טוראי שוסטר יצחק יהושע ז"ל
Shoster Isaac Joshua
בן חנה ודוב
נולד בליטא
ב-ו' סיוון תרפ"ח, 25/5/1928
יחידות: הגדוד השני
בהכשרת דגניה ב', התנועה המאוחדת
נפל בקרב בהגנה על קו המים בנגב
ב-ל' כסלו תש"ח