סרן פלאי גדעון "ג'וני" ז"ל

2.4.46
הורים יקרים וחביבים
כן יקירי, את אשר יגורתי בא. ואני חכיתי לה באותו יום והיא בוששה, כי כפי שאמרתם לי היא היתה צריכה לבוא לבקרני ביום שלישי, חכיתי לה והיא לא באה, חשבתי שודאי טרודה היא היום ותבוא מחר - וחכיתי. אך כשפתחתי את ארגזי האוכל והוצאתי את העתונים מתוכם - ולפתע תמונתה בעתון ולידה מסגרת שחורה ואז התברר הכל. הבנתי למה לא באה היום, ידעתי כי גם מחר לא תבוא, כי לעולם כבר לא תבוא. כי בלילה אפל עת בחשאי גיששה והתקרבה ספינת מעפילים לחופי המולדת, יצאה היא לקבל את פניהם כשתת מקלע על כתפה, יצאה - ולא חזרה.
ולעת ערב באותו יום הגיע הדואר ובין המכתבים גם מכתבה. ביד רוטטת פתחתי את מכתבה... אני ממשיכה לצפות ולחכות לרגע בו תדרכנה רגליך על סף החופש נראה לי שאינו רחוק אך אם רחוק או קרוב הוא וגם אם יאחר ויתמהמה מאד - אני אחכה. אינני יודעת איך נפגש, אולי אעמוד ואחכה לך ליד שער הסוהר, ואולי לפתע עת אשב כפופה בדמעות על מכתב אליך, אולי כך, ואולי אחרת. לא, לא כך וגם לא כך. אחרת נפגש. היא לא תעמוד ליד השער גם לא תשב כפופה על מכתב, בשדה פתוח בין מאות מצבות - שם תהיה הפגישה. ולא אתה אפגש אלא בגל אבנים שיכסה שם, שעד לזכרה הוא. לזכר חילת אלמונית שהקריבה את חייה כדי שאחרים יוכלו לחיות. גדול הצער ועמוק הכאב על אבדן נפש אהובה ויקרה, אך לא נרתע ולא נחדל, להיפך נתחשל ונתחזק עד יהפך חלומנו חלום אלפיםהשנה למציאות.
אסתפק הפעם כי ברגעים כאלה דומני שיפה השתיקה. אל תנחמוני, אתנחם בעצמי ומעצמי, כי גם כשחושך ועלטה מכסים הכל, גם כשהאופק שחור משחור נתזים ונוצצים ניצוצות אור, וגם אם אורם חלש וחור, צריך להסתכל אליהם ורק אליהם, להתעודד, להתקדם, לצעוד לאורם.
ולפני שאסיים אבקש מכם כמה משאלות. הראשונה והיא עקר העקרים, אל תצטערו במקומי ואל תכאבו את כאבי, זהו העדוד החשוב ביותר שתוכלו לעשות למעני.
ב) שתשלחו לי את תמונתה, מקודם צווי הקונספרציה אסרו זאת אבל עכשיו כבר מותר...
ג)ששורות אלה יהיו לנחלתכם בלבד.
שלום ולהתראות
שלכם באהבה הבן!

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

הורים יקרים וחביבים!
מן ההד החוזר של מכתבכם וממבע פניכם בבקור דומני שמכתבי צערכם מאוד וגרם לכם עגמת נפש. חששתי להד החוזר של מכתבכם ויותר מזה להד שלא יחזור, למה שישקע עמוק עמוק בלבבכם. אני יודע שגם את צערי הקטן ביותר אתם מכפילים ומשלשים עד שקשה לכם לשאתו ועל אחת כמה וכמה במקרה הזה. יתכן שלא קלעתי למטרה יתכן שהייתי צריך לכתוב אחרת מה שקצת קשה היה, או שהייתי צריך לשתוק. כתבתי לכם רק דברים אמיתיים, לא קודרים ולא בהירים אלא כמו שהם, כמו שאפפוני באותו יום.
לחששותיכם אין שחר, אינני יודע מאיפה הם נובעים כי לא קדרות ואבלות ישתלטו עלי וודאי לא רפיון. לא השליתי את עצמי, זו היא המלחמה ואלה הם תוצאותיה. ולאלה שלא חיים באשליות אין המכות אכזריות כל כך כי הם מוכנים להם למפרע.
עוד תגבר ותחזק האבקות זו היא רק ההתחלה, עוד יצטרך עמנו להקריב הרבה עד שתיהפך ארץ מכורתנו ותהילתנו לנחלת עד.
אמנם חרתנו על דגלנו כי רק בעמל ובזיעה, באת ובמחרשה נירש לנו את הארץ הזאת, אך בכח הזרוע נעצרה המחרשה ובכדונים נעצרה העליה, ואתם יקירי תצטרכו להתרגל ולהסכין למחשבה כי גם כשנצא מבין החומות לא נצא על מנת לראות חופש ולא על מנת להנות מהדרור אלא נהיה בין אלה שיפנו את הדרך למחרשות, ושיסולו את הדרך בספינות רעועות לאחינו בגולה כי במותם צוו לנו אתההמשך.
שלכם הבן

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

מאחורי הסורג.
(מתוך מכתביו)
שלום רב, חבריה!
אני בא להחזיר לכם חוב ישן. נדמה לי שקצת חטאתי בשתיקתי הארוכה, אבל אני מתנחם שהחטא משותף לי ולרובכם.
מובן שאינני מתכוון לשתיקה המאונסת שבזמן האחרון, אלא לזמן שאפשר היה לכתוב ולא כתבתי, וכשכתבתי לכם לבסוף הלך המכתב בדרך לא דרך ונפל ב"שבי".
אתם יודעים בודאי, שדרכי הדואר שלנו עם העולם החופשי קצת משובשות, לא מספיק בול ואפילו בול באחריות, כדי שהמכתב יגיע לתעודתו, כי ביתנו סגור ומסוגר, כתיבת מכתב נחשבת לאחד הפשעים החמורים בממלכתנו, מכאן גם נובע הקושי הרב בכתיבה, פן יפול ויתגלגל ל... זה אחד מהדברים הרבים האסורים. פה מרובה האסור על המותר, אך על דבר זה, על החזקת הקשר עם העולם החפשי הם מקפידים מאוד. אך כל תחבולותיהם עולות בתוהו והקשר קיים על אף הכל, גם אם נפסק לפרקים. יש לי הרבה מה לכתוב לכם, פשוט אינני יודע ממה להתחיל, אבל דוקא על מה שרציתי מאד לכתוב לכם, אותר הפעם, עד שיתברר אם דרך הדואר החדשה סלולה ובטוחה. אנסה הפעם להעלות לפניכם אורות מעטים על "ביתנו" החדש.
בשעה 5.30 מצלצל הפעמון, אות הוא כי הגיע הבוקר. מיד לאחר הצלצול חייבים הכל לקום ולהסתדר בחדריהם בשורות למפקד או ל"תמם" בשפת בית הסוהר. הקצין עובר מחדר לחדר ופוקד את כולם, אם לא ברח חס וחלילה מישהו, רק לנו ה"יחס המיוחד" מתיר לשכב במיטות בשעת המפקד, מנהג שהפך לקבע וכמעט לחוק. רק אני הקטנטשיק, כאחד התורנים המסכנים צריך לקום עם הצלצול, כשכולם עוד נוחרים ולהתחיל בהכנת האוכל. עד שעה 8 מסימים את ארוחת הבוקר ויורדים לחצר. זו שעה אחת מהשתיים הטובות שאנו זכאים לצאת מתאנו וליהנות מאור השמש. שעה זו היא גם שעת הספורט ומובן שאנו מנצלים אותה במלואה. אמנם המגרש קצת קטן (40*18) אך מגרש טוב למדי. זהו מגרש בטון המוקף חומות גבוהות מכל עבריו, כך שלאן ואיך שתזרוק את הכדור, הוא תמיד ישאר בחצר, ואין צורך לרוץ ולהביאו, חוץ ממקרים בודדים. אך לא רק במגרש טוב זכינו, אלא גם בקהל אוהדים נלהבים, שלא כל קבוצה זוכה בו. רובם אסירים שכבר שנים רבות יושבים בכלא ועוד שנים רבות לפניהם. הם כבר רחוקים מאוד מהעולם החפשי, מובן ששעת הספורט מסיבה להם עונג וענין מיוחד. הם מלוים את המשחקים בקריאות עידוד נמרצות, ביחוד מצטין בזה הסרג'נט האחראי על החצר בשעה זו. הוא משמש גם כשופט במשחקים ושומר שהקהל הנלהב לא יפרוץ אל המגרש.
בשעה 9 לקול צלצול הפעמון אנו עוזבים את החצר ויורדים לעבודה. שעתיים ביום חייבים לעבוד, מי בנגריה, מי בדפוס וכה הלאה, או ביתר דיוק חייבים להיות במקום העבודה. לעבוד עובדים רק כשהמנהל או אחד מסגניו עובר לבקורת, וכך רוב הזמן עובר במסיבת רעים על כוס קפה עם בני דודנו הישמעאלים.
תפאדלו יא שבאב - זו הקריאה שמקבלים את פנינו עם בואנו לנגריה, לאחר שמסרבים פעם או פעמיים, לפי מנהג בני ערב, נענים להזמנה והרינו בחברה הגבוהה של ממלכתנו שבה יבואו רק הנכבדים שבאסירים, ז.א. אלה השפוטים מחמש שנים ומעלה. אנו נכנסים בין המסובים הנכבדים, רוצחים, גנבים ושאר מיני בריות מהעולם התחתון. מיד מכונת הקפה מתחילה לנוע, העבד מתחיל להתרוצץ להביא מים לרחוץ את הספלים. כעבור דקות מספר הקפה כבר עומד על האש ורותח. במסיבות כאלה מופיע לעתים קרובות עבדול מגיד, זהו הותיק שבאסירים ולבואו כולם יקומו, כל אחד מפנה את מקומו ומזמינו לשבת, הוא מתישב, אגב פליטת קללה ארוכה על האל הרע שהשאירו זמן כה רב בין החומות האלה ואינו דואג לשחררו. הוא העבדי שבחבורה, כלומר הותיק והחזק מכולם, גבהו כ-160 ס"מ וגם עביו בשאר הכוונים אינו נופל הרבה מגבהו. את הקריירה שלו החל לפני 13 שנה בקשר לרצח ארלוזורוב. בחשבו שילך לתליה בין כך וכך על שרצח את רוצח אחיו, נתפתה לפתויו של סטבסקי וקבל עליו גם את רצח ארלוזורוב. אך השערתו נתבדתה, הוא לא נתלה אלא קבל מאסר עולם. אז מהר והכחיש את השתתפותו ברצח. הוא גלה את כל הקנוניה שהיתה בינו ובין סטבסקי.
עכשיו הוא כבר בסדר. מעידים עליו חבריו לאחר שנתברר לו כי הדרך הטובה והמהירה לחופש הוא להתנהג טוב, אך בתחילה סרב להסכים למציאות החדשה. הוא השתולל כחית פרא בכלוב. האסירים והשוטרים רעדו מפניו. כל הממרה את פיו, היה מתחייב בנפשו, אך לבסוף גברה עליו יד השלטון לאחר שבלה כמעט 3 שנים בצינוק והוא נכנע. כעת הוא מתהלך במסדרוני הסוהר סר וזועף, אך שקט ומחכה לישועה כי תבוא.
וכך תוך כדי סיפורי אלף לילה ולילה העבד גומר בהכנת הקפה ומתחיל לחלקו. מובן שבאחילה, לפי מנהג הכנסת אורחים המפותח מאוד אצל בני ערב, נהוג להגיש לאורחים, שאני אחד מהם, אני לוקח את הכוס וממהר להגישו לזקן שבחבורה, או לזקן הרוצחים, או לזקן הגנבים. הוא מסרב, אך לאחר שמפצירים בו פעם ופעמיים הוא נאות ולוקח את הכוס. כך ינהגו הישמעאלים - האורחים מקבלים לראשונה את הקפה, אך צריכים לותר על כבודם ולהגישו לזקנים שבחבורה. לאחר שחולקו הכוסות גומע הזקן שבחבורה מכוסו, אחריו מריקים כולם את הכוסות בגמיעות קולניות.
וכך עוברים ימים, שבועות וחדשים חולפים, כשיום רודף יום, הדומה לקודמו בדיוק. עלי לסיים, כי השעה כבר מאוחרת. השוטר מאיץ בי, כדי שיוכל לכבות את החשמל. כולם כבר במטות, רק אני עודני שרוי בכתיבה, כי חסד עשה עמנו הקצין הערב והשאיר את האור והרדיו אחרי שעה 9.
כולם כבר שוכבים במיטות, כשפניהם למעלה לחלון המסורג הקבוע בתקרה, דרכו עוברת ובוקעת קרן אור הירח הפוקדת גם אותנו לפרקים.
ומקשיבים, מקשיבים ברטט לשירת הנעורים האדירה, הפורצת ועולה, פורצת וחודרת עמוק עמוק ללב ולנשמה. ברגעים אלה, בערבים אלה מתעוררים געגועים עזים לחופש ודרור, געגועים המתרחקים מהמציאות הופכים לחלום, חלום הפג, כשעיניך נתקלות שוב, בחומות הגבוהות והדלתות המסורגות.
שלכם, גדעון

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

שלום, חבריה!
זה שעה ארוכה שהתכנסתי לפנתי, כדי לכתוב לכם כמה שורות ועדיין לא העליתי אפילו שורה אחת. ישבנו כולנו מי בפנתו, מי ליד השולחן ומי ליד החלון המסורג והקשבנו לתכנית המיוחדת שהושמעה ברדיו למלאת 3 שנים למרד גיטו ורשה. הפעמון כבר צלצל, את הרדיו כבר כבו, השוטר עובר מחדר לחדר ומכבה את החשמל. רק בחדרנו נשאר האור למרות, שהתכנית כבר נגמרה - עדיין יושב כל אחד במקומו כששיר הפרטיזנים שהושמע לפני דקות מספר עדיין מהדהד חזק בלבו.
יש ערבים בסוהר, עת כל אחד מתכנס בפנתו, ומתיחד עם עצמו, עם זכרונותיו וכיסופיו, ויש ערבים ואלה הם הרבים, עת יושבים כולם יחד, ליד כוס קפה, ישירו וישחקו יחדיו. הערב הוא ערב מאותם המעטים שכל אחד מתכנס בפנתו לבדו, חולם והוגה בימים עברו, נזכר בזכרונות העבר השמחים והעצובים, ועורג לעתיד המיוחל.
ודאי יענין אתכם איך אנחנו חוגגים פה את חגינו: החגים מתחלקים פה לחגים "רשמיים" ו"בלתי רשמיים". כל החגים הכלולים בתנ"ך הנם רשמיים ואלה שנוספו אחרי חתימת התנ"ך הם בלתי רשמיים ולכן גם אסורים הם. הם מחוץ לחוק. פסח הוא בתורת חג מוכר גם בעיני העם השליט ולכן מותר לחוג אותו אפילו בצוותא. כך, שבערב פסח התאספנו כולנו, כל היהודים שבסוהר: גנבים, רוצחים, משוגעים ועוד מיני בריות מהעולם התחתון, ליד שולחנות ערוכים מכל טוב. בא רב מהחוץ שקרא לפנינו את ההגדה ונהל סדר מסורתי. החברה לא היתה כל כך נעימה, אבל קצת מענינת... אבל יש חגים ומועדים שנקבעו אחרי חתימת התנ"ך ואחד מהם הוא ה"אחד במאי", ולכן אוסרת הרשות לחוג אותו. אך אנחנו לא הודינו ולא הסכמנו לחלוקה הזאת. אנו מודים אמנם שנשללה מאתנו החרות הפיזית, אבל לא נודה ולא נסכים, שגם את חרותנו הרוחנית יקצצו. הודענו להנהלת בית הסוהר, שאת חגינו ומועדינו נקבע אנחנו ולא הם, ונחוג אותם בדיוק כמו שחוגגים אותם כיום בחוץ. וכך קרה גם באחד במאי זה. הודענו למפרע להנהלת בית הסוהר שלא נרד לעבודה. תשובה על הודעתנו זו לא קבלנו, רק בבוקר, עת ישבנו והקשבנו לקריאת דו"ח של ועדת החקירה מעתון שגונב בחשאי השכם בבוקר התפרץ לפתע המנהל לחדרנו בצעקות: "לרדת לעבודה". הוא פקד ואנחנו סרבנו. הוא התרתח וצווח, שאם לא נרד לעבודה הוא יאסוף את כל שוטרי הסוהר ויורידנו בכוח ואם הם לא יספיקו לזה - הוא יביא צבא מהחוץ. הודענו לו תשובה שאינה משתמעת לשתי פנים - שלעבודה לא נרד ויהי מה. הוא חשב רגע ולבסוף התחרט. לא הביא שוטרים וגם לא צבא. רק פקד להעביר אותנו לצינוק על שהפרנו את תקנון הסוהר. וכך פרח חשש כבד מלבנו. חששות כבדים אפפונו השנה, שיתכן שנצא פתאום לחופש ולא נדע טעם צינוק מהו. והנה חלפה הסכנה הזאת. טעמנו גם את טעמו, אמנם זמן קצר אבל בכל זאת טעמנו. התראנו עם חיותיו השונות והמשונות, עם פשפשיו הרבים, שחלק גדול מהם ודאי ותיק יותר מכל אסיר בסוהר והתראה והכיר עוד את ימי התורכים. הצינוק הוא חדר קטן, כלא בתוך כלא. ארכו 2 מטר ורחבו מטר אחד. דומה לכלוב אפל, קו אור לא יחדור אליו. האויר רטוב, הרצפה והקירות קרים, כך שאינך יכול לשבת, אלא לעמוד או להלך, כיון שאת המזרון והשמיכות מוציאים השכם בבוקר ומחזירים אותם רק ללינת הלילה. לרוב מלווה העונש בצינוק גם בקיצוץ מנת המזון ואתה מקבל רק לחם ומים, וכך הוענשנו אנו. בזמן שחלקו את הפתות, חלק סירב לקבל ואלה שקבלו השתמשו בה כמחסום בפני הרצפה הקרה וכך ישבו עליה.
אתם ודאי יודעים, שאנחנו לא קורצנו מעור אחד ולא כולם "סוציאליסטים", בינינו יש גם "קפיטליסטים", אך סולידריות נהוגה אצלינו וכיון שידענו ששביתה באחד במאי תלווה גם בעונש, לכן הצטרפו כולם. כך נהוג בסוהר, יחד בחדוה ויחד במצוקה. כשהוכנסנו לצינוק נשמעה אנחת דווי מאחד החדרים, בה ישב "קפיטליסט צעיר" - "20 שנה הייתי קפיטליסט וטוב היה לי, יום אחד נסיתי להיות סוציאליסט וראו לאן הגעתי".
אני מוכרח לסיים, כי השעה כבר מאוחרת, אבל נדמה לי שאם אסיים כך, תקבלו תמונה לא ברורה, ולא נכונה על הסוהר. ידמה לכם ודאי, שכל חיינו כאן הם צינוק, צעקות ודברים דומים לאלה, אבל זה רחוק מאוד מהאמת ומהמציאות, וגם כשקורים מקרים כאלה הם רק גורמים להרמת מצב הרוח שבלאו הכי מרומם לחישול הרצון ולתקיפות ההחלטה, כי גם כשנמצאים בין החומות, נמשיך באשר החילונו...
שלכם גדעון

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

בן-יחיד.
לא אפריז אם אומר שגדעון היה לא רק בן יחיד להוריו, אלא גם בן יחיד לאהבה של הקבוצה. את גדעון אהבו כולם כבן הקבוצה, כחבר בשורה, כחבר מפקד וכלוחם אמיץ. הוא היה מחונן ברוך מיוחד ופניו היפים הביעו נכונות תמיד לעזור ולשתף את עצמו בגורל השני. ברוב תמימותו האמין באדם בקבוצה, חרד לכל חבר ונער של הקבוצה ועל כן היה אהוב על כולם ובכנוי חיבה נקרא ע"י כל חבריו ומכריו "ג'וני".
עם סיום הלימודים בבית הספר העממי במקום עבר לבית הספר "כדורי" להמשיך בלימודיו ועוד בהיותו תלמיד התגיס לשורות ה"פלמ"ח". הוא השתתף עם רבים אחרים במשך כמה שנים בכל הפעולות שנראו אז יעילות ונחוצות במלחמתנו עם השלטון הזר.
הוא נאסר בים המלח בזמן האמונים, כי חשב למנוע מהמשטרה האנגלית להכנס לקבוצת "בית הערבה" ורכז את התענינותם בו וארבעת חבריו. הוא ישב בבית הסוהר 28 חודש. כפי שספרו עדים חיים מכל הזרמים - הוא שימש מקשר בין הימין הקיצוני ובין חברי ה"הגנה". הוא ידע להתהלך ביניהם ולהיות מכובד. בגאון נשא את הסבל. שיתף את עצמו בפעולות בכל השביתות והמלחמות שהיו הכרחיות לשמירת הכבוד הלאומי. הוא ישב בהתחלה בבית הסוהר בירושלים. אחרי הקטטה עם הערבים שכב פצוע קשה ואחרי זה העבירו את ראשי הקבוצות לעכו - והוא ביניהם עד ששוחרר וחזר ל"קריה" ערב המלחמה על עצמאותנו. כל תקופה וכל שלב בחייו הקצרים עמד במבחן, התבלט ביושרו, מסירותו ונאמנותו.
הוא היה חפשי 3-4 חדשים ואותם בילה בקבוצה בעבודה. זו הפעם הראשונה יצא לי להמצא בקרבתו כמעט ללא הפסק. התחלנו אז בהכשרת קרקע לנטיעות בקנה מידה גדול. הוא התמסר לעבודה זו בכל מרצו. עבד כמעט ללא מנוחה, תמיד נדמה היה לו, שאינו מספיק די. לא פעם התפלאתי על מהירות תפיסתו ורב יכלתו. הוא אהב לעבוד עם הנוער. העבודה התקדמה להפליא וכולם שמחו להמצא במחיצתו.
כשנקרא לקורס מ. מ. השתדלתי בכל כח השפעתי למנוע בעדו את ההליכה. רציתי שקצת נשבע נחת ממנו, שלפחות עוד זמן מה ישאר בבית. הלא כל כך מעט היה בבית. למרות הענין הרב והסיפוק שמצא בעבודה החליט להענות לקריאה מחדש - לחזור ולהתיצב.
עם סיום הקורס הוא חזר הביתה והוטל עליו תפקיד מדריך. והימים ימי מלחמת השיירות. ששים הבחורים, שלהם הוא היה אחראי כמדריך, לא הבינו בהתחלה את תפקידם. כמה עמל הוא השקיע בהם, כמה סבל בגללם בעת שנתגלו בחולשתם. הוא עשה לילות כימים, עבר לגור אתם יחד, טפל בהם כדוגרת באפרוחיה. הוא דאג להם לא רק להקנית ידיעה בשימוש ברובה או תרגילי שדה - אלא היה להם לאב נאמן למרות גילו הצעיר. הוא דאג לנוחיות, לבגד ושמיכה לכל אחד. מבלי לגעור בהם אף פעם וברוך המיוחד שחונן בו רכש את לבם וקשר אותם אליו. יחד אתם יצא לפעולות ומעשי גבורה בלתי שכיחים עם סיום תקופת הכשרתם היו מנת חלקם.
יום יום ומעשי גבורה על הגנת השיירות לירושלים. לא תמיד השלים עם המצב הקיים. מי כמוני יודע את לבטיו ותכניותיו הנבונות והקולעות. לא פעם יצא לפעולות, אם כי ידע שקשה עד מאוד לבצע את המוטל עליו, בציוד שניתן לרשותו ובמספר האנשים. אולם לא הסס אף רגע וידע למלא פקודה של הממונים עליו ללא ערעור.
כתה של 7 חברים יצאה ליערות שער הגיא למשך יממה ולעתים לשתיים. ההליכה לשם וחזרה היתה אפשרית רק בלילות וכשהותקפו השבעה ע"י עשרות ערבים ביער - הם עמדו במבחן. יונת הדואר שהביאה את הידיעה "אנו מותקפים מכל הצדדים" לא הועילה בהרבה, מכיון שכל עזרה לא יכלה להגיע אליהם.
ב-1 למרץ 1949 הוקמו עמדות ע"י ערבים בכפר סריס להתקיף את השיירה העולה לירושלים. המעטים יצאו למנוע בעד הפורעים. נפלו שלושה מבחורינו לאחר קרב קשה ומזעזע. עם חשכה יצאו שוב לשטח לאספם. הערבים היו מפוזרים משני צדי הדרך והם המטירו אש ללא הפסק. המשוריין בו ישב גדעון התקדם לכוון הכפר כשהוא נוסע אחורנית, כדי שיוכל ברגע הנכון לחזור במהירות לבסיס. המשוריין ירד לתעלה בגלל מזג האויר הגשום. גדעון יצא את המשוריין, זחל לתעלה כדי להניח אבנים מתחת לגלגלים. אחרי זה הוא זחל בכוון לכפר, איפה שנמצאו הגופות לפי המשוער ובמאמצים על-אנושיים הצליחו לקרב אותם קודם למשוריין ואחר כך בדלת המיוחדת בתחתית המשוריין הכניסו אותן פנימה, מכיון שלא היתה אפשרות לפתוח את הדלת בקיר המכונית. בינתיים הערבים סדרו מחסום במרחק של 300-200 מטר לפני מקום המצאו של המשוריין בכדי לחסום את הדרך לנסיגה. לפי האטת קצב היריות גדעון הרגיש שמכינים להם מלכודת והוא פקד לחזור. הערבים הספיקו רק לשים שורה אחת אבנים לרוחב הכביש. אולם המשוריין עבר בתנופה את המחסום, הגלגלים הקדמיים התעקמו ובנס הם הגיעו בשלום לבסיס. למחרת בבוקר התברר שהגלגלים כה עקומים, עד שאין להזיז את המשוריין מהמקום.
אלה הם רק מקרים בודדים, אבל היו רבים ובכל מקרה ארב המות. מדי לילה היה יוצא לסיורים או לפיזור מוקשים בקני הערבים. לפני כל יציאה או פעולה, שכרגיל היתה אחרי חצות, היה נוהג למסור לי לאן פניו מועדות. זכור לי הלילה כשיצא לסיור ל"קסטל". בשעה 11 נפתחה דלת חדרי, כדי להודיע לי שביחד עם עוד חבר הם הולכים לסייר את המקום והסביבה. על הערה שלי, כי לא יתכן ללכת רק שניים וללא הבטחת כתה ממרחק הוא ענה לי: "אין דבר, פחות אנשים - יותר שקט". עם אור הבוקר גדעון שוב מתקדם לדלת חדרי ואני מרחוק שומע את צעדיו. הוא מציץ פנימה, מצטחק ואומר: "היינו בכפר - סיירנו את המבואות ולא הרגישו בנו".
ביום הרביעי המר, ו' אדר ב' שנת תש"ח, יצאו לפעולה לכבוש את המשלט הגבוה בסביבה הזאת, החולש על אם הדרך בואך ירושלימה והוא ה"קסטל". לוח שעות היה בידנו. ידענו את השעה בה יצאו את הכביש שלנו, עברו את אדמת נחלת יצחק השכנה, התפזרו על ההר ממול לכפר. שמענו את הדי ההתפוצצות מלווה יריות בודדות ואחר כך סימנים להפסקת הפעולה. דרוכים צפינו לשובו הביתה עם כל מחלקתו, ואמנם כל חברי המחלקה חזרו פרט למפקדם - שהובא ללא רוח חיים. גדעון - שתמיד היה ער וחי, הראשון להסתערות, מלהיב ומתלהב - חדל לחיות. גופו היה עוד חם בזמן שהורדתי ממנו את בגדיו הטבולים בדם. נראה היה לי כאילו שקע בשינה עמוקה. אולם באותו לילה נדם גדעון לתמיד והשתתק לעולמים...
אין ביכולתי למסור הכל מה שעבר עליו. יודע אני רק שהרבה זמן אחרי הלקחו מאתנו לא השלמתי עם מותו. הרבה לילות נדודים עברו עלי עד שחדלתי לשמוע את צעדיו מדי לילה. הרבה זמן אחרי מותו הייתי מזכיר לעתים קרובות את שמו, כדי להתיעץ אתו או לשמוע מפיו על הנעשה. חדשי העבודה המשותפים וחדשי הפעולה בקרב בה הייתי קשור אליו במלוי תפקידי במקום - נחרתו בזכרי לנצח.
הכביש עליו נלחם גדעון שוחרר. ה"קסטל" נמצא בידינו ורק שרידי ההריסות מזכירים, שאי פעם היה שם כפר ערבי.
עברה שנה וכמה השתנו פני הדברים. מה גדול היה אשרו - לו היה חי והיה רואה את אשר פעל.
אלמלא גדעון - וגדעונים רבים אחרים לא היינו מגיעים להשגינו הנוכחיים.
גדול הכאב - ואין נחמה.
יצחק ב. א.

מתוך "על אם הדרך" - קרית ענבים

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

וקדשת את זכרו...
והיה כי ישאלך בנך, היום, מחר ובעוד עשרות שנים מאין שאבת את הכוח לעמול, לסחוב, למשוך בעול הכבד, האפור, היום-יומי, בלי רתיעה ובלי רפיון, לסבול מתוך רצון ואמונה בעתיד של ארץ ועם, להאבק אדם מול חיה, חלש מול חזק - וספרת לו את אגדת ג'וני - על מציאותו של עלם אחד, אשר בחייו רקם את אגדתו ובמותו הנחילה כצו לדורות.
והיה העלם - רע עליז ומסור, חזק באופיו ועניו בהליכותיו, נאמן לידידיו ואח להם בצרה. טוב לב היה בחייו היום-יומיים וגאה וקשה כצור בעמדו בשער בימי משבר. ג'וני שלא ידע מה זאת חנופה והתרפסות - לא ירא להסתכל באמת המרה בעיניים גלויות וידע להלחם למענה, לסבול למענה, להתיסר - אך לא לותר עליה כמלוא הנימה, להאבק עליה, לעמוד בגופו כחומה סביבה, לא לסגת - ליפול ולסלול בדמו נתיב לנצחון.
וקדשת את זכרו וזכר רבים אחרים כמוהו לא בבכי ונהי, שברון ומפח נפש, אלא בהתעלות הנפש, ברוח גאה כיאות לו ולמפעלו. וכבדת את זכרו בשרירים דרוכים, ברצון מחושל ובאמונה שלימה, כי דרכו בחייו היתה כסמל לנו, כשביב אור בחושך ואפילה. במותו למען הרעיון הגדול, שגם החלש רשאי לחיות וגם לישראל דרושה ארץ שלו, אדמה שלו, רוח שלו בלתי נרתעת ועשויה לבלי חת, אשר אותו סימל ג'וני בנפילתו.
ג'וני נפל - והארץ רתתה מדמו, והתערב דמו בדם רבים וטובים כמוהו ופרח ציץ והנצו ניצנים וצצו נקודות בכל אותם המקומות, שבהם רוותה הארץ דם בניה-אוהביה.
ורוחם תוסיף לרחף בעולמנו זה מעל חיינו האפורים היום-יומיים להזכירנו, כי תפקידנו לא נסתיים, כי העול כבד, אך עלינו לשאתו ברצון.
ג'וני! - ביום זכרונך איננו מרכינים ראשינו. אנו מרימים אותו כיאות לך הגאה ורם, מישרים את גוונו, מישירים מבטנו, צופים לעתיד המפעל - לו הקדשת חייך ובלבנו תפילה - מי יתן והיה בכל אחד מאתנו הכוח, האמונה והרצון שהיו בך, כדי להמשיך את האגדה שיצרת אתה בחייך ובמותך.
אמנון

מתוך "על אם הדרך" - קרית ענבים

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

יום גדעון
"יום גדעון" ממשמש ובא. הוא הפלאי שלנו. זה שמו וזה זכרו וזאת "דרכו" על פני אדמות... "דרכו" - כמה קצרה היתה דרכו וכמה חתחתים ואבני נגף בה. לכן בדרכים עקלקלות התהלך, אצה לו דרכו וסערה כל כך.
הכל בקרבו הומה וגועש, אך כלפי חוץ למראית עין התהלך הנער כמעט על בהנות רגליו, חרש חרש, באין רואים כרואה ואינו נראה.
דואג הוא לקבוצה, למשפחה הגדולה. רואה בה פגמים, אך אינו מתפנה לכך. שעת חירום היא. העם בסכנה. ואת יעודו רואה הוא כרגע בהצטרפות לשורה, לפקודת היום והזמן. והוא מתכונן לכך. כל קרביו אומרים: הכון!
והקבוצה שמה בו כל מעיניה, מחכה בקוצר רוח לשובו. העלם מבטיח לקבוצה נכונות, שלמות, השפעה. מטה קסם בידו, הוא עלול למשוך את הנוער אחריו, ללכדהו לאחד, לרתקהו למקום... אך אלה הם "צרכי עולם" ולפניו "צרכי השעה" כביכול. צריך להתיצב בשער...
עוד בחייו שמו התהלך לפניו ורבים קשרו לו כתרים, חבבוהו והעריצוהו, קרובים ורחוקים... כקטן כגדול, בדרור ומעבר לסוגר, במחנהו גופא ובין מתנגדיו לדעה...
כמעט לא נשאר מה להוסיף במותו, כי הרי תמיד התהלך העלם עטור פרחים ורצוף אהבה.
ומאידך גיסא אורב לו הגורל, טומן לו פחים על כל מדרך כף רגלו, ועושה הוא את דרכו תוך תהפוכות הגורל...
בישן, תמים ושתקן, אחראי ונאמן חותר הוא למטרה אחת, לקדש את השם על מזבח המדינה העברית וארצה.
את המלים "בכל מאודו" מבין הוא פשוטו כמשמעו. והכל - עד כלות הנפש, ללא פשרה, ללא סיג, ללא רתיעה ואל מורא ואל פחד. כי הכל נעשה תוך אהבה לענין, תוך אהבת הסביבה, תוך אהבת החוג בו הוא פועל. בשעת הצורך או ההכרח, בבוא השעה - גם ישיש לקראת המות.
כל נימי נפשו דרוכים ומתוחים. יומם וליל. וגישתו למעשים תוך שקט נפשי כביכול, בדממה דקה, דקה.
וקם הבחור בלילות ל"תקון חצות" חרישי ומיוחד במינו, מתכנן תכניות ויוזם. רוצה הוא לדחק את הקץ, נפשו עורגת לקפיצת הדרך...
ועיני אוהבים בולשות אחריו, שומרות צעדיו, תרות עקבותיו, והלבבות חרדים...
ובושת בפניך כי חרדת לו חרדת יתר. אבל כזהו העלם ואלה קרניו, קרני אהבה ששולח הוא לכל עבר, לכל אשר נקרה לו בדרך.
ואולי חשת באורח פלא כי ימיו קצובים וספורים, כי הקרבן הזה ללא ספק יתבע מאתנו, ונבא הלב כי צעיר זה לא ימלט. הרי לא הוא האיש, שיסוג... ומכיון שתבוא לידו ההזדמנות לקיים את הצו הקדוש "בכל נפשך" לא הוא יחמיצנה.
אכן אינו נח. תמיד הראשון, קודם לכל, החלוץ והמאסף גם יחד. משתרע להציל פצועים בשדה קרב, חש לפנות מחסומים... תוססת בו אמונה רבה, לובש עוז ואומץ לא יאמן. והחשבון פשוט, הכל כדאי. גם נפש אחת להציל - לאו מלתא זוטרתא היא, ובלי עשות חשבונות רבים בא הוא באש ממש.
והנה באשמורת לילה אחד כל צאן מרעיתו חוזר, רק האחד נפקד מקומו. שב הצאן בלי הרועה. האחד - הרוה שם את האדמה בדמו.
ואגדות מספרים על הרועה הפלאי הזה ועוד יספרו לא מעט על הכח המחנך הזה, על הנפש האצילה ועל מקור החיים העשיר שפעם בקרבו, על בננו הגדול, על הארז שנגדע.
לא נפל האדם שבע ימים - אך שבע פעילות היה. קשות לחם הצעיר בחייו הקצרים. מדי פעם התאושש והלך לבטח דרכו - עד שהגורל הכריעהו.
אכן, במערכה הגדולה לא בודד נפל. לא אותו בלבד הכריע הגורל. היה זה גורל דורנו וגורל מיטב בנינו. אך בסביבה שלנו נזכר באהבת יתר את הגיבור הפלאי שלנו, את גדעון. הרי היה כל כך חביב! הבן-יקיר שלנו...
בעצם הימים ההם - לפני שנה היה הדבר - ירדה בת קול ל"קריה" והכריזה: "לך, קח את בנך, את יחידך, אשר אהבת, והעלהו לעולה על אחד ההרים אשר אמר אליך".
"הנני" - מהר לענות. הבן בשקט כדרכו בקול חרישי נבוך, בישני במקצת.
ואנו, מה נענה אחריו?
הבן! מי יגלה עפר מעיניך וראית כי יש שכר לפעלתך!
י. ע.

מתוך "פנתנו" - קרית ענבים

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

לזכרו
לפרקים הנני שואל את עצמי: איך היה אחר נוהג במקום אותו צעיר? 28 חודש היה כלוא בבתי סוהר וכשחזר קבלו את פניו בהתלהבות עצומה. גבור היה בעיני כולם. הוא יכול היה להתפאר, להצביע על עצמו ולאמור: גדולות פעלתי. אך הוא לא שייך למתרברבים. בישנות רחפה עליו וכסתה פניו בשעה שהללוהו או הראו לו אותות חיבה.
עזיבתו השניה את בית הוריו היתה לא בריחה מבית ההורים, אלא עזיבה מתוך הכרה מוחלטת. לא מעט השתוממו החברים על שבחר לבלות את רוב עתותיו בין חבריו לקרב, אנשי הפלמ"ח. אנחנו היינו מבכרים לראותו בבית, אחרי שנות הפרידה הרבות. אך הוא לא נח. לא יכול היה לשבת בבית, בעת שחבריו נלחמים והמולדת בסכנה והוא הלך... ואביו התגאה ודאג... והשלים.
הפלמ"ח לא היה צבא, אלא הרבה יותר מזה. היתה זו לא רק אחוות העבר וההווה, אלא גם האחווה של העתיד. זוכר אני את השבת ההיא, באכלנו קודרים את הארוחה הדלה וכל הגיגינו נתונים להם, לאלה שיצאו וטרם הספיקו לחזור. בנשימה עצורה צפינו להם, לכל הפלוגה שיצאה בפיקודו לרכס ההרים שבשער הגיא. השמים היו קודרים, מטר עז ניתך. קודר ומדוכא היה מצב רוחנו. ברור היה שעליהם לחזור. היתכן היה לחשוב אחרת? הם מוכרחים לחזור... והם חזרו. בפעם הראשונה לבשו מעילי גשם צבאיים ואלה השוו להם מראה פני חיילים. האימפרוביזציה של המחתרת הפכה לדמות צבאית. בהתלהבות קבלו את פניהם, בקריאות "הידד". מחבקים אותם, לוחצים ידיהם ובאופן מיוחד את ידו, כי היה בן המקום. הוא שייך למקום. גרם לזה עברו המזהיר, אחריותו הרבה. באי-נעימות דחה את הידים המושטות ללחיצה וחיבוק. אינו רוצה לזכות באותות חיבה יתר על חבריו. רוצה הוא להיות שווה להם בכל.
ראינום באכלת את ארוחתם מיד אחר הפעולה כשהם שואבים את המרק החם בכפות. כמה טרחו הבחורות כדי להכין להם את המאכלים הערבים לחיכך. קפואים מקור ורטובים עד לעצמות, עיפים מן הדרך נצמדו ונהנו מחום הבית. הנני רואה אותם יושבים בטוחים. עמדנו והסתכלנו בהם בשעת אכילתם. הם היו למעננו המגן הלוחם.
רבים מהם כבר אינם בחיים. הם הלכו בדרכו. צעדיו היו צעדיהם.
רק מעטים ידעו זאת, כאשר באחד הערבים יצאו את הבית וגם הוא עמהם, עם ה"חבריה" האמיצה להרוס את קן המרצחים, אשר בקסטל. המתיחות היתה רבה. מפעם לפעם התרוממו מעל המיטות והעיניים הופנו דרך המרפסת לקסטל. אך מאומה לא ניתן להבחין באפילה. לפנות בוקר נשמעו כמה יריות ונסרה השאלה: האם כל כך מהר התקדמו הדברים? היתכן שמבצר זה שזרע אימה והדריך את מנוחתנו זמן רב כל כך נפל? עם הספק המנקר בלב נמנמנו עד אור הבוקר. למה שאירע באותו לילה לא חיכו ולא פללו. הקרבן היה גדול ויקר.
בין השקטים והצנועים היה מקומו, בין מוסרי הנפש וממלאי החובה.
הוא היה שלנו והכאב כאבנו...
נפתלי ר.

מתוך "פנתנו" - קרית ענבים

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.