טוראי מכטי מאיר ז"ל

להורי היקרים שלום רב
מה שלומכם ומה נשמע בבית? אתם בטח כועסים עלי על שאיני כותב לכם מכתבים, והסיבה היא פשוטה. מפני שכל הזמן חיכיתי למכתב אחד מכם לאחר ששלחתי לכם שני מכתבים ע"י מגדל והשני ע"י אריה סוזנר ומקווה שקיבלתם את שני המכתבים. ועכשיו אכתוב לכם קצת ממה שנוגע אלי.
אני בריא ומרגיש טוב ואין לכם בכלל מה לדאוג לשלומי. יש סברה אשר מתהלכת כאן במחנה והיא, שיתכן כי נקבל חופש בעתיד הקרוב וזה בסביבות פסח או אחרי זה. בכל אופן יש לחכות בסבלנות עד שיגיע תורנו לזה, מפני שיש כאן כעת חברים אשר הם כבר למעלה מחצי שנה מהבית.
לדודה צפורה כתבתי מכתב ועתה אני מחכה לתשובה וגם ממשה אני מחכה לתשובה. וזהו בערך מה שיש לי לספר לכם. החיים אצלנו כאן השתנו בהרבה מאז שנפלו שלושת חברנו וזה בוודאי שיש להבין אבל כולנו מקווים שלאט לאט נעלה חזרה למסלול הקודם ונמשיך בחיינו הרגילים.
את הענין הזה ואשר חברנו נפלו בו בגבורה מעריכים מאוד מפקדינו אשר לפני צאתנו עוד פקפקו בנו אולם עכשיו הם מעריצים אותנו לא בגלל זה שהם נפלו אלא להיפך, שידענו לעמוד פנים מול פנים אל אויב, להכות בו וגם לדעת לשאת על כתפיים חזרה לבסיס. ואני אומר גם כן שמוכרחים להתגבר כי הם היו, חיו ואינם, אבל במותם הם ציוו לנו את החיים. ובייחוד יצחק בראון ז"ל אשר ידע לשאת ולסבול ולא לומר כלום, והנה קטע מרגעיו האחרונים של בראון ז"ל.
גופו קיבל כדורים בכמה מקומות וכשניגשו להוציאו מהשדה אמר עזבוני במקום ובירחו כי אני מרגיש שהולך אני למות וחבל עליכם אבל אנו לקחנוהו. ובמשך כל הדרך חזרה לא אמר דבר על כאביו, דבר על כל מיני עניינים אחרים. וכאשר הגענו לבסיס מיד ניגש הרופא לנתחו אולי יישאר בחיים ומשסיים הרופא את מלאכתו הרגיש יצחק ז"ל כי אלה הם רגעיו האחרונים ואז הודה לרופא על עבודתו המסורה ולחבריו על עזרתם וביקש שימשיכו בדרכו לקראת המטרה הנעלה בה הוא הלך. ולכן רואים אתם כי מוכרחים להתגבר.
ובזאת אסיים ומחכה לתשובה מכם. באם תרצו לדעת משהו מיוחד כתבו ואענה לכם. ד"ש לדוד הוגו, דודה רבקה ובניהם, ציפורה ובנותיה, סבא וסבתא וכל השכנים.
ממני בנכם
מאיר


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

להורי היקרים שלום רב
מה שלומכם ומה נשמע בבית? אני מצטער מאוד שלא אחוג אתכם את חג הפסח ואני מאחל לכם חג שמח וכל טוב, ומקווה כי תחוגו את החג כראוי ואל תתחשבו בתנאים הקיימים כיום בארץ. אנו נשתתף מחר בסדר ביחד עם משק חולתא.
אתמול קבלתי מכתב ממשה בו הוא מוסיף לנמק את טענותיו והסיבות אשר מניעות אותו להפסיק את הלימודים. הסיבה העיקרית אשר מונעת היא שהוא לא מתמצא בחברת הילדים והוא רוצה לבוא ולהתאקלם בשכבה בת"א. הוא כתב לי שזו החלטה סופית שלו והוא רוצה ללמוד מקצוע. אם כן, לפי דעתי במקרה שלא תוכלו להשפיע עליו שיישאר, אז לפחות שיבוא לת"א, ימשיך בלימודים ולא יתחיל לעבוד, ועל זה תעמדו.
בזאת אני אסיים, אני מרגיש טוב מאוד. במקרה שלא יגיעו מכתבים בזמן דעו כי הדואר לא בסדר. ד"ש לכלום.
ממני בנכם"
מאיר


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

להורים היקרים שלום רב
מה שלומכם ומה נשמע בבית? מכם כבר זמן רב לא קבלתי מכתבים ואת הסיבות אכתוב לכם בהמשך המכתב, וכאן ישנה היסטוריה שלמה ולהסתיר מכם החלטתי שלא כדאי וכןא מתחילה הפרשה ואני חושב שיש לכם במה להתגאות. לפני כשבועיים ימים יצאנו מחולתא והגענו לטבריה. בטבריה היינו 5 ימים ואת אשר עשינו בטבריה בטח קראתם בעיתון. היתה זו פעולה טהורה ומוצלחת, שאין כדוגמתה. חזרנו לבסיס שלמים ובריאים. למחרת עזבנו את טבריה וכיום אנו בכנען. על כן היו שקטים ובטוחים ואנו מתקדמים לקראת המדינה העברית בעתיד הקרוב. כתבו מכל הנעשה בבית, איך עבר בבית ליל הסדר, האם השתתפו כל הקרובים והדודים. האם משה היה בסדר בבית ומה הוא מספר. אני ביליתי את הסדר על אחת הגבעות בכנען ואומר לכם שגם כן היה נעים. עשינו מסיבה קטנה להרגיש את החג.
בזאת אסיים, היו בריאים ושלמים. אל תדאגו לי כי לא חסר לנו מאומה. את מכתביכם שלחו באותה הכתובת לחולתא וזה מגיע אלינו. שלום שלום, ד"ש לסבא ולסבתא, דוד הוגו ורבקה, בניהם, דודה צפורה ואריה ובנותיהם.
ממני בנכם
מאיר



לאחי היקר שלום רב
מה שלומך ואיך בילית את הפסח. תסלח לי שאיני כותב לך וישנה סיבה לזה והנה היא. לפני שבועיים עזבנו את חולתא ומאז לא ראינו אותה ונסענו לטבריה. שם עשינו את אשר עשינו, רוקנו אותה מערבים, זאת ודאי שקראת בעיתון וכיום אנו בסביבות צפת. אני רק מצטער שאיני יכול לכתוב הרבה וגם מכתב זה אני כותב לך בשעת מנוחה בשדה ושולח בהזדמנות עם אחד שנוסע. אתה כתוב יותר מהנעשה בבית ואיך היה בליל הסדר. אצלי הוא היה בהרים מלווה ביריות ופגזי מרגמות וגם עכשיו אינני מרגיש את הפסח מפני שתבין שאוכל כמעט שלא מגיע ומוכרחים לאכול לחם אבל מוכרחים למען המולדת.
אני מחכה לתשובה ממך, כתוב לפי הכתוב הקודמת לחולתא ומה החליטו בבית ביחס לשנה הבאה. שלום.
ממני אחיך
מאיר


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

גז החיוך התמידי, השפוך על הפנים הנעימים והמושכים. דמם הלב של הבחור הגבוה, רחב הכתפיים, הנאה והתמיר, מבלי אשר יגלה את לבו. איננו עוד. החבר המסור, הנאמן והטוב, והדמעה עוד טרם יבשה על הלחי...
עלם נאה היה מאיר מכטי. שותק, סגור, מכונס בתוך עצמו ואינו שם לב לסביבתו. בחברה היה נוהג לא לדבר. תמיד לא העיר מאומה ורק היה מחייך. היה בחיוכו ביטוי נאמן לרגשותיו, על אף אי הביעו אותם במלים. חיוך - שקט כמוהו, אך מלא הבנה ורגש. קסם רב היה בחיוך זה, ורבות נמשכו אחריו. קומתו המושכת והנאה העירה נימים נסתרות בלב הבנות, והללו "השתגעו" אחריו. אך הוא לא שם לב אליהן. הוא לא רצה בחברתן ובמחי יד אחת בטל חלומות אהבה.
אהוב היה על חברתו בתנועה. ועל הוריו. הם טפחוהו, גדלוהו והתגאו בבנם, שהיה תפארת המשפחה. וגם לתנועת "מחנות העולים" הקדיש שעות רבות מחייו היום-יומיים ולה התמסר בכל חומו הפנימי.
כשגמר את חוק לימודיו בבית הספר העממי, תל נורדאו, המשיך בלימודיו בבית הספר המקצועי. בין הראשונים יצא להכשרה. עזב את משפחתו, הוריו היקרים ועבר לגליל, שכנופיות עירקים משתוללות החלו להעיב את שמיו. קראו אז ליוצאים לקיבוץ "הכשרות", אך למעשה היו אלה חיילים לוחמים, שרוח החלוציות וההתיישבות פעמה בהם. התנועה חינכתם לצאת לחיי הטבע - והערכים שהוקנו במשך השנים בפעולות בצריף לא הכזיבו. כמו כולם יצא, וחי עם חבריו בחולתא, השוכנת לחוף החולה. מעטים היו תחילה בהכשרה וכשנתווספו אחרים החל המצב בגליל להחמיר. חברי ההכשרה גוייסו לפלמ"ח והחלו בפעולות.
נשתנו הזמנים...
פעם היו פעולות בצריף, בהם ניטוו חלומות על אידיליה של הכשרה, חיי קיבוץ, שיט על אגם ועבודה. עתה בא תור "הפעולות" בלילות, יריות, התקפות, כיבוש ונסיגה וחברים יקרים, שנפלו. אך לא נשתנתה מהות הפעולות "ההן" והנוכחיות, קוו דמיוני - רעיוני נטווה ביניהן ועודד את רוח הלוחמים.
מאיר נלחם בעוז. לוחם טוב היה. הוא היה מקלען והשתתף בקרבות על צפת. נסיגות, ימים קודרים, רואי שחורות מתרבים והולכים, אך מצב רוחו נשאר איתן. הכל מסתכלים "במצודה" המפורסמת של צפת וב"פיטמה". אם תיכבש הנקודה הזאת, השולטת על העיר, כי אז...
ובתשיעי לחודש מאי, כשנערכה ההתקפה הגדולה על המצודה, נטל בה מאיר חלק והמקלע שבידו פלט צרורות אש מהירים. חברים נפצעו ונפלו - והוא המשיך. הוא ירה וירה - עד שנפגע ונקטל. הלב הסוער חדל לפעום על המקום. והארז הרם נגדע והתמוטט...
הוא מת - והחיוך, השפוך על הפנים הנעימים, לא נמוג.
מכה קשה הוכתה הכשרתו, ושבעים ושבעה ממנה הוריו.
אך, עם כל הבכי, היגון והדמעות נשאר עם כל היקרים לו חיוכו, כתפיו הרחבות ושתיקתו מלווים את חבריו והוריו בכל אשר ילכו. העיר צפת, בה נפל, היא בשבילם מאיר, ובשבילו היה שחרור צפת, דבר ראשוני שיש לעשותו.
זכרו יישאר לתמיד בקרב כל המכירים אותו, ותמונתו לא תימחה.


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

לזכרו של מאיר מכטי
נפל בקרב על צפת ב-10 במאי 1948

שלשים יום עברו מאז נפל חברינו מאיר מכטי חלל. הוא נפל למען רצונו לחיות ולמען תת אפשרות לחיות לאחיו ואחיותיו אשר עדיין לא הגיעו לחופי הארץ. מאיר רצה ללכד את שכמו שכם אחד עם חבריו ויחד עמהם לפעול פעולה משותפת. מאיר חונן בתקיפות, רצון ועקשנות... הוא ידע לכוון את מעשיו לקראת מטרתו שאליה שאף ונלחם ומוכן היה להקריב על מזבחה גם את חייו. שש לעזור לחלש, ביישן היה וענו, ואדיב לכל אלה שנטעו בו אמון. התחנך בתנועת הנוער הלומד "המחנות העולים" והיא אשר הדריכה אותו לחיי עמל והגשמה. באחד מימות שבט יצא עם יתר חבריו להכשרה ומשם הצטרפו אל בוני ומגיני המולדת. אומץ לבו ובטחונו התבלטו בכל הפעולות, וגם באותה פעולה בה הלך לבלי שוב... הוא יצא עם שאר חבריו לכבוש את צפת ונלחם באחת הקבוצות הקדמיות שנלחמו פנים אל פנים עם האויב, כדור ארור פגע בו והשתיקו לנצח, מאיר איננו... אך חבריו נשבעים לנקום את דמו.
ולהורים השכולים בשעת שברכם הגדול, דעו לאזור כח ולהתגאות בבנכם - כי לא לשווא נפל, בתקומת מדינתנו תמצאו תנחומים.
על סף תחיית המדינה הישראלית ישמר זכר מאיר בנכם בין שאר הקדושים שנפלו למען הבנות קורת גג לעמם!


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

לא הספקנו הרבה - נפלת ואתה בן 18 שנים בלבד.
ובכל זאת, היתה לנו ילדות מאושרת בשכונה צמודה לשפת הים, משפחה תומכת, הורים נהדרים.
היית חניך בתנועת הנוער "מחנות העולים".
כל אלה עיצבו את דמותך. נער אמיץ וחסון, מוכן לכל התנדבות, ספורטאי מצטיין. כנער בן 16-17 הצטרפת כחבר ל"הגנה". בן 17.5 התנדבת לפלמ"ח, הכשרת חולתא, הגדוד ה-3.
הצטיינת כלוחם כבר בקרב הראשון, כיבוש איכסניה. כלוחם ללא חת הסתערת והשלכת רימון, שסייע בהכרעת הקרב. השתתפת עם הגדוד השלישי בכיבוש טבריה. הגדוד עלה להר כנען ושחרר את צפת. כמקלען נושא ברן, לחמת לכיבוש המצודה השולטת על כל צפת, ושם גם נפלת.
52 שנים עברו מאז ראיתיך לאחרונה והחלל רב וקשה מנשוא.

אחיך, משה מאור (מכטי)


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

כואב הלב, על כל נער ואיש בישראל שנפל. שבעתיים כואב הלב כשנופל אדם שאתה מכירו שהוא קרוב לך, בשר מבשרך. החזקת אותו על ידך בהיותו תינוק, עקבת אחרי גידולו והתפתחותו.
מאירקה גדל והיה לבחור אמיץ, כבר בתנועת הנוער "החוגים הלומדים", מסור ונאמן. פעילים בהגנה - האב והבן. שניהם על המשמר בגבולות תל אביב. והאם מתגאה על חייליה.
בחור גבה קומה, יפה, רציני, כולו אצילות. כשגמר את בית הספר, פנה לעבודה למקצוע המסגרות. עבד למען מאמץ המלחמה. התמסר לבית, עזר הרבה למשפחה. ברגעיו הפנויים עבד גם בעבודות הבית. הרגיש שלא יארכו ימיו בבית. הוא שייך לכלל, לתנועה.
עם פרוץ המלחמה לבו לא שקט, תפקידו בהגנה ובתנועה בתל אביב לא מספק אותו. חבריו מהחוגים בחולתא. הנקודה בסכנה, האויב בשער, נפרד מהמשפחה ומהר לחברים. העמיד את עצמו להגנת הנקודה. הימים ימי מלחמה בישראל. הילדים והנערים מאתמול היו לפלמ"ח, לחלוץ צבא ההגנה. ההורים חרדים לבנם ומקשיבים ערב ערב לקול הגליל. גלי האתר מעבירים את מהלך הקרבות, את הד הגבורה בגליל.
מאירקה משתתף בכיבוש צפת, על הרי הגליל נחלו ניצחון מזהיר גיבורי ישראל. את דמם שפכו מיטב בחורינו. ובזמן חגיגת הניצחון על האויב התאבק עם מר המוות מאירקה מחטי. באותו זמן נהרג גם המפקד המפורסם מרכוס, אף הוא מבני משפחתו שנקלע לעבר לים. בהרי יהודה ובהרי הגליל נשתזרה גבורה בישראל.
יהא זכרם ברוך.

דב בן ירוחם


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח