טוראי לוי שלום "שלומ'קה" ז"ל

צנום ושקט, אהב את העבודה והיה עושה אותה ביסודיות עד הסוף. אם-כי היה חלש, לא היה מוותר על עבודות קשות. רצה תמיד להיות עם כולם, ולעשות מה שעושה החזק. עם זה היה מצליח, אפשר לומר - יותר מכולם.
תמיד היה קשה לו להתבטא בדיבורו, אך אוזן חדה ידעה להבחין כי שוחר טוב הוא לכולם.
היה עקשן לדבר אם ראה בו מטרה צודקת, אך ניתן לשכנוע ע"י הסברת חברים.
תמיד היה סגור עם עצמו וקשה היה לדעת מה הן מחשבותיו.
כשהשיחה נסבה פעם על האויב, היה תופס לפתע את מעדרו, משווהו בן-רגע לכלי-יריה, וצועק כילד: "אילו נתנו לי מכונה, הייתי קוצר בהם, קוצר בהם, קוצר בהם"... עם זה היה מכוון את ידיה מעדרו מול החלל ומשמיע קולות-יריה בפיו. אחר היה מפסיק, מתבונן בחבריו וצוחק אתם למעשה-המשובה.
והנה הלך שלום'קה לקצור בהם באמת, והוא עוד הספיק גם לקצור, אך נפל... והוא צעיר כל-כך...
עכשיו עומדים עצי-האורן ששלום'קה נטע, עומדים על הגבעה מול הנקודה - ומבכים את האילן הרך שנגדע לפני עתו.

אבידוב

מתוך "לזכרם" חברי הכשרת "החושלים" עמיעד

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

שעת בין-ערביים בשלהי הקיץ, ג'יב-יוסף. היקום שטוף אור אדמדם. כמה בנינים - צללים מתארכים. רוח קלה ממערב מניעה ומנענעת את העשב היבש. גלומות של שבולת-שועל רועדות על קנים יבשים.
זוהר השמש האחרון נראה מעל לצוק ונעלם - השמש שקעה. הצל שפשט והתקדם מהר, עטה על ג'יב-יוסף והמשיך מזרחה. היקום שקע באפרורית קלה ובאויר פשטה קרירות מהנה. בשמי המערב עדיין נראה זוהר הכלילי.
יום קיץ נטה לערוב בג'יב-יוסף. החצר מתמלאת המולת חיים. אנשים בקבוצות ויחידים נראים חוזרים מעבודתם, מי שנושא כלי-עבודה ומי שהולך בגפו. זריזים ממהרים למקלחת וחבילת בגדים תחת בית-השחי. קבוצת אנשים באה מהכיוון שם שקעה השמש. הילוכם כבד - של גמר העבודה. לבוש מאובק, נעלים מאובקות, צעדים בלתי-מדודים ודיבורים מקוטעים. בהגיעה לבין הבתים, מתפרקת החבורה ומתפזרת לכל רוח. אל החדר השלישי משמאל פוסע חבר. לבושו כשל האחרים - מאובק ומלוכלך, לראשו חבוש כובע כחול, לא חבוש אלא מונח בקלות. פוסע הוא לאטו וידיו שמוטות בצדי גופו. צנום ורזה. קומתו מבינונית ומטה, מתקרב הוא ומסיר תוך כדי הילוך את כובעו הכחול. עכשיו נראים פניו ברור יותר. המבט מחליק למטה, עובר את הגבות, מתעכב לרגע על העינים הכהות, השקטות וממשיך - לחיים נפולות, אף ישר וסנטר צר המשווים לחלק זה של הפנים מראה של משהו מעין משולש.
- זהו שלום'קה.
שקט וצנוע, ענוותן ונחבא אל הכלים, מרוכז בתוך עצמו. איננו מאוהבי השאון והמהומה. עם מתוכחים ומתנגחים צעקניים לא נמנה מעודו. בחדר-האוכל תמצאו ליד העתון או ליד חבורת משוחחים. אולם הוא אינו מתפרץ לרעש הדברים. בשקט ובשלוה עומד הוא ומאזין. מאזין, שוקל ושופט לעצמו, כי הרבה חשב הנער. אולם לא שאף לעשות פרסומת לדעותיו, אותן שמר לעצמו. בהביעו את דעתו, היו דבריו נשמעים בשקט ובנחת, מרוכזים ולענין. את דעתו היה מביע במשפטים קצרים ואף זה לאחר ששמע בשימת-לב לדברי חברו. היה כנה עם עצמו ואמר רק מה שחשב, ומתוך הכרה מלאה שדבריו מחייבים בראש וראשונה - אותו, את עצמו.
שלום'קה הרגיש עצמו כחלק בלתי-נפרד מהקבוצה, ומתוך כך שאף לתת את המכסימום לגוף זה. ומכסימום משמע יזמה ועבודה. אולם בינתיים חיי-עבודה-ועמל אפורים. שלום'קה אינו מחפש ג'ובים, הוא אינו בורח מעבודה קשה, משעממת וחדגונית. יודע ומרגיש הוא, כי יסוד החיים, יסוד המשק - הן אותן העבודות השחורות המשעממות, המביאות בכנפן את הפרי העדין והמקסים - קיבוץ פורח. שואף הוא לענף קבוע, אולם בינתיים יש לעבוד לקיום, להשגת הצרכים הראשוניים לקיום. יש להקים את הנקודה וליצור לה תנאים - אדמה. הגה לא נשמע מפיו, הוא סוחב בעול מתוך הכרת חובה.
הופעתו היתה שקטה ומכונסת. בהסתכלו בפני החבר המדבר, דומה היה כרוצה לקלוט את דבריו בדרך בלתי-אמצעית, בלי כל הד אלא ישר מהמקור עצמו. אולם מבטו שימש כבלם ווסת לשטף-הדברים הנשמע, כי המדבר בהיתקלו במבטו של שלום'קה, היה שוהה משהו ומחפש את המלה המתאימה. הוא לא הוכיח איש על פניו, גם לא השיב לעולבו. אולם יכולת להרגיש את מה שחשב הוא והרגיש בלי להביע זאת בקול, ובכך העלה את עצמו לרמה מוסרית גבוהה. בלי לחשוב על כך הרגישו בכך כל הנוכחים.
זכרו, זכר עובד, שקט, חרוץ וצנוע, ינון ביסוד ובהויה של הבנין שעמל כה להקימו ושאף לראותו בפריחתו.

עמרם

מתוך "לזכרם" חברי הכשרת "החושלים" עמיעד

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח