאר לנו לזכרון לכל ימי חיינו.
את יצחק לא ראיתי יותר. שני הנערים הללו נפלו ואינם. יצחק נפל בבית-קשת ולמען בית-קשת. חיים נפל בסביבות ירושלים ולמען ירושלים.
יהיה זכרם לנו לעד ולעולם.
אבא
מתוך "מול התבור"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
רשימות לזכרו
על יצחק הי"ד
גם יצחק בנופלים...
הלב נצבט והמחשבה קופאת, קשה הכתיבה עת יודע אתה כי שורות אלו באות להנציח חבר, רע נעורים, ברית חיים הדדית שנכרתה בלי אומר. כן, ברית אחים היתה בינינו. שנות חיינו היפות היינו יחד עד אשר פנינו כל אחד לדרכו השונה בחיים. ועל אף העובדה כי נמצאנו רחוקים איש מרעהו, הרי לא היתה זו פרידה כשם שרגיל הדבר בין חברים עת פונים הם לדרכי חיים שונות. לא היתה זו פרידה משום שהיה זה יצחק שאין דרכו להפרד. נפשו רחבה מני ים היתה ושקטה כשקט תהומות. אצילות טבעית היתה טבועה בדמו וכשנתקשר לא נפרד...
זוכר אני כבחלום את תקופת הילדות, עת ישבנו יחד על ספסל הלמודים בבית הספר העממי. תלמיד טוב ומקשיב היית, המורים אהבוך וחבריך נמשכו אחריך. ידעת לאצול מרוחך עלינו הקרובים אליך ועזרתך לכל דורש הושטת. והנה באותם הימים נתקבלת כחבר למחנות העולים. זוכר אני את הלהט והקדושה אשר נסכו בך בימים ההם. ממש לא האמנתי למראה עיני כיצד אתה, יצחק, אשר כל ישותך העידה בך על נער ביתי, שקט, הפכת לנער ער, חי, תוסס ומשולהב מהרעיון הלאומי. פתע נמשכת כבמטה קסמים להכשרה, משימת חייך היתה הקבוץ. לפתע כאילו כוחות נעורו בך, לא עוד ישבת בשלוה על ספסל הלימודים. פעם בך הלהט החלוצי אשר היה טבוע בדמך. פעם ביום בהיר הודעתני: "דוד, החלטתי, אני יוצא להכשרה. עוזב אני את ספסל הלמודים" (אז כבר למדת בביה"ס התיכוני למסחר). ניסיתי לשכנעך, לומר לך: יצחק, אולי מוטב כי תסיים תחלה את חוק למודיך? חייכת בטוב לב ואמרת: "לא תבין, לא תבין, דוד, איני יכול יותר, צר המקום בשבילי. העיר כמחנק היא לי. שם, בקבוץ, נכונו לי חיים. הקבוץ הוא מטרת חיי. והלכת! ומכאן זכורים לי חייך כאיש הגשמה. זוכר אני כאשר היינו נפגשים לאחר מכן, מה קרנת ומה אושרת בספרך לי על חייך בקיבוץ. "יוצר אני - אמרת - חי אני ונושם את אויר המולדת, יקרים בעיני חיים אלה מכל". לכתחלה לא האמנתי, האתה יצחק, אשר גודלת באהבה ובתפנוקים, הכה יוטב לך שם? חשבתי הן תחזור משם באחד מן הימים, לא תחזיק מעמד בעבודת הקבוץ המפרכת, אולם טעיתי! וככל שנפגשנו לאחר מכן ראיתי מה גדולה אהבתך לארץ, מה כנה אמונתך בחיינו המתגשמים. ראיתי כי קשור אתה בכל רמ"ח אבריך לאדמה, לקבוץ. והנה באו שנות משבר בארץ. מצבם הכלכלי של הוריך החריף ואז חזרת הביתה מגינוסר לעזרת ההורים. ושוב נפגשנו, וכששאלתיך:"התישאר בבית או תחזור?" הסתכלת בי, חייכת ואמרת: "טרם הכרתני, דוד, איך אוכל להישאר וכבסוגר מרגיש אני עצמי בעיר. רק לתקופה קצרה באתי ומיד אחזור". רק לאחר מכן נודע לי סוד עזיבתך את קבוץ גינוסר. חבריך, חברי התנועה אשר אתם יחד היית בהכשרה, חסרו לך, החברה אליה נקשרת מילדות חסרה לך, הם חיו בבית קשת ואליהם חפצת להגיע. ואמנם הגעת. לאחר חדשים מספר כבר היית בביתך החדש, חזרת אל המקור ונרגעת. החלו מאורעות הדמים בארץ. ולא נשתייר בי אף שמץ של ספק כי גם אתה בין מחזיקי הנשק. אף כי מעולם לא דברנו בנושא זה הרי בטוח הייתי כי גם בנשק אמונה ידך. הן הכל עשית למען מולדתך, בשלוה עשית; מעולם לא התגדרת ביכלתך, אף כי רבה היתה; מעולם לא הצגת עצמך לראוה. ביום ה' באדר ב' יצאת יחד עם חבריך להגן על תוחלת חייך, על אדמת קיבוץ בית-קשת אשר אותה עיבדת, כי בה ראית תמצית חייך. והנה השיגתך יד מרצחים וגדעה את עץ חייך אשר כה ברור היה. נפלת ונטמנת באותה האדמה אשר אליה כה נקשרה נפשך...
יהי זכרך ברוך לעד.
דוד קצור
מתוך "מול התבור"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
הלב נצבט והמחשבה קופאת, קשה הכתיבה עת יודע אתה כי שורות אלו באות להנציח חבר, רע נעורים, ברית חיים הדדית שנכרתה בלי אומר. כן, ברית אחים היתה בינינו. שנות חיינו היפות היינו יחד עד אשר פנינו כל אחד לדרכו השונה בחיים. ועל אף העובדה כי נמצאנו רחוקים איש מרעהו, הרי לא היתה זו פרידה כשם שרגיל הדבר בין חברים עת פונים הם לדרכי חיים שונות. לא היתה זו פרידה משום שהיה זה יצחק שאין דרכו להפרד. נפשו רחבה מני ים היתה ושקטה כשקט תהומות. אצילות טבעית היתה טבועה בדמו וכשנתקשר לא נפרד...
זוכר אני כבחלום את תקופת הילדות, עת ישבנו יחד על ספסל הלמודים בבית הספר העממי. תלמיד טוב ומקשיב היית, המורים אהבוך וחבריך נמשכו אחריך. ידעת לאצול מרוחך עלינו הקרובים אליך ועזרתך לכל דורש הושטת. והנה באותם הימים נתקבלת כחבר למחנות העולים. זוכר אני את הלהט והקדושה אשר נסכו בך בימים ההם. ממש לא האמנתי למראה עיני כיצד אתה, יצחק, אשר כל ישותך העידה בך על נער ביתי, שקט, הפכת לנער ער, חי, תוסס ומשולהב מהרעיון הלאומי. פתע נמשכת כבמטה קסמים להכשרה, משימת חייך היתה הקבוץ. לפתע כאילו כוחות נעורו בך, לא עוד ישבת בשלוה על ספסל הלימודים. פעם בך הלהט החלוצי אשר היה טבוע בדמך. פעם ביום בהיר הודעתני: "דוד, החלטתי, אני יוצא להכשרה. עוזב אני את ספסל הלמודים" (אז כבר למדת בביה"ס התיכוני למסחר). ניסיתי לשכנעך, לומר לך: יצחק, אולי מוטב כי תסיים תחלה את חוק למודיך? חייכת בטוב לב ואמרת: "לא תבין, לא תבין, דוד, איני יכול יותר, צר המקום בשבילי. העיר כמחנק היא לי. שם, בקבוץ, נכונו לי חיים. הקבוץ הוא מטרת חיי. והלכת! ומכאן זכורים לי חייך כאיש הגשמה. זוכר אני כאשר היינו נפגשים לאחר מכן, מה קרנת ומה אושרת בספרך לי על חייך בקיבוץ. "יוצר אני - אמרת - חי אני ונושם את אויר המולדת, יקרים בעיני חיים אלה מכל". לכתחלה לא האמנתי, האתה יצחק, אשר גודלת באהבה ובתפנוקים, הכה יוטב לך שם? חשבתי הן תחזור משם באחד מן הימים, לא תחזיק מעמד בעבודת הקבוץ המפרכת, אולם טעיתי! וככל שנפגשנו לאחר מכן ראיתי מה גדולה אהבתך לארץ, מה כנה אמונתך בחיינו המתגשמים. ראיתי כי קשור אתה בכל רמ"ח אבריך לאדמה, לקבוץ. והנה באו שנות משבר בארץ. מצבם הכלכלי של הוריך החריף ואז חזרת הביתה מגינוסר לעזרת ההורים. ושוב נפגשנו, וכששאלתיך:"התישאר בבית או תחזור?" הסתכלת בי, חייכת ואמרת: "טרם הכרתני, דוד, איך אוכל להישאר וכבסוגר מרגיש אני עצמי בעיר. רק לתקופה קצרה באתי ומיד אחזור". רק לאחר מכן נודע לי סוד עזיבתך את קבוץ גינוסר. חבריך, חברי התנועה אשר אתם יחד היית בהכשרה, חסרו לך, החברה אליה נקשרת מילדות חסרה לך, הם חיו בבית קשת ואליהם חפצת להגיע. ואמנם הגעת. לאחר חדשים מספר כבר היית בביתך החדש, חזרת אל המקור ונרגעת. החלו מאורעות הדמים בארץ. ולא נשתייר בי אף שמץ של ספק כי גם אתה בין מחזיקי הנשק. אף כי מעולם לא דברנו בנושא זה הרי בטוח הייתי כי גם בנשק אמונה ידך. הן הכל עשית למען מולדתך, בשלוה עשית; מעולם לא התגדרת ביכלתך, אף כי רבה היתה; מעולם לא הצגת עצמך לראוה. ביום ה' באדר ב' יצאת יחד עם חבריך להגן על תוחלת חייך, על אדמת קיבוץ בית-קשת אשר אותה עיבדת, כי בה ראית תמצית חייך. והנה השיגתך יד מרצחים וגדעה את עץ חייך אשר כה ברור היה. נפלת ונטמנת באותה האדמה אשר אליה כה נקשרה נפשך...
יהי זכרך ברוך לעד.
דוד קצור
מתוך "מול התבור"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
רשימות לזכרו
שקט וענו
רק שנת חיים אחת בילה במחיצתנו, וממנה מרבית הזמן, כרוב חברינו, בעבודת חוץ בכל אותן פנות שונות אליהן נשלח והלך בנכונות ובהכרה, אך גם שנה זו בלבד שזורה עמנו היטב במסכת חיינו - לשנים רבות וארוכות, לעד...
לא רבים הכירוהו. השקט שבו, ענוותנותו והסתגרותו מנעו אולי בעד אנשים רבים להכירו. אך גם במעט החיצוני שבא לידי גילוי ביחסיו עם האנשים, בעדינותו הרבה וביושר לבו רכש את חיבתם והערכתם של החברים. נדמה כי לא היה אדם בקבוצה אשר התחכך עמו, אשר נטר לו טינה - ידע סוד גדול בהליכותיו עם האנשים וזכה בחבתם.
היה בצבע שערו הבהיר ובתכלת עיניו הברה משהו כה ישר, כה נאמן, נעים ולבבי. איש רגש היה, ובשוררו בצוותא היה קולו מלווה את האחרים בחפשו את האקורדים וההרמוניה הדרושה.
לו כשלעצמו - רגישותו הרבה לא הקלה עליו את חייו. ידענו גם ידענו כמה לבטים היו לו עד שהחליט לעזוב את גנוסר מקום בו בילה 4 שנים משנות חייו ובה שמש כמרכז פלחה, ולעבור אלינו, לאנשי השכבה שלו, החוגיסטים - שמרחק השנים מהם עורר בו ספקות רבים ביכלת לשוב ולהתערות עמהם.
מקריים וסמליים כאחד היו דברי הסיכום שלו לשנת היותו בקבוצה שהשמיע כבדרך אגב אותה שבת אחרונה, עת ישבנו בחבורה צוהלת בחדר. נדמה היה לו כי התערה, כי מצא את ביתו, את חבריו, את המקום בו קווה לחיות, ליצור ולבנות. יש הלבטים היה שודאי לא חשב כי כה מהר ובנקל ירכוש לו ההרגשה כי אכן זה ביתו, את הקשר שאין לנתקו.
ובא אותו יום מר ונמהר וקשר את גורלו לקבוצה ולאנשיה, לנופה ולאדמתה לצמיתות...
תמר ע.
מתוך "מול התבור"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
לא רבים הכירוהו. השקט שבו, ענוותנותו והסתגרותו מנעו אולי בעד אנשים רבים להכירו. אך גם במעט החיצוני שבא לידי גילוי ביחסיו עם האנשים, בעדינותו הרבה וביושר לבו רכש את חיבתם והערכתם של החברים. נדמה כי לא היה אדם בקבוצה אשר התחכך עמו, אשר נטר לו טינה - ידע סוד גדול בהליכותיו עם האנשים וזכה בחבתם.
היה בצבע שערו הבהיר ובתכלת עיניו הברה משהו כה ישר, כה נאמן, נעים ולבבי. איש רגש היה, ובשוררו בצוותא היה קולו מלווה את האחרים בחפשו את האקורדים וההרמוניה הדרושה.
לו כשלעצמו - רגישותו הרבה לא הקלה עליו את חייו. ידענו גם ידענו כמה לבטים היו לו עד שהחליט לעזוב את גנוסר מקום בו בילה 4 שנים משנות חייו ובה שמש כמרכז פלחה, ולעבור אלינו, לאנשי השכבה שלו, החוגיסטים - שמרחק השנים מהם עורר בו ספקות רבים ביכלת לשוב ולהתערות עמהם.
מקריים וסמליים כאחד היו דברי הסיכום שלו לשנת היותו בקבוצה שהשמיע כבדרך אגב אותה שבת אחרונה, עת ישבנו בחבורה צוהלת בחדר. נדמה היה לו כי התערה, כי מצא את ביתו, את חבריו, את המקום בו קווה לחיות, ליצור ולבנות. יש הלבטים היה שודאי לא חשב כי כה מהר ובנקל ירכוש לו ההרגשה כי אכן זה ביתו, את הקשר שאין לנתקו.
ובא אותו יום מר ונמהר וקשר את גורלו לקבוצה ולאנשיה, לנופה ולאדמתה לצמיתות...
תמר ע.
מתוך "מול התבור"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח