רב"ט נימקובסקי מנחם "נחלה" ז"ל

כן, בני היקר, כל דאגותיך ורצונך נתמלאו, המדינה העברית עובדה, חיי עם ישראל נמצאים בידיו הוא ולא בידי זרים, אתה נפלת בקרב עם האויב האכזר פנים אל פנים, אבל אתה נצחת, כי רק הודות לך ולחבריך שעמדתם בגבודה ובאומץ יוצא מהכלל נגד האויב שהיו לו יותר חיילים וציוד חדיש משאצלנו - נשארנו בחיים ואפשרתם לנו להקים את המדינה העברית ולהיות לעם עצמאי. אסון גדול לנו וכאב לב, כי צעיר מדי היית כשנקפצו חייך, הרבה מאוד סבלת בעד כולנו ולא זכית לראות במו עיניך את פרי עמלך. ככה רוצה הגורל...
אני גאה בך, כי לא עזבת את המערכה עד הרגע האחרון, כגבור נלחמת, שמך יחרת באותיות של דם ואש בלב כל יהודי וביחוד בלבנו אנו. לנצח תהיה שמור אתה.
יהי זכרך ברוך.

אביו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מנחם נפל בקרב שבהרי הגליל, באותו מקום שכה הרבנו לדבר עליו בהיותנו בסביבה. תמיד כשהגענו למקום חדש היו החבריא מתפזרים לבקר את המחנה, לראות את נוחיות המחנה וכו', ואותו זמן היה מנחם מסייר את הסביבה ובודקה מבחינת האפשרות במקום לגידול גפנים. היו לו תכניות על כרם, על סוגי הכלאות, אפשרות יצירת יין וכו'.
היה כגפן שופעת, שרבים יכלו ליהנות מעסיסיותה. תמיד היה שותק בתחילת השיחות, אך בסוף היה מסכם ומעמיד עובדות ובעיות בצורה נכונה ומקורית. תמיד האציל מרוחו על חבריו. היה סמל לאחרים.
רבים היו הדיונים בינינו כשהודיעו לנו כי הוא יוצא לתפקיד. פחדנו שהדבר יפגע בנו אם הוא יצא מהחברה. שכן ראינו אותו כאחד מעמודי התווך של חברתנו. אך הוא ידע את התפקיד הגדול שהוטל עליו למלא עם יציאתו. הוא עמד על דעתו, וכיון שמנחם עומד על דעתו - סימן שהוא צודק. ואז הוסכם על יציאתו.
נפל בהרי הגליל העליון מול עמק קדש, העמק ברוך הדגן.
את ראשית ילדותו עבר בראשון לציון, בה למד לאהוב את הכרם והשדה. בסיימו את בית הספר העממי בהצטיינות, התרגש אחרון הביל"ויים, לחץ את ידו ושאל:"היכן ניפגש?", ומנחם, שהיה לו כ"כ ברור מהי מטרתו, ענה בלי כל היסוס:"בשדה". ואכן, המשיך מנחם את השלמתו החקלאית במקוה ישראל. שם סיים בהצטיינות כתלמיד ה-2000 למוסד. המשיך את הכשרתו עם חבריו ללימודים לקראת מטרת ההתישבות שאליה לא הגיע. קדושה היא הצוואה שהשאיר לנו.
חבריו.
הכשרת רמת יוחנן

מתוך "במעלה"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מנחם המכונה בפינו נחל'ה, אחד מחברי ההכשרה המרכזיים, אשר נתן את הצליל לחיינו התרבותיים, רוחניים וערכי ההכשרה. ידע למזג את רצינות החיים עם הצחוק היום יומי, הצטיין בבדיחותיו אשר הראו על מחשבה בריאה ותמיד ידע לתת את מצב הרוח המרומם בכל התנאים. אך בתוך צחוק זה שכן אותו רציני בעל מחשבה עמוקה, אשר בכל שעת דחק ידע לחלצנו מתוך רצון עז לשלמותה של החברה מכל הבחינות. ובכל דבורו, הליכותיו ומעשיו התבלטו רצונו העז לקימה במלואה. דרש הרבה מהחברה, אף כי לא תמיד היה מבסוט מחבריו וידע להתגבר, בשל שאיפתו לשלמותה. אהב את השדה, את הנוף. אהב את הפרדס והכרם ורבות היו תכניותיו להקמת כרם לדוגמא במשק "שלנו" - אך הוא לא זכה לזה. אם לא הצליח להקים לנו כרם גפנים, הן היה הוא עצמו כגפן שופעת מלא תנובה ועסיסיות וממנה נשאב את כוחנו להבא.

מתוך "טללים" - עלון ההכשרה רמת יוחנן-רביבים, ט"ו באב התש"ח

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מטרת יומן זה לשמש ראי נאמן לחיי, הגיגי, חויתוי וכל אשר יקיף אותי במשך שנתיים אילו של היותי בחטיבה. כתיבתו לא תעשה או יותר נכון לא אתחייב לכתוב בו מידי יום ביומו אלא מידי פעם שיתעורר משהו יהיה משעמם וכדאי יהיה להעלות משהו ממחשבותי ואולי לשם הקלה גם על הנייר.
והחלטתי על כתיבת היומן עזרו לא במעט דבריו של אבא ולכן הקדשתי לו גם את יומני יהיה זה ציון קטן להערכתי ולאהבתי אותו כאב, ויותר מזה אולי כחבר נאמן בכשל שעת מצוקה ומועקה. איני כותב דברים אלה רק לשם כתיבה אלא שאני מרגיש חובה לכתבם כי כך הם. איני רוצה לגרוע בזה כלום מהערכתי את אימי אשר אהבת האם שבה ולפעמים עם כל הפינוק והתמימות שבה ליווני כל השנים וגם החופשים שביליתי בבית מעת עזבי אותו ללימודים ולהכשרה. כ"כ איני יכול להסתיר את חיבתי לאחיי למרות היותם שונים ממני.
יומן זה הוא ראשון לי ואיני יודע כיצד יצליח אבל אני מקווה שאוכל להתמסר אף לו והוא יביא לי בזמן מן הזמנים סיפוק נפשי....

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

6.2.1948
... ושוב פעם התאכזבתי מעט מהחברה לאחר צפייה וגעגועים לחזור הנה כשהגענו שמענו על מה הבנות רבות וגם לבנים לא חסרים כל אותם גילויי הקטנוניות והעצלות וכשחשבתי יותר קצת קשה היה לי להבין מה אעשה אם אצטרך להמשיך עם אנשים אלה יחד אם רק לא נצא למושב רגיל או שיתופי ומבלי לדעת פרטים על צורות ההתישבות אני מתחיל לחשוב מחדש על המושב שעליו חשבתי עוד בתחילה, על משק וגינת נוי בצידו שלי ובטיפולי. אך עוד חזון למועד ועתה עלינו לעמוד מעל כל זה.

15.2.1948
שיחתנו היום עם סמת היתה מעניינת והנושא היה "פחד" ופחד מפני המוות והחיים מפני הבדידות וכו' לכאורה סתירה אך ככה זה וכן האמצעים שאדם נוקט להתגבר על זה אכזריות, רכישת הון וביטוח חייו, אבל המסקנה לה הגיעו עתה הם חיי החברה המשותפים בם אדם נותן לחברה וכשאדם נותן הרי על פי רוב מצב רוחו טוב יותר וכן מקבל מהחברה מכל האנשים השותפים לו וזהו הפתרון.

6.3.1948
... זוהי הפינה האחרונה המבטיחה לנו חיי עם ועליה עלינו להילחם. אני בעצמי מרגיש שקל לכתוב זאת אך כשחושב אתה שחייך הצעירים עלולים להקפד באחד הימים או הלילות מכדור אויב אכזר הרי שצמרמורת עוברת את גופך והנך בעצמך מפחד מעצם הדברים אותם העלת במוחך אבל כל זה עד לרגע מסוים עד להתחלת הקרב ומכאן ועד סופו נעלם הפחד שותק הלב וכולך הופך למנוע המניע כלי שני וכאלה הם החייים על הכל ניתן לחשוב עד התחלת הקרב אבל משהתחיל עלינו לחדול מהכל למלא את המוטל עד שאש הנגד תעיד ניצחנו ובמקרה הפוך הכדור האחרון לך הוא כי אין רחמים בדין, התחלנו בקרב מכריע על חיי עמנו ועתידו ועלינו לנצח הפחד מהמוות ורצון עז לחיים ילוונו עד לסוף, ואז ננצח , כי אחרת אי אפשר.

24.3.1948
בעצם הזמן אנשים נפרדים לנצח. החלטנו כנראה אני ודינה לתת מילים למה שהסתתר והתחבא אי שם וכשרמזים דקים נסובו סביבו מידי פעם בשעות הערב המאוחרות באוהל. ואמנם לזה התחלתי כבר לכתוב את סיפור הצל מעל היריעה בקיצור נכנסנו לכלוב ולו לזמן מה שדפנותיו נקראות "חברות" "אהבה" ועוד מילים כגון אלה. איני יודע כמה זמן יחזיקו הדפנות בתוכם זוג זה ואכן לעתיד פתרונים. אחת אני יודע לא חיפשתי את הקנקן אלא את מה שבתוכו. ואני מניח שמצאתי.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח