טוראי לביא הלל ז"ל

קורות חיים

הלל בן שלמה ורחל, מראשוני עין-חרוד. נולד בי"ב במנחם-אב תרפ"ט, 18 באוגוסט 1929 בעין-חרוד ובן שנה ורבע התייתם מאמו.
מדברי האם רחל: "רק עכשיו אני חושבת: מה גדול כוחם של הילדים. כשאני נזכרת בהלל, הנני מרגישה שכל תאי הלב מתמלאים אור, שמחה ואהבה. נדמה, שכל התבל משתנה ברגע זה, הכל לובש שמחה ועליזות. נדמה כאילו אור השמש וצפצוף הציפורים רק בזכות הילדים הם קיימים. אני חושבת, שרק הודות לילדים משתמרת האהבה הרעננה בנפשינו".
הלל עבר את כל שלבי החינוך שבקיבוץ, למן בית-התינוקות ועד לסיום הקורס התיכון בשנתו ה-17.
היה ילד בריא, עליז ושובב. לא אהב את הלימודים, אך בקלות תפיסתו ידע את השיעורים בלי לשקוד על הכנתם. נטל על עצמו חובות בעבודה ושקד למלאותן על אף הקשיים והעייפות. לחלשים ולקשישים היה מוכן לעזור בעבודתם ובמשאם, בצורה עדינה של חיבה חברית, שלא להבליט עדיפות-כוח העלולה לפגוע ברגשותיהם של הנעזרים.
אמיץ וחסון אץ תמיד להגן על ילדים קטנים ממנו והיה נכון ודרוך להגיש עזרה לכל. אהב ספורט על מרבית ענפיו. גם במים היה בין הראשונים והגיע להישגים נאים בתחרויות-שחיה מקומיות ואזוריות.
בשל התנדבות אביו בגיל קשיש לצבא במלחמת-העולם השנייה הרבה לכתוב אליו מכתבים, ואחר כך, בגיל 18-16, לנערת לבבו, ובסוף - לאביו משירותו בצה"ל. הודות למכתבים אלה שהוצאו לאור לזכרו בספר מיוחד על-ידי משק עין-חרוד, נפתח אשנב לעולמו הרוחני של הנער. נפשו היתה חדורת ערכי אדם, לאום ומעמד, אך לא כאמירת אמן למוסכמות של עיקרים מקובלים בחברה שחי וגדל בה, אלא כמסקנות הגיוניות, שהגיע אליהם בדרך המחשבה העצמית.
הלל לא חסך את ביקורתו מתופעות שלא ישרו בעיניו, כגון: כריתת חורשה למען השגת כסף (מחיר העצים) פגימת רוח החברות בקיבוץ בשעת תסיסת ההתפלגות בין הסיעות שבמפלגת פועלי ארץ-ישראל, או מסירת גנב, איש שארית-הפליטה, למשטרה, תחת לעשות מאמץ על-אנושי כדי למחות מנפשו את עקבות הזוועות ולהחזירו למוטב, או העסקת פועלים שכירים 11 שעות ביום.
במכתבו לאביו לרומא כתב הנער שלמראה קשת טיטוס אין להרגיש השפלה, אלא, אדרבא, גאווה לאומית לנוכח מצבת-זכרון לגיבורי ישראל שעמדו נגד חיל המעצמה האדירה בעולם.
במידותיו המלבבות נתחבב על כל יודעיו ואף על ילדים מארצות ערב, שהתחנכו בקיבוץ ובהדרכתו. בניגוד לזלזול בערכי מסורת השכיח והמקובל בציבור המקומי התייחס ברגשי הוקרה לערכי המסורת שנשתמרו בקהל ההורים והזקנים. חיבב את אמנות הבמה ונסע אף למקומות רחוקים לראות הצגה טובה. גם בנוער המקומי נודע כאישיות מרכזית, ועורר לפעולות תרבותיות וחברתיות.
אחרי סיום לימודיו בבית-הספר הציעו לו לצאת לחצי שנה להשתלמות בסמינריון של מפא"י, אך הוא השיב: "כל עוד, לא איכנס לעבודה קבועה במשק, לפחות במשך שנתיים, לא אצא לשום השתלמות נוספת". כחובב הטבע לא נמשך, כחבריו, לחקלאות הממוכנת, אלא בחר לו כענף קבוע את העבודה שבגינת-הבית והגיע בה להישגים נאים.
ב-19.3.1948 השתתף עם כיתתו בהתקפה על הערבים שהתבצרו על הגלבוע והטרידו את התחבורה בעמק. בכיתה אחרת, מהצד השני, נלחם ונפל אחיו הבכור ירובעל. הלל ירד לראות את גוית אחיו וחזר מיד אל המערכה.
אחרי שובו מהקרב הזה דרש מהמשק רשות להתגייס ליחידה קרבית מובהקת. כשהאריכו בדיוניהם ובינתיים הטילו עליו אחריות נוספת בענף, חשד בהם, שרוצים לעכבו ואמר לברוח אל הפלמ"ח. לבסוף הרשו לו ללכת לקורס מ"כ והתכנית הייתה לעכבו אחר-כך במשק בתפקיד אימון הנוער. בחששו לכך "זמם" לערוק מהקורס אל החזית, אך לשמחתו נשלח בדרך חוקית לחזית הדרום, והצטרף ליחידת קומנדו - יחידת ג'יפים.
בדרכו אל הדרום, בפגישה קצרה, מצא מחדש את נערת לבבו אחרי כמה חדשי ניתוק. בהתהלכו במרחבי הנגב ראה אותם בתבונתו ובחושו החקלאי הבריא כמרחבי מחיה והתיישבות בעתיד להמוני ישראל.
הוא נשלח לתפקיד בליווי שיירות אספקה לכפר-דרום ביום השני להפוגה הראשונה. לפי הניסיון שקדם לשילוח שיירה זו, צריך היה לברר טרם צאתה אם הוראות ההפוגה חלות גם על דרך זו. דעת המצרים היתה שלילית, ובצאת השיירה לאור היום בחזרה מהכפר, פתחו עליה באש תותחים ומכונות-יריה. בפעולה זו נפצע הלל, הוחזר אל הכפר לטיפול הרופא וכעבור שעות מספר מת מפצעיו ב-14.6.1948. ביום השנה למותו הועבר לקבורה בעין-חרוד.
ליום השבעה קונן אביו: "לא אספוד להלל. הן לא סופדים לחייל בנפלו. רק על עצמי אקונן. מעתה מי יאיר לי פניו כמו שידע ילדי להאיר פנים? מי ישמח לקראתי, כפי שידע הוא לשמוח ולצחוק מטוב ליבו? הוא ידע לצחוק והיה בצחוקו משום השבת הנפש. ועד מה ידע להניח את ידו על כתפיך ולגולל ממך רק בהנחת ידו בלבד את כל הכבד והמעיק עליך. מות ילדי הלל לא בא עלי במפתיע. הלב ניבא אותו בלי הרף, הרי לכך חונך, כל חייו חינכוהו לכך".