הקרבות לכיבוש הקסטל

הכפר הערבי קסטל שישב בראש הר גבוה, כ-750 מ' מעל פני הים, במרחק של 10 ק"מ מערבית לירושלים, חלש באופן מוחלט על הדרך היחידה מהשפלה לירושלים. מתוכו הרבו הערבים לתקוף במעלה ההר את שיירות האספקה והנוסעים שעלו לעיר, וגרמו לכוחותינו אבדות רבות בנפש וברכוש.
כבר ב-6.12.47 הותקפה שיירה ונהרג לוחם. ב-2.1.48 הותקפה שיירה של 25 משאיות שירדה מירושלים; שנים נהרגו אך השיירה חולצה בחסות המשטרה הבריטית.
בתגובה, ב-25.1 בלילה, נעה אל הקסטל מחלקה מהגדוד השישי שהתגלתה בדרך והותקפה על ידי כוח ערבי גדול, בפיקוד עבד-אל-קאדר-חוסייני. בחילופי האש נפגעו מספר לוחמים, בהם המ"מ. תגבורת של שתי כיתות רגליות ומשוריין שיצאה מקריית ענבים לחלץ את הפצועים, נתקלה באש כבדה ונסוגה לאחר שסבלה 10 הרוגים ופצועים רבים. הצבא הבריטי שהגיע למקום ירה בלי אבחנה. לאחר מכן פונו הפצועים בחיפוי הבריטים. גופות החללים נאספו רק למחרת.
ב-12.3.48 תקפו הערבים, פעמיים, שיירות שעברו ליד הקסטל שהמשיכו בנסיעה למרות הרוג ופצועים. כתגובה, ב-16.3, ניסתה מחלקה של הגדוד השישי לכבוש את הכפר. מפקד הכוח, גדעון פלאי (ג'וני), נהרג והכוח נסוג כשהוא מפנה את גופת מפקדו.
שמות החללים בקרב של ינואר 1948 היו: עמיחי אורלינסקי, יונתן ברוזה, דוד וינברג, יעקב זרחי, יעקב ישראלית, צפריר כרמלי, נפתלי רבינוביץ, שמעון שטרנג, דוד תם, מיכאל שפניר.
היה כבר ברור, שאם לא נכבוש את משלט הכפר, לא נוכל להבטיח תחבורה סדירה לעיר הנצורה.
בליל ה-3-2 באפריל, חדרה לקסטל, מחלקה מתוגברת מהגדוד הרביעי והחמישי. חוליית החבלנים שהקדימה את הכוח הצליחה להגיע מבלי שתתגלה אל בית השייך ממנו בקעו קולות שיחה וצלילי מוזיקה ולפוצץ את הקיר המערבי. הפיצוץ היה אות להסתערות של כל הכוח, אולם הפיצוץ גרם למנוסת בהלה של כל אנשי הכפר והכוח התוקף מצא בתים ריקים מאדם ולעיתים גם שיירי ארוחות שלא נאכלו עד תומן. בבוקר, הגיעה מחלקה מגדוד מוריה של החי"ש הירושלמי, והחליפה את אנשי הפלמ"ח (פרט לכיתה אחת).
בעקבות ידיעות שהגיעו על התקפה ערבית גדולה שמתארגנת, תגבר החי"ש את כוחותיו בקסטל ותפס עוד משלט בסביבה. כשהחלו ההתקפות של מאות ערבים, עמדו מולם רק 80 לוחמים שהלכו ונחלשו. ב-5 באפריל החריפו הקרבות בכל יישובי האזור, והתגברו ההתקפות גם על משלטי הקסטל. באותו הערב נפל משלט ה"מחצבה" הסמוך להר הקסטל. לוחמי החי"ש כבר היו מותשים לגמרי ושיוועו לעזרה, אך סיוע לא הגיע. ההתקפות על הקסטל נמשכו גם למחרת. ב-7.4 החלו התוקפים הערבים לחדור אל בין בתי הכפר (שטרם נהרסו), אך נהדפו. בין התוקפים שנהרגו באותה התקפה היה עבד-אל-קאדר אל-חוסייני, מפקד הכוחות הערביים בזירת ירושלים.
בבוקר ה-8.4 תקפו כאלף ערבים את הקסטל בעוצמה רבה , במגמה "לגאול את דמו של מפקדם". לוחמי החי"ש שכבר היו מותשים התקשו לעמוד לבדם מול התוקפים הרבים והמשולהבים.
רק בצוהרי אותו היום (8.4), בקריית ענבים, הורה מפקד הגדוד הרביעי, למחלקת מפקדים של הגדוד החמישי, בפיקודו של נחום אריאלי, לצאת לעזרת מגיני הקסטל. בעוד התגבורת מטפסת במעלה ההר, למרות אש עזה מן האגפים ומן העורף, התמוטט מערך ההגנה של החי"ש בכפר תחת לחץ ההתקפות העזות של הערבים. המגינים, שעד אז החזיקו מעמד בקסטל, החלו לסגת.
מפקדי המחלקה של הגדוד החמישי הורו לאנשיהם לחפות על נסיגת אנשי החי"ש, ורק אחר כך לסגת בעצמם. וכאשר הגיעה אש המסתערים הערביים אליהם, קרא המ"מ שמעון אלפסי לחייליו: "הטוראים נסוגים! המפקדים נשארים לחפות על נסיגתם!". לוחמים מעטים אלה נלחמו בגבורה נגד מאות התוקפים, לבדם וללא עזרה מהכוחות ששהו בקריית ענבים, עד הסוף הטרגי.
18 אנשי הפלמ"ח ו-31 לוחמי החי"ש נפלו בקרב זה ועשרות נפצעו. הערבים החלו לסגת.
סיפור גבורה מדהים זה של לוחמי הגדוד החמישי והחי"ש, שהסתיים אמנם באבדות כבדות, פתח למעשה את הקטע המזרחי של הכביש לירושלים והבטיח את שליטתנו בו. עוד באותו הלילה נכבש הכפר הנטוש מחדש, על ידי כוח מוגבר של הגדוד הרביעי, והפעם – בקלות וללא נפגעים.
כיבוש הקסטל סימל גם את ראשיתה של אסטרטגיה חדשה במאבק על הדרך לירושלים: מעבר ממגננה על השיירות ליוזמה התקפית ולכיבוש משלטים וכפרים ערביים לאורך הדרך, במגמה ליצור רצף טריטוריאלי בשליטת כוחותינו מירושלים עד מישור החוף.
חללי הפלמ"ח בקרבות לכיבוש הקסטל בחודש אפריל היו: יוסף אדלר, משה אדמוני, אברהם אלמוזלינו, שמעון אלפסי, נחום אריאלי, אליהו בן גיאת, אריה בן הילל, חיים גרדין, מרדכי דגי, שמואל כהן, רפאל מלניק, נתן מזור, אברהם (אלברטו) סיט, דוד עבוד, משה פרפר, מאיר רוזנבלט, שלמה שכטר וסעדיה שרעבי.