סרן פוזננסקי חיים "פוזה" ז"ל
Fozenensky Haim "Poza"
בן יהודית ואברהם
נולד בתל אביב
ב-ב' ניסן תרפ"ז, 5/4/1927
יחידות: הגדוד הרביעי, פל' ז', פלי"ם
במחלקת משמרות
תפקיד: מפקד פלוגה - מ"פ
נפל בקרב במיבצע יבוסי
ב-י"ד ניסן תש"ח, 23/4/1948
מקום נפילה: נבי סמואל
נקבר בקיבוץ קרית ענבים
בן 21 בנפלו
קורות חיים
חיים ("פוזה") בן אברהם ויהודית, נולד ב-5.4.1927 בתל-אביב. סיים את בית-הספר לבנים "אחד-העם". בגיל 11 הצטרף ל"המחנות העולים". בן 15 יצא להכשרה במעוז-חיים ושנתים היה רועה-צאן. בעבודתו זו הכיר את הבדואים ולמד שפתם ומנהגיהם, והם קראו לו בשם-חיבה: אבן יונס.חבר פלמ"ח במשך 4.5 שנים. בגיל 17 גויס פוזה לפלמ"ח. יחד עם חבריו להכשרה הצעירה ולבוגרי השכבה הקימו את ההכשרה המגויסת בקיבוץ בית-הערבה, שקיבלה את הכינוי "חיות הערבה". פוזה הצטיין באימוני הנשק. התבלטותו כאיש שדה מעולה, בעל חושים בריאים, הביאה את מפקדיו להמליץ עליו כמועמד לפיקוד והוא יצא לקורס מפקדי כיתות במאי 1945 בשמיר, ובגמר הקורס יצא לקורס מפקדי סיירים בגבעת-עדה.
בגמר שני הקורסים האלה עבר פוזה לפלוגה ו' בקיסריה, שם התבלט ונשלח להדריך בקורסי המ"כים של הגדוד הרביעי בקיבוץ מעברות בפיקודו של שמואל (מולה) כהן.
בתקופת "תנועת המרי" השתתף פוזה בפיצוץ מסילת הברזל בקו תל אביב - חיפה, בהתקפה על משטרת אולגה ופיצוצה ובהכנת חופי נחיתה לאניות מעפילים. "השבת השחורה" מצאה את פוזה בקיבוץ מעברות. הוא נעצר על ידי הבריטים נשלח לרפיח ואחר כך השתחרר.
באמצע חודש יולי קיבל את הפיקוד על מחלקת גבעת השלושה, שיועדה להיות מחלקת סיירים מרכזית, עם בואו הופחה רוח חדשה במחלקה והיא עלתה על דרך המלך. פוזה החל לאמן את המחלקה, תחילה בנשק ובספורט שימושי ואחר כך בשדאות בסיסית, אימון הפרט והכיתה, אמוני לילה. המחלקה הגיעה לרמת אימון גבוהה.
בנובמבר עברה המחלקה לקיבוץ משמרות ופוזה בנה אותה כמחלקת סיירים מרכזית של הפלמ"ח. קרוב לשנתיים ימים היו אנשי המחלקה יחד. פוזה הקפיד על שלימות המחלקה, שמר על אנשיו שלא יתפזרו לקורסי פיקוד אף על פי שכולם היו מוכשרים לכך. המחלקה העריצה אותו, האנשים היו מוכנים ללכת אחריו בעיניים עצומות לאן שיובילם.
קרוב לפרוץ המלחמה, באוקטובר 1947 התמנה פוזה למפקד פלוגה ז'. השתלט יפה על הפלוגה והביא את אנשיו לרמת אימונים גבוהה, שהכינה אותם לבאות. מפקד הגדוד הרביעי הטיל עליו פעולות רבות ביניהן שלוש הפעולות החשובות: הפשיטה על מוסך האוטובוסים הערביים ברמלה, הפשיטה על "תל ליטווינסקי" והפעולה על כפר סלמה, במבואות תל אביב.
לפני מבצע "נחשון" התפרקה פלוגה ז' ופוזה קיבל עליו את הפיקוד על פלוגה ב', פלוגה של טירונים ומפקדים חדשים ובלתי מנוסים. מפקד הגדוד סמך על פוזה שיאמן את אנשיו כהלכה, כפי שהוא יודע ויכין אותם לקרב. אך תוכניתו השתבשה ומבצע "נחשון" שהגדוד, נטל בו חלק נכבד, הביא לכך שהקרבות פרצו מוקדם יותר. לפני שהספיק לאמן כראוי את אנשיו. עם לוחמים אלה, יצא פוזה לקרבות בהרי ירושלים. ידע לעודד את פקודיו. "חברה, קדימה!" - נהג לאמור בקרב, "ראו איזה חיפוי אני נותן לכם!"
אף כי אחיו נפל בבית-קשת לא הסכים לעזוב את יחידתו הקרבית והמשיך בפעולה. "איני יכול לשבת בחיבוק-ידים! אחרים לא יעשו למעני! צריך להילחם באויב ולנצח. עלי לנקום דם אחי וחברי השפוך!" - כתב אל הוריו.
פוזה ופלוגתו השתתפו בקרבות רבים בהם הקרב על קולוניה, כיבוש בית סוריק וכיבוש הכפר סאריס.
פוזה נפל בקרב לכיבוש נבי סמואל ב- 23.4.1948 עם רבים מפקודיו. משנפצע, היתה בקשתו האחרונה מחבריו שחשו לעזרתו: "עזבוני, אל תסכנו את עצמכם".
הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בקרית ענבים ביום 25.4.1948.
אחרי נפלו הועלה לדרגת סרן לפי פקודת המטכ"ל. זכרו הועלה בחוברת "נפלו במלחמת העצמאות" תש"ח.
אלבום תמונות
מימין : גדעון בן דב (מסטיק), שמעון גפן, פוזה, אברהם רון, חנוך אורן
רשימות לזכרו
לזכרו - אל"מ (מיל') עודד מסר
לזכרו - אל"מ (מיל') עודד מסר - המשך
כריכת הספר - ספורו של חיים פוזננסקי
רשימות לזכרו
על בני
קשה לי מאד לכתוב על בני אשר אינו אתנו, בני היקר חיים ו.. כשמו , כן היה, כולו חיים, יזמה, יצירה ומרץ!
איך אוכל לכתוב על בני האחד, בלי להזכר ולכתב על אחיו היקר - עדין הנפש יצחק ז"ל.
הם אהבו זה את זה: בחייהם ובמותם לא נפרדו. רק חמישה שבועות הפרידו ביניהם!
במות עליו אחיו, נחמנו חיים באמרו: מה אפשר לעשות? במלחמה נופלים הרבה ורבים עוד יפלו! אין ברירה הורי, צריך להלחם ולנצח! כשבקשתיו שישאר עמנו אחר נפול אחיו, אמר לי:"איך אפשר לשבת בבית כשאחד מאתנו הלוחמים יכול להציל רבים!"
עוברות נכחי שנות ילדותו של חיים, כשהוא מלא מרץ במשחקיו, פעיל בין חבריו, ונכסף אף הוא להיות איש "התנועה" כאחיו. במכתב כותב הוא בילדותו לאחיו "בהכשרה": נתקבלתי לתנועה. מה גדולה שמחתי להיות חניך "המחנות העולים". עובד אני ימים שלמים בצריף, משתתף בכל הפעולות, פעיל בחוג ובשכבה.
כבר בנערותו אהב לעבוד. ימים תמימים היה מבלה בצריף "התנועה" - כאחראי לעבוד החלקה הנתונה לרשותם, כשהוא רוקם את מסכת חייו, לקראת חיים של עבודת אדמה!
זוכרני, הופעה ספורטיבית "בבית הפועל" כשחיים הקטן זוכה לתשואות הקהל, בבימו תרגילי ספורט, ולבי מלא גאוה על בני הזריז. זכורני את תקופת המעבר מהתנועה להכשרה. כמה הצטער על אשר לא רצו לקבלו להכשרה מפאת גילו הצעיר.
באין ברירה התקבל לעבוד במסגריה. תפס במהרה את המקצוע והיה אחד הפועלים הטובים. תמיד היה טוען: אין אני רוצה שבעל המסגריה ינצלני, רצוני לעבוד בקיבוץ, שם אהיה לעזר יותר.
בינתיים, הגיע הזמן המאושר ויצא להכשרה במעוז, שם היה רועה את הצאן בשדה. חיכיתי לו על יד השער והנה רואה אני את חיים, נער גבוה וחביב רוכב על החמור והעדר אחריו.
הוא קבלני בחביבות, הכניסני לדיר ועיני עוקבות אחר מלאכתו בזריזות מפליאה חלק את הירק וחלב את הכבשים. כשליונו עם בקר למכונית, הוזעקו לפתע חברי המשק לשדה להניס גנבים ערבים. הוא עזבנו, תפס מקל, ורץ לעזרה מבלי להפרד. כך היה חיים, וסלחתי לו...
לא, לא מת בני היקר בשבילי! רואה אני אותו תמיד כשהוא נכנס הביתה, עומד לרגע על יד הדלת ובת צחוק על שפתיו ושלום לבבי על פיו. תמיד עיף, אבל שמח ועליז.
אני רואהו בשדות, בעמקים. על ראשי ההרים - נלחם עם חילי ישראל, מסתער בראש אנשיו ומנצח!
זכר בני הגבור, הישר והנאמן לא ימוש מעיני לעד!
אבא
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
איך אוכל לכתוב על בני האחד, בלי להזכר ולכתב על אחיו היקר - עדין הנפש יצחק ז"ל.
הם אהבו זה את זה: בחייהם ובמותם לא נפרדו. רק חמישה שבועות הפרידו ביניהם!
במות עליו אחיו, נחמנו חיים באמרו: מה אפשר לעשות? במלחמה נופלים הרבה ורבים עוד יפלו! אין ברירה הורי, צריך להלחם ולנצח! כשבקשתיו שישאר עמנו אחר נפול אחיו, אמר לי:"איך אפשר לשבת בבית כשאחד מאתנו הלוחמים יכול להציל רבים!"
עוברות נכחי שנות ילדותו של חיים, כשהוא מלא מרץ במשחקיו, פעיל בין חבריו, ונכסף אף הוא להיות איש "התנועה" כאחיו. במכתב כותב הוא בילדותו לאחיו "בהכשרה": נתקבלתי לתנועה. מה גדולה שמחתי להיות חניך "המחנות העולים". עובד אני ימים שלמים בצריף, משתתף בכל הפעולות, פעיל בחוג ובשכבה.
כבר בנערותו אהב לעבוד. ימים תמימים היה מבלה בצריף "התנועה" - כאחראי לעבוד החלקה הנתונה לרשותם, כשהוא רוקם את מסכת חייו, לקראת חיים של עבודת אדמה!
זוכרני, הופעה ספורטיבית "בבית הפועל" כשחיים הקטן זוכה לתשואות הקהל, בבימו תרגילי ספורט, ולבי מלא גאוה על בני הזריז. זכורני את תקופת המעבר מהתנועה להכשרה. כמה הצטער על אשר לא רצו לקבלו להכשרה מפאת גילו הצעיר.
באין ברירה התקבל לעבוד במסגריה. תפס במהרה את המקצוע והיה אחד הפועלים הטובים. תמיד היה טוען: אין אני רוצה שבעל המסגריה ינצלני, רצוני לעבוד בקיבוץ, שם אהיה לעזר יותר.
בינתיים, הגיע הזמן המאושר ויצא להכשרה במעוז, שם היה רועה את הצאן בשדה. חיכיתי לו על יד השער והנה רואה אני את חיים, נער גבוה וחביב רוכב על החמור והעדר אחריו.
הוא קבלני בחביבות, הכניסני לדיר ועיני עוקבות אחר מלאכתו בזריזות מפליאה חלק את הירק וחלב את הכבשים. כשליונו עם בקר למכונית, הוזעקו לפתע חברי המשק לשדה להניס גנבים ערבים. הוא עזבנו, תפס מקל, ורץ לעזרה מבלי להפרד. כך היה חיים, וסלחתי לו...
לא, לא מת בני היקר בשבילי! רואה אני אותו תמיד כשהוא נכנס הביתה, עומד לרגע על יד הדלת ובת צחוק על שפתיו ושלום לבבי על פיו. תמיד עיף, אבל שמח ועליז.
אני רואהו בשדות, בעמקים. על ראשי ההרים - נלחם עם חילי ישראל, מסתער בראש אנשיו ומנצח!
זכר בני הגבור, הישר והנאמן לא ימוש מעיני לעד!
אבא
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
לזכרו - אל"מ (מיל') עודד מסר
לזכרו - אל"מ (מיל') עודד מסר - המשך
כריכת הספר - ספורו של חיים פוזננסקי
רשימות לזכרו
קינה
שקט, עניו ובוטח בנתיב חייך הלכת פוזה! זקוף קומה היית צועד תמיד, וחיוך לבבי שפוך על דוק שפתיך - חיוך הכובש את חבריך, מפקדיך ופיקודיך מעריצך. היית נוטל על כתפיך החסונות כל משימה קשה ועושה זאת בענוה וצניעות ובמסירות עד בלי גבול, כי היית מאותם הענוים ההולכים לצידי הדרכים!
דמותך היתה בינינו כסמל הערצה לאדם, מפתך לכל נתת, ואויב בנפש לאנוכיות! אחד ממאוייך היקרים, היה לשבת ליד המדורה עם לילה לבשל קפה ולפזם שירי כיסופים כשרוח לילות פורעת ומשחקת, בתלתליך הזהבהבים. בקרבת האש הזעירה, היית שופך את הרגשותיך ושם שיחתך ברבים כשכור, או מתכנס לשתיקה עמוקה ודוממת כשעיניך הוזות, ואזניך מאזינות למנגינות, הזרדים המתנפצים, עד יעבור הלילה שכה ערגתה לחסות בצלו. היית איש התנועה החלוצית - לערכיה מסרת נפשך עד תום! אהבת לעבוד, להלך עם שחר אחר הצאן ולהאזין חרש לצלצול פעמוני העדרים, המתמזגים עם חילולך למנגינת הודיה להדרה של נוף הארץ - לאדמתה, שהיית כה נאמן לה ומסור. היית מטייל בנתיביה, בעמקיה והריה כמוקסם, ותמיד משוכנע - כי יבואו ימים ולנו תהיה ארץ זו! וכך היית אומר: אל לנו להרתע, עלינו להלחם, ואף באם יש צורך להקריב את היקר!
כך, באביב חייך, בראש אנשיך המשתערים נפלת פוזה! אמיץ, גאה ואכזר, בעודך תוסס למעשים, נפלת על ההרים והאדמה שכה יקרו לך!
לדמך רעי, לדמך הזועק נקם, בא נקם ושילומים!
שורה רעי - על קברך הוריקו דשאים וטללי בוקר חיורים מבצבצים בענפי הברושים האבלים, צפור כנף תפקח עינה ותפצח בזמר לשחר העולה...
אך מה מוזר?!
קיץ וחורף נקפו, ואביב חדש וצחור מבקיע באופקים!
שמעון
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
דמותך היתה בינינו כסמל הערצה לאדם, מפתך לכל נתת, ואויב בנפש לאנוכיות! אחד ממאוייך היקרים, היה לשבת ליד המדורה עם לילה לבשל קפה ולפזם שירי כיסופים כשרוח לילות פורעת ומשחקת, בתלתליך הזהבהבים. בקרבת האש הזעירה, היית שופך את הרגשותיך ושם שיחתך ברבים כשכור, או מתכנס לשתיקה עמוקה ודוממת כשעיניך הוזות, ואזניך מאזינות למנגינות, הזרדים המתנפצים, עד יעבור הלילה שכה ערגתה לחסות בצלו. היית איש התנועה החלוצית - לערכיה מסרת נפשך עד תום! אהבת לעבוד, להלך עם שחר אחר הצאן ולהאזין חרש לצלצול פעמוני העדרים, המתמזגים עם חילולך למנגינת הודיה להדרה של נוף הארץ - לאדמתה, שהיית כה נאמן לה ומסור. היית מטייל בנתיביה, בעמקיה והריה כמוקסם, ותמיד משוכנע - כי יבואו ימים ולנו תהיה ארץ זו! וכך היית אומר: אל לנו להרתע, עלינו להלחם, ואף באם יש צורך להקריב את היקר!
כך, באביב חייך, בראש אנשיך המשתערים נפלת פוזה! אמיץ, גאה ואכזר, בעודך תוסס למעשים, נפלת על ההרים והאדמה שכה יקרו לך!
לדמך רעי, לדמך הזועק נקם, בא נקם ושילומים!
שורה רעי - על קברך הוריקו דשאים וטללי בוקר חיורים מבצבצים בענפי הברושים האבלים, צפור כנף תפקח עינה ותפצח בזמר לשחר העולה...
אך מה מוזר?!
קיץ וחורף נקפו, ואביב חדש וצחור מבקיע באופקים!
שמעון
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
לזכרו - אל"מ (מיל') עודד מסר
לזכרו - אל"מ (מיל') עודד מסר - המשך
כריכת הספר - ספורו של חיים פוזננסקי
רשימות לזכרו
לזכר פוזה רעי
הגיעתני הידיעה: פוזה בין הנופלים בקרב, "נבי סמואל". מהרתי מיד מירושלים "לקרית ענבים" פגשתי בא. חברי.
- באת? התרצה לראותו?... פחד תקפני. האוכל לעמוד במראה?... אולם החלטתי, אלך!
עלינו למקום בו היו החללים סדורים - שתי שורות עטופים בסדינים לבנים. א. הובילני. נעצרנו. הנהו... התרצה לגלות פניו? לא עמד בי לבי לעשות זאת, הרגשתי כי איני יכול להניד אבר. א. גילה את הסדין. פניו נשקפו אלי מתוחים, אולם שקטים. פניו הביעו עוז, כאילו הישירו אל מול פני המות, בשלוה ובעוז אשר לא יתאר אלא לו. כרעתי ברך לידו, הרגשתי כי עוד מעט ואתחיל בבכי!
היה שלום חבר יקר! שלום, פוזה!
א. הניח ידו על כתפי. התרוממתי, ואיני זוכר כיצד מצאתי את דרכי חזרה. ערפל וריקנות היתה הרגשתי, כאילו התרוקנתי מתוכי. מצאתי את עצמי יושב על גבעה ליד מחנה אוהלים. קמעה, קמעה... התאוששתי והתחלתי מעביר פרקים ותקופות מאז הכרתי אותו. זכורני - שני נערים בני שתים עשרה. כל החבריא התאספה לפני צריף התנועה בת"א. לא היה מה לעשות. הנערים הסתדרו בצד הדשא. לפתע, מציע אחד, נער חזק ורחב כתפים:"הבה נתאבק! מי מוכן?" אחד, נער נמוך, ורזה הכריז: אני מוכן! היה זה הוא - פוזה. הסתדר מעגל והשנים החלו להאבק. אולם ראה זה פלא, כל פעם ש"הרזון" היה נזרק ארצה, הריהו מתרומם כאילו היה קפיץ, הנה שניהם שוכבים על הארץ, נאחזים זה בזה ומתהפכים, אולם הרזון על רגליו שנית, מזנק עליו ומפילו. תנועותיו הזריזות הזכירו לי את הפנתר - שערותיו הבלונדיניות הסתמרו, עיניו ירו ברקים וכלו שריר אחד. הנער מצא חן בעיני. כתום ההתחרות התקרבתי אליו, ניסיתי להתידד עמו. הוא מעט לדבר, כאילו היה מסוגר בחובו. אולם חן היה יצוק בו, מין לבביות, מאור פנים. פשטות שלא יכולת שלא לחבבו. מאוחר בלילה, בתום הרקודים בצריף הסתדרנו ללכת יחדיו. חמישה היינו שגרנו בסביבה אחת - הדרומיים.
בעברנו ליד ברכת גן "הדסה", הוא מציע - הבה נתרחץ! הרעיון מצא חן בעינינו נכנסנו פנימה. לפני שקפצנו המימה, הוא מודיע, אנו נעשה תרגיל קטן. תארו לעצמכם שעלינו לחצות נהר בין, בגדה השניה של הנהר מוצבים זקיפי האויב (היה זה בזמן מלחמת סין יפן) לכל אחד מאתנו סכין בפה. חייבים לבצע את זאת במינימום רעש על מנת להפתיע את הזקיפים. הרעיון מצא חן בעינינו, מיד ניגשנו לבצעו והבצוע היה טוב, מלבד כמה טפיחות מפעם לפעם במים עבר הענין בשלום. כאשר שבענו את הרחיצה דיינו, התלבשנו ובמב רוח מרומם חזרנו הביתה כשכל הדרך לא פסקנו מלצעוק בקולי קולות. כוונתנו טובה היתה, רצינו לשיר, אבל מה עושים כשהקולות מתמלטים בצעקות דוקא. תריסים החלו להסגר בבתים ברעש, מדי פעם יוצא מאחד החלונות ראש פרוע ומשתיקנו בגערה. אולם דבריו נאמרים אל אוזן לא קשבת - לא פעם מתמלטים גדופים מפי אזרח שקט שהפרענו את מנוחת לילו, אולם הדבר רק משעשענו ומוסיף גון למצב הרוח. מאותו יום חברנו לחבורה אחת - חמשת המוסקטרים! ידו של האחד אינה זזה מיד השני, איש אינו פועל על דעת עצמו, אלא בהסכמת כולנו. על מעשה הבריכה חזרנו כמעט תמיד ולא פעם תפסנו השומר והטיל את בגדינו המימה, נאלצנו לחזור הביצה כשרק תחתונים על בשרנו. יחד יצאנו לטיולי התנועה בכל רחבי הארץ והוא היה נותן הטון בינינו, היה הרוח החיה בתוכנו. אנוכיות מעולם לא ידע מהי - היה מוכן לעשות הכל עבור חבר. על כן כל חברי "השכבה" חבבוהו, כי כיצד היה שלא לחבבו?!... גמרנו את ביה"ס, כולנו המשכנו ללמוד בביה"ס התיכוני מלבדו. כי משתוקק היה לצאת מיד לחיי עבודה והכשרה. הוא יצא ל"הכשרה הצעירה" במעוז. שיגרנו לו מכתבים, דאגנו לו, היה זה בחורף והוא הרגיענו. הוא נעשה רועה. חברי המשק מספרים עליו ספור קטן - בהכנסו למשק ראה את העדר חוזר מהמרעה, התישב על אחד האילים ונכנס כך רכוב לדיר. כך מצאו הרועה ומאז קרבו והפכו לרועה ופוזה היה לו כבן. יום ולילה חי עם העדר. ואכן, ספרו עליו, שהוא ממלא את עבודתו בשקדנות שאין למעלה הימנה. במסירותו לעבודה ובשאר תכונותיו קנה עד מהרה את לבות חברי המשק והפך ממש לבן טיפוחיהם. זכורני, בחופש הראשון נסענו לבקרו. מסרו לנו כי הוא רועה את העדר בשדה. החלטנו להפתיעו ולהציב לנו מארב בשדה. מרחוק שמענו את צליל "השבאבה" (החליל הערבי הפשוט) ואת פעמוני העדר - ידענו כי הוא בא. הוא עבר לידנו מבלי שירגיש בנו, ואז קפצנו עליו, בחשבו שמתנפלים עליו, הרים את מקלו בזריזות והיה מוכן להתגוננות והתקפה כאחד.
כשהכירנו רבתה השמחה.
למחרת יצאנו אתו למרעה, והתפלאנו עד היכן מגיעה בקיאותו, ידע ממש כל כבשה בשמה, והראה לנו את כל להטוטי הרעה בכנוס העדר.
אט, אט, החלו מתקבצים סביבנו הרועים הערביים מהסביבה, חבריו היו, ואף הם העריצוהו מאוד. נוהג בהם כאחד מהם. למד את שפתם עם כל גינוני הלשון, היה בו כשרון חיקוי רב, הוא חלק לרועים מפתו והללו לא עזבוהו. ראיתי כי הם רואים בו ידידם, כאחד מהם.
כשחזרנו שאלתיו: האם הם מוצאים חן בעיניך? ענה לי "הייתי רוצה לחיות בינהם להכירם, אוהב אנוכי את צורת חייהם, את פשטותם. השייך שלהם בודאי יסכים לקבלנו, כי ידידים טובים אנו".
ארבע שנים במעוז הפכוהו לאיש שדה מושלם. לא הכרתי איש שידמה לו בזאת. עינו היתה חדה כעין הנץ, כל רשרוש בשדה לא נעלם מאזנו הקשובה. זכורני, כשהיינו בפלמ"ח, חזרנו שבע איש מעין גדי - היה זה בלילה. צעדנו בשורה ערפית בשביל עיזים לפני ה"פשחא", פתאום רואה אנוכי אותו מקפץ מהשורה, וחובט במקלו על הסלע, כשהתקרבתי אליו הרים על מקלו נחש מת.
התפלאתי לא פעם על כוח המצאתו, עוז רוחו - היה נדמה כאילו מאומה לא נבצר ממנו.
יכלתי לספר על תעלולים לאין ספור שבצע והקו המשותף שבהם היה כשרון הבצוע ועוז הרוח.
הוא היה מלך עושי הקפה. ליד המדורה היה מספר על חיי הערבים ומנהגיהם וכל מיני סיפורים אחרים ואת דבריו היה מתבל בהדגמות ובמשחק עד כי ראית את התמונה חיה לעיניך. היה יושב ומחלל בחליל הערבי מנגינות רועים ערביים ויוצא במחול ה"דבקה" כשהחברה מצטרפים אליו ומחקים את תנועות רגליו הפזיזות.
היה בו משהו מלבב, פשטות הליכות ורגש חברות כנה. לא היה איש שלא חבבוהו.
היה איש עבודה והתמסר לה בכל ישותו.
מבית הערבה יצא לקורס המ"כ ומשם למ"כ סיירים ומאז נפרדו דרכינו, כי היינו בבסיסים שונים.
הוא עבר בבסיסים שונים כמדריך וכמפקד, ובכל מקום כל פה מלא תהילתו. הוא נשלח לקורס מ"מים ומגיעות שמועות הבחור מצליח, עושה חיל!
בינתיים החלה העלאת עולים בדרך "בלתי ליגאלית", והוא משתתף בפועל עם יחידתו בפעולות אלו.
לעתים, נפגש אנכי איתו כאשר בא לחופשה ואני רואה - הבחור השתנה, התבגר ומורגש כי נושא הוא בעול תפקידים אחראיים.
בינתיים, מחריף מצב הבטחון בארץ. אנכי נפגש בו ב"שרונה" במטה הגדוד הרביעי - היה זה שבוע ימים אחר נפול אחיו.
הוא אמר לי: אני אקום דמו, לא אשקוט! דמי רותחים בי. אמנם הבטחתי להורי להשמר לנפשי, להתעסק בתפקידי עורף למענם. אבל מובטחני כי הם יסלחו לי באם אפר את הבטחתי להם. איני יכול לשקט, זוהי שעה גורלית לנו, חייבים להלחם, ומי יעשה את מלאכתנו?!
היה זה כמה ימים לפני פעולת "נחשון". בהפגשנו בירושלים שנית אחר הצלחת הפעולה ואחר הצלחותיו האישיות ראיתי בעיניו: אכן, דם אחיו נקם!
בקרב הקשה על "נבי סמואל" היה גם הוא בנופלים.
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
- באת? התרצה לראותו?... פחד תקפני. האוכל לעמוד במראה?... אולם החלטתי, אלך!
עלינו למקום בו היו החללים סדורים - שתי שורות עטופים בסדינים לבנים. א. הובילני. נעצרנו. הנהו... התרצה לגלות פניו? לא עמד בי לבי לעשות זאת, הרגשתי כי איני יכול להניד אבר. א. גילה את הסדין. פניו נשקפו אלי מתוחים, אולם שקטים. פניו הביעו עוז, כאילו הישירו אל מול פני המות, בשלוה ובעוז אשר לא יתאר אלא לו. כרעתי ברך לידו, הרגשתי כי עוד מעט ואתחיל בבכי!
היה שלום חבר יקר! שלום, פוזה!
א. הניח ידו על כתפי. התרוממתי, ואיני זוכר כיצד מצאתי את דרכי חזרה. ערפל וריקנות היתה הרגשתי, כאילו התרוקנתי מתוכי. מצאתי את עצמי יושב על גבעה ליד מחנה אוהלים. קמעה, קמעה... התאוששתי והתחלתי מעביר פרקים ותקופות מאז הכרתי אותו. זכורני - שני נערים בני שתים עשרה. כל החבריא התאספה לפני צריף התנועה בת"א. לא היה מה לעשות. הנערים הסתדרו בצד הדשא. לפתע, מציע אחד, נער חזק ורחב כתפים:"הבה נתאבק! מי מוכן?" אחד, נער נמוך, ורזה הכריז: אני מוכן! היה זה הוא - פוזה. הסתדר מעגל והשנים החלו להאבק. אולם ראה זה פלא, כל פעם ש"הרזון" היה נזרק ארצה, הריהו מתרומם כאילו היה קפיץ, הנה שניהם שוכבים על הארץ, נאחזים זה בזה ומתהפכים, אולם הרזון על רגליו שנית, מזנק עליו ומפילו. תנועותיו הזריזות הזכירו לי את הפנתר - שערותיו הבלונדיניות הסתמרו, עיניו ירו ברקים וכלו שריר אחד. הנער מצא חן בעיני. כתום ההתחרות התקרבתי אליו, ניסיתי להתידד עמו. הוא מעט לדבר, כאילו היה מסוגר בחובו. אולם חן היה יצוק בו, מין לבביות, מאור פנים. פשטות שלא יכולת שלא לחבבו. מאוחר בלילה, בתום הרקודים בצריף הסתדרנו ללכת יחדיו. חמישה היינו שגרנו בסביבה אחת - הדרומיים.
בעברנו ליד ברכת גן "הדסה", הוא מציע - הבה נתרחץ! הרעיון מצא חן בעינינו נכנסנו פנימה. לפני שקפצנו המימה, הוא מודיע, אנו נעשה תרגיל קטן. תארו לעצמכם שעלינו לחצות נהר בין, בגדה השניה של הנהר מוצבים זקיפי האויב (היה זה בזמן מלחמת סין יפן) לכל אחד מאתנו סכין בפה. חייבים לבצע את זאת במינימום רעש על מנת להפתיע את הזקיפים. הרעיון מצא חן בעינינו, מיד ניגשנו לבצעו והבצוע היה טוב, מלבד כמה טפיחות מפעם לפעם במים עבר הענין בשלום. כאשר שבענו את הרחיצה דיינו, התלבשנו ובמב רוח מרומם חזרנו הביתה כשכל הדרך לא פסקנו מלצעוק בקולי קולות. כוונתנו טובה היתה, רצינו לשיר, אבל מה עושים כשהקולות מתמלטים בצעקות דוקא. תריסים החלו להסגר בבתים ברעש, מדי פעם יוצא מאחד החלונות ראש פרוע ומשתיקנו בגערה. אולם דבריו נאמרים אל אוזן לא קשבת - לא פעם מתמלטים גדופים מפי אזרח שקט שהפרענו את מנוחת לילו, אולם הדבר רק משעשענו ומוסיף גון למצב הרוח. מאותו יום חברנו לחבורה אחת - חמשת המוסקטרים! ידו של האחד אינה זזה מיד השני, איש אינו פועל על דעת עצמו, אלא בהסכמת כולנו. על מעשה הבריכה חזרנו כמעט תמיד ולא פעם תפסנו השומר והטיל את בגדינו המימה, נאלצנו לחזור הביצה כשרק תחתונים על בשרנו. יחד יצאנו לטיולי התנועה בכל רחבי הארץ והוא היה נותן הטון בינינו, היה הרוח החיה בתוכנו. אנוכיות מעולם לא ידע מהי - היה מוכן לעשות הכל עבור חבר. על כן כל חברי "השכבה" חבבוהו, כי כיצד היה שלא לחבבו?!... גמרנו את ביה"ס, כולנו המשכנו ללמוד בביה"ס התיכוני מלבדו. כי משתוקק היה לצאת מיד לחיי עבודה והכשרה. הוא יצא ל"הכשרה הצעירה" במעוז. שיגרנו לו מכתבים, דאגנו לו, היה זה בחורף והוא הרגיענו. הוא נעשה רועה. חברי המשק מספרים עליו ספור קטן - בהכנסו למשק ראה את העדר חוזר מהמרעה, התישב על אחד האילים ונכנס כך רכוב לדיר. כך מצאו הרועה ומאז קרבו והפכו לרועה ופוזה היה לו כבן. יום ולילה חי עם העדר. ואכן, ספרו עליו, שהוא ממלא את עבודתו בשקדנות שאין למעלה הימנה. במסירותו לעבודה ובשאר תכונותיו קנה עד מהרה את לבות חברי המשק והפך ממש לבן טיפוחיהם. זכורני, בחופש הראשון נסענו לבקרו. מסרו לנו כי הוא רועה את העדר בשדה. החלטנו להפתיעו ולהציב לנו מארב בשדה. מרחוק שמענו את צליל "השבאבה" (החליל הערבי הפשוט) ואת פעמוני העדר - ידענו כי הוא בא. הוא עבר לידנו מבלי שירגיש בנו, ואז קפצנו עליו, בחשבו שמתנפלים עליו, הרים את מקלו בזריזות והיה מוכן להתגוננות והתקפה כאחד.
כשהכירנו רבתה השמחה.
למחרת יצאנו אתו למרעה, והתפלאנו עד היכן מגיעה בקיאותו, ידע ממש כל כבשה בשמה, והראה לנו את כל להטוטי הרעה בכנוס העדר.
אט, אט, החלו מתקבצים סביבנו הרועים הערביים מהסביבה, חבריו היו, ואף הם העריצוהו מאוד. נוהג בהם כאחד מהם. למד את שפתם עם כל גינוני הלשון, היה בו כשרון חיקוי רב, הוא חלק לרועים מפתו והללו לא עזבוהו. ראיתי כי הם רואים בו ידידם, כאחד מהם.
כשחזרנו שאלתיו: האם הם מוצאים חן בעיניך? ענה לי "הייתי רוצה לחיות בינהם להכירם, אוהב אנוכי את צורת חייהם, את פשטותם. השייך שלהם בודאי יסכים לקבלנו, כי ידידים טובים אנו".
ארבע שנים במעוז הפכוהו לאיש שדה מושלם. לא הכרתי איש שידמה לו בזאת. עינו היתה חדה כעין הנץ, כל רשרוש בשדה לא נעלם מאזנו הקשובה. זכורני, כשהיינו בפלמ"ח, חזרנו שבע איש מעין גדי - היה זה בלילה. צעדנו בשורה ערפית בשביל עיזים לפני ה"פשחא", פתאום רואה אנוכי אותו מקפץ מהשורה, וחובט במקלו על הסלע, כשהתקרבתי אליו הרים על מקלו נחש מת.
התפלאתי לא פעם על כוח המצאתו, עוז רוחו - היה נדמה כאילו מאומה לא נבצר ממנו.
יכלתי לספר על תעלולים לאין ספור שבצע והקו המשותף שבהם היה כשרון הבצוע ועוז הרוח.
הוא היה מלך עושי הקפה. ליד המדורה היה מספר על חיי הערבים ומנהגיהם וכל מיני סיפורים אחרים ואת דבריו היה מתבל בהדגמות ובמשחק עד כי ראית את התמונה חיה לעיניך. היה יושב ומחלל בחליל הערבי מנגינות רועים ערביים ויוצא במחול ה"דבקה" כשהחברה מצטרפים אליו ומחקים את תנועות רגליו הפזיזות.
היה בו משהו מלבב, פשטות הליכות ורגש חברות כנה. לא היה איש שלא חבבוהו.
היה איש עבודה והתמסר לה בכל ישותו.
מבית הערבה יצא לקורס המ"כ ומשם למ"כ סיירים ומאז נפרדו דרכינו, כי היינו בבסיסים שונים.
הוא עבר בבסיסים שונים כמדריך וכמפקד, ובכל מקום כל פה מלא תהילתו. הוא נשלח לקורס מ"מים ומגיעות שמועות הבחור מצליח, עושה חיל!
בינתיים החלה העלאת עולים בדרך "בלתי ליגאלית", והוא משתתף בפועל עם יחידתו בפעולות אלו.
לעתים, נפגש אנכי איתו כאשר בא לחופשה ואני רואה - הבחור השתנה, התבגר ומורגש כי נושא הוא בעול תפקידים אחראיים.
בינתיים, מחריף מצב הבטחון בארץ. אנכי נפגש בו ב"שרונה" במטה הגדוד הרביעי - היה זה שבוע ימים אחר נפול אחיו.
הוא אמר לי: אני אקום דמו, לא אשקוט! דמי רותחים בי. אמנם הבטחתי להורי להשמר לנפשי, להתעסק בתפקידי עורף למענם. אבל מובטחני כי הם יסלחו לי באם אפר את הבטחתי להם. איני יכול לשקט, זוהי שעה גורלית לנו, חייבים להלחם, ומי יעשה את מלאכתנו?!
היה זה כמה ימים לפני פעולת "נחשון". בהפגשנו בירושלים שנית אחר הצלחת הפעולה ואחר הצלחותיו האישיות ראיתי בעיניו: אכן, דם אחיו נקם!
בקרב הקשה על "נבי סמואל" היה גם הוא בנופלים.
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
לזכרו - אל"מ (מיל') עודד מסר
לזכרו - אל"מ (מיל') עודד מסר - המשך
כריכת הספר - ספורו של חיים פוזננסקי
רשימות לזכרו
פוזה איננו
מפקד המחלקה שלי במשמרות היה פוזה, חיים פוזננסקי, שנהרג בנבי סמואל. זה בחור, שלפי דעתי, הוא פשוט יצא מתוך הספר הישראלי. זאת אומרת, כשמתארים את הדמות הקלאסית של הצבר - התמיר, השרירי, זקוף, גאה, כובש כל לב, העוקר לבן של נערות, חביב, פיקח, בעל חוש הומור, מתמצא, סייר, אגדה. פוזה היה בחור נהדר, אמיץ, לוחם. הוא היה מ"מ. הוא נולד לזה, הסתגל מהר מאוד לפלמ"ח. הוא ממש האב טיפוס של הפלמ"חניק.
וכי לא מגוחך להעלות את פוזה על הנייר - את פוזה שלנו? הרי הוא חי בקרבנו. את חייו העביר לכל אחד מאתנו, אל כל אחד מאנשי מחלקת משמרות. וכי ממי קיבלנו את מרץ הנעורים? אצל מי למדנו להשתמש בנשק? ממי למדנו לשמוח ולהיות רציניים כאחד? הכל פוזה. פוזה היה צעיר, אך לנו היה כאבינו. כך היה פוזה לנו. וכן למאה ועשרים אנשי פלוגתו בירושלים.
זכורני את פוזה בכיבוש סאריס, פלוגתו היתה הפורצת. איך קראו אחרינו מעמדת המטה:"חבר'ה קדימה! ראו איזה חיפוי אני נותן לכם. המכונה דפקה ואנו התקדמנו. מהכפר פתחו באש, ואנו מהססים. אז פוזה בא אלינו, לא יכול היה להתאפק ולשבת מאחור. הוא בא לחפות עלינו מקרוב - בבטחונו!
והא חיפה גם חיפה! אנו פרצנו קדימה וכבשנו את הכפר... מאז פלוגתנו תמיד פורצת. כיבוש בית סוריק עלה יפה. חזרנו בבוקר, פוזה כרגיל במאסף. בצהרים מעירים אותנו. השיירה הגדולה נכנסה לקרב עם כנופיות ערבים בשער הגיא. היינו עייפים, עצבינו ממורטים, מתיחות, לילות ללא שינה, ובכל זאת יצאנו לעזרת השיירה. בכוחו של מי? כולנו ידענו...
בא היום המר והנמהר. יום לפני פסח. החבר'ה יוצאים בהרגשה טובה - איפה נחוג את ליל הסדר אין איש יודע. השחר עלה, פוזה מתקשר עם מטה הגדוד ומבקש רשות לתקוף לפני שעת האפס. רוצה לנצל את האפלוליות והערפל המכסה גם את נבי סמואל עצמה. אנו יוצאים בשלושה ראשים לקראת הכפר הצופה על הסביבה. פתאום התחילה אש. הרגישו בנו, הפקודה אינה הססנית - 'קדימה!' אנו רצים וצולפים בנו. פתאום נכנסנו ליום בהיר. הערפל נמוג והיה כלא היה. אנו מהווים מטרה נוחה לאויב. אין ברירה, אנו ממשיכים קדימה. נפלה 'פקודה' לסגת - פוזה? פוזה נפצע! מנסים להוציאו, וגם אלה נפצעים. אז שמעתי לאחרונה את דבריו:"עזבוני. אל תסכנו את עצמכם".
פוזה איננו. איבדנו חבר, מורה ומפקד למופת!
רפול שפר, אחד משלושת המ"כים של מחלקת משמרות
מתוך "פוזה ואנשיו"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
וכי לא מגוחך להעלות את פוזה על הנייר - את פוזה שלנו? הרי הוא חי בקרבנו. את חייו העביר לכל אחד מאתנו, אל כל אחד מאנשי מחלקת משמרות. וכי ממי קיבלנו את מרץ הנעורים? אצל מי למדנו להשתמש בנשק? ממי למדנו לשמוח ולהיות רציניים כאחד? הכל פוזה. פוזה היה צעיר, אך לנו היה כאבינו. כך היה פוזה לנו. וכן למאה ועשרים אנשי פלוגתו בירושלים.
זכורני את פוזה בכיבוש סאריס, פלוגתו היתה הפורצת. איך קראו אחרינו מעמדת המטה:"חבר'ה קדימה! ראו איזה חיפוי אני נותן לכם. המכונה דפקה ואנו התקדמנו. מהכפר פתחו באש, ואנו מהססים. אז פוזה בא אלינו, לא יכול היה להתאפק ולשבת מאחור. הוא בא לחפות עלינו מקרוב - בבטחונו!
והא חיפה גם חיפה! אנו פרצנו קדימה וכבשנו את הכפר... מאז פלוגתנו תמיד פורצת. כיבוש בית סוריק עלה יפה. חזרנו בבוקר, פוזה כרגיל במאסף. בצהרים מעירים אותנו. השיירה הגדולה נכנסה לקרב עם כנופיות ערבים בשער הגיא. היינו עייפים, עצבינו ממורטים, מתיחות, לילות ללא שינה, ובכל זאת יצאנו לעזרת השיירה. בכוחו של מי? כולנו ידענו...
בא היום המר והנמהר. יום לפני פסח. החבר'ה יוצאים בהרגשה טובה - איפה נחוג את ליל הסדר אין איש יודע. השחר עלה, פוזה מתקשר עם מטה הגדוד ומבקש רשות לתקוף לפני שעת האפס. רוצה לנצל את האפלוליות והערפל המכסה גם את נבי סמואל עצמה. אנו יוצאים בשלושה ראשים לקראת הכפר הצופה על הסביבה. פתאום התחילה אש. הרגישו בנו, הפקודה אינה הססנית - 'קדימה!' אנו רצים וצולפים בנו. פתאום נכנסנו ליום בהיר. הערפל נמוג והיה כלא היה. אנו מהווים מטרה נוחה לאויב. אין ברירה, אנו ממשיכים קדימה. נפלה 'פקודה' לסגת - פוזה? פוזה נפצע! מנסים להוציאו, וגם אלה נפצעים. אז שמעתי לאחרונה את דבריו:"עזבוני. אל תסכנו את עצמכם".
פוזה איננו. איבדנו חבר, מורה ומפקד למופת!
רפול שפר, אחד משלושת המ"כים של מחלקת משמרות
מתוך "פוזה ואנשיו"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
לזכרו - אל"מ (מיל') עודד מסר
לזכרו - אל"מ (מיל') עודד מסר - המשך
כריכת הספר - ספורו של חיים פוזננסקי
רשימות לזכרו
חברים מספרים
רפאל איתן בספרו "ספורו של חייל":
"הדמות הנערצת הראשונה מכולן, מכל בחינה, לפי כל אבן בוחן - פוזה, מפקד המחלקה שלנו בפלמ"ח... פוזה היה הצירוף המושלם ביותר שהכרתי בחיי של כל התכונות הנפלאות של מנהיג: דוגמה אישית, ידע מקצועי ואומץ לב. אולי ראינו אותו מושלם כל כך בעינהם של אנשים צעירים מאוד ותמימים מאוד. אולי היה השיפוט שלנו מוגבל. אבל הדמות הזאת לא משה ממני ולא תמוש כל ימי חיי. הוא היה לוחם גדול. יפה תואר כפסל יווני. אמיץ עד כדי להדהים. גדוש ידיעות על ארץ ישראל. מוכן לעשות הכל בעצמו, לפני שהוא דורש מאחרים. עירוני, שהיה בקי ומבין ברזיו של השדה. אוהב כל רגב אדמה של ארץ ישראל... הוא לא אמר מעולם:"אחרי!" לא היה צורך בכך. הוא הלך בראש, והאנשים הלכו אחריו. אף אדם שהכרתיו מאז לא הטביע בי רישום כה עמוק. הוא היה רמה לעצמו, ובעיני - בודד בצמרת אנשים שהערצתי ללא סייג"
נועם (ריינין) רנן:
"הדמות הבולטת במחלקה היה פוזה. על כך אין חילוקי דעות בין כל אנשי המחלקה.... מנהיג משכמו ומעלה (בניגוד לקומתו), מנהיג טבעי, סוחף, עם זה חבר אנושי ביחסי יומיום, ללא כל שמץ של 'דיסטאנס'. ממש היה חבר. הוא היה איתנו. כל הזמן איתנו. שווה איתנו, ויחד עם זה המפקד שלנו. פוזה היה לוחם, היה לו חוש צדק לא רגיל. אף אחד לא הגיע לקרסוליים שלו. לא תבע מזולתו מה שלא תבע מעצמו, אבל תבע ותבע הרבה ללא פשרות. קפדן מאין כמוהו באימונים, עם התחשבות באדם כאדם..."
גנדי (רחבעם זאבי):
"רגשות עזים פיעמו בך - ידעת לאהוב, להקים ולבנות! אך לא נרתעת מלשנוא, לנקום, לקרקר בחומת האויב. אף כי חונכת והודרכת שיש לשקול, לאזן ולשלוט שליטה מלאה יותר על הרגש, לא עמדת במבחן הסופי - השקול, הקר.
זכור ייזכר ולא ישכח? שכוח נחשונותיך, עוז ליבך, הרימו את רוח חבריך, עת היית מזנק ופורץ איתם יחד, עת חייך נקפד! דמותך הגוחנת היתה חרותה על לוח ליבם בכל אשר הלכו וניצחו!
פוזה החביב! הפכת והיית לסמל! כי היית מפקד נועז, חבר טוב ורע נאמן!"
מתוך "פוזה ואנשיו"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
"הדמות הנערצת הראשונה מכולן, מכל בחינה, לפי כל אבן בוחן - פוזה, מפקד המחלקה שלנו בפלמ"ח... פוזה היה הצירוף המושלם ביותר שהכרתי בחיי של כל התכונות הנפלאות של מנהיג: דוגמה אישית, ידע מקצועי ואומץ לב. אולי ראינו אותו מושלם כל כך בעינהם של אנשים צעירים מאוד ותמימים מאוד. אולי היה השיפוט שלנו מוגבל. אבל הדמות הזאת לא משה ממני ולא תמוש כל ימי חיי. הוא היה לוחם גדול. יפה תואר כפסל יווני. אמיץ עד כדי להדהים. גדוש ידיעות על ארץ ישראל. מוכן לעשות הכל בעצמו, לפני שהוא דורש מאחרים. עירוני, שהיה בקי ומבין ברזיו של השדה. אוהב כל רגב אדמה של ארץ ישראל... הוא לא אמר מעולם:"אחרי!" לא היה צורך בכך. הוא הלך בראש, והאנשים הלכו אחריו. אף אדם שהכרתיו מאז לא הטביע בי רישום כה עמוק. הוא היה רמה לעצמו, ובעיני - בודד בצמרת אנשים שהערצתי ללא סייג"
נועם (ריינין) רנן:
"הדמות הבולטת במחלקה היה פוזה. על כך אין חילוקי דעות בין כל אנשי המחלקה.... מנהיג משכמו ומעלה (בניגוד לקומתו), מנהיג טבעי, סוחף, עם זה חבר אנושי ביחסי יומיום, ללא כל שמץ של 'דיסטאנס'. ממש היה חבר. הוא היה איתנו. כל הזמן איתנו. שווה איתנו, ויחד עם זה המפקד שלנו. פוזה היה לוחם, היה לו חוש צדק לא רגיל. אף אחד לא הגיע לקרסוליים שלו. לא תבע מזולתו מה שלא תבע מעצמו, אבל תבע ותבע הרבה ללא פשרות. קפדן מאין כמוהו באימונים, עם התחשבות באדם כאדם..."
גנדי (רחבעם זאבי):
"רגשות עזים פיעמו בך - ידעת לאהוב, להקים ולבנות! אך לא נרתעת מלשנוא, לנקום, לקרקר בחומת האויב. אף כי חונכת והודרכת שיש לשקול, לאזן ולשלוט שליטה מלאה יותר על הרגש, לא עמדת במבחן הסופי - השקול, הקר.
זכור ייזכר ולא ישכח? שכוח נחשונותיך, עוז ליבך, הרימו את רוח חבריך, עת היית מזנק ופורץ איתם יחד, עת חייך נקפד! דמותך הגוחנת היתה חרותה על לוח ליבם בכל אשר הלכו וניצחו!
פוזה החביב! הפכת והיית לסמל! כי היית מפקד נועז, חבר טוב ורע נאמן!"
מתוך "פוזה ואנשיו"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
לזכרו - אל"מ (מיל') עודד מסר
לזכרו - אל"מ (מיל') עודד מסר - המשך
כריכת הספר - ספורו של חיים פוזננסקי
מפרי עטו
21.2.1946
21.2.1946 - המשך
מפרי עטו
מכתבו האחרון
לאבא ואמא היקרים!
שלום רב
אבקש סליחתכם על שלא כתבתי ולא שמרתי על קשר אתכם עד כה, ונתתי לכם לדאוג!
אך לצערי הרבה לא היתה לי אפשרות לקשר תקין.
אחרי האסון שקרנו, לא יכולתי להתגבר על עצמי ולהשאר בבית. האסון דחפני לעשות את "המקסימום" שאני יכול לעשות להגנת הארץ. אך שקלתי היטב את מצבכם והסתדרתי לעבוד בעבודה אדמניסטרטיבית, (אפסנאי) אני עובד די קשה וברצון רב!
אני אינני יוצא לפעולות!
ודאי חושבים אתם אותי כאכזרי לבית, אך תבינו - לא יכולתי!
לצערי הרב אני בתנאים כאלה, בעבודה כזו ובסביבה כזו שלא אוכל לבוא ל"סדר" הביתה - פשוט, מחוסר תחבורה...
אני אבוא כנראה בשבוע הבא.
מסרו שלום לשמואל, רחל ומשפחותיהם, למכירים ולידידים!
אבא ואמא - הנחמו, אזרו עוז!
להתראות הורי!
שלכם אוהבכם - חיים
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
שלום רב
אבקש סליחתכם על שלא כתבתי ולא שמרתי על קשר אתכם עד כה, ונתתי לכם לדאוג!
אך לצערי הרבה לא היתה לי אפשרות לקשר תקין.
אחרי האסון שקרנו, לא יכולתי להתגבר על עצמי ולהשאר בבית. האסון דחפני לעשות את "המקסימום" שאני יכול לעשות להגנת הארץ. אך שקלתי היטב את מצבכם והסתדרתי לעבוד בעבודה אדמניסטרטיבית, (אפסנאי) אני עובד די קשה וברצון רב!
אני אינני יוצא לפעולות!
ודאי חושבים אתם אותי כאכזרי לבית, אך תבינו - לא יכולתי!
לצערי הרב אני בתנאים כאלה, בעבודה כזו ובסביבה כזו שלא אוכל לבוא ל"סדר" הביתה - פשוט, מחוסר תחבורה...
אני אבוא כנראה בשבוע הבא.
מסרו שלום לשמואל, רחל ומשפחותיהם, למכירים ולידידים!
אבא ואמא - הנחמו, אזרו עוז!
להתראות הורי!
שלכם אוהבכם - חיים
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
21.2.1946
21.2.1946 - המשך
מפרי עטו
מצרור מכתביו
מעוז חיים 22.10.1944
(ההכשרה בבית הערבה - פוזה נשאר לנדידה עם העדר)
משנכנסתי לצורת החיים החדשה והמשונה, חסרת התוכן ומלאת השעמום, שעד כה לא הייתי רגיל אליה, כי עד עתה היה לי חיים פחות או יותר, אם כי תמיד הייתי מלא טענות על סדרי החיים בהכשרה והיחס החברי השורר בה, ולא פעם חשבתי והרגשתי כי רואה אני עד כמה קרוב אני לאותם האנשים, קרבת אח ממש. וכעת זה מאוד משפיע עלי שאותם החברים אינם איתי...
קיסריה 9.12.1945
הבטחתי לבוא לחפצי-בה ביום השישי ולבסוף לא אושרה לי הנסיעה, כי התקיים כאן כנוס חבורה.
במכתב זה נזהר אני מלהבטיח, אך באם לא תהיינה תקלות אבוא במשך השבוע וכנראה ביום ו' לחפצי-בה ואז...
השבוע היה עשיר במסיבות, כי אורחים רבים בקרו בהכשרה והשמחה היתה בו רבה. ביום שישי התקיים כנוס חבורה שהיה מוצלח מאוד, מאוד. ואף מסיבת הפתיחה היתה מוצלחת מאוד. היה זה ערב נחמד ושמח.
אך עם כל השמחות קרה גם אסון.
ביום שישי, בגלי ים סוערים, ניסו ספנינו להוציא את סירותיהם לחוף, אך אחת הסירות התהפכה על אנשיה שניסו להוציאה ונפצעו כ-20 איש. בין הפצועים הרציניים ביותר היה מ... שלנו מצבו הנוכחי יותר טוב. על השאר אספר כשנתראה.
שלום להכשרה ובמיוחד לשמאים!
קיסריה 23.2.1946
החופש האחרון נחרת יפה בזכרוני - היות והיה בו משהו מיוחד שזה זמן רב לא הזדמן. וזו - הפגישה עם הצאן. מאוד נהניתי להפגש עם 'החבובות' שגעגועי אליהן כה רבים... ובצער רב נפרדתי מהן...
כאן החלה להשתולל השבוע סופה שנמשכה כל השבוע, סופה חזקה מאוד. ענני חול כיסו את המשק ואהלים רבים נפלו ונקרעו. למזלי מוגן האוהל שאני גר בו - כך שלא נגרם נזק לאוהל וליושביו.
הסופה החזקה הכריחה את האנשים להסתגר באהלים, אך נוכחתי כי זה כלל לא רע ואף מועיל. אותו זמן ניצלתי את ההזדמנות והתחלתי בקריאה. נקוה כי קו זה לא ישבר וימשך....
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
(ההכשרה בבית הערבה - פוזה נשאר לנדידה עם העדר)
משנכנסתי לצורת החיים החדשה והמשונה, חסרת התוכן ומלאת השעמום, שעד כה לא הייתי רגיל אליה, כי עד עתה היה לי חיים פחות או יותר, אם כי תמיד הייתי מלא טענות על סדרי החיים בהכשרה והיחס החברי השורר בה, ולא פעם חשבתי והרגשתי כי רואה אני עד כמה קרוב אני לאותם האנשים, קרבת אח ממש. וכעת זה מאוד משפיע עלי שאותם החברים אינם איתי...
קיסריה 9.12.1945
הבטחתי לבוא לחפצי-בה ביום השישי ולבסוף לא אושרה לי הנסיעה, כי התקיים כאן כנוס חבורה.
במכתב זה נזהר אני מלהבטיח, אך באם לא תהיינה תקלות אבוא במשך השבוע וכנראה ביום ו' לחפצי-בה ואז...
השבוע היה עשיר במסיבות, כי אורחים רבים בקרו בהכשרה והשמחה היתה בו רבה. ביום שישי התקיים כנוס חבורה שהיה מוצלח מאוד, מאוד. ואף מסיבת הפתיחה היתה מוצלחת מאוד. היה זה ערב נחמד ושמח.
אך עם כל השמחות קרה גם אסון.
ביום שישי, בגלי ים סוערים, ניסו ספנינו להוציא את סירותיהם לחוף, אך אחת הסירות התהפכה על אנשיה שניסו להוציאה ונפצעו כ-20 איש. בין הפצועים הרציניים ביותר היה מ... שלנו מצבו הנוכחי יותר טוב. על השאר אספר כשנתראה.
שלום להכשרה ובמיוחד לשמאים!
קיסריה 23.2.1946
החופש האחרון נחרת יפה בזכרוני - היות והיה בו משהו מיוחד שזה זמן רב לא הזדמן. וזו - הפגישה עם הצאן. מאוד נהניתי להפגש עם 'החבובות' שגעגועי אליהן כה רבים... ובצער רב נפרדתי מהן...
כאן החלה להשתולל השבוע סופה שנמשכה כל השבוע, סופה חזקה מאוד. ענני חול כיסו את המשק ואהלים רבים נפלו ונקרעו. למזלי מוגן האוהל שאני גר בו - כך שלא נגרם נזק לאוהל וליושביו.
הסופה החזקה הכריחה את האנשים להסתגר באהלים, אך נוכחתי כי זה כלל לא רע ואף מועיל. אותו זמן ניצלתי את ההזדמנות והתחלתי בקריאה. נקוה כי קו זה לא ישבר וימשך....
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
21.2.1946
21.2.1946 - המשך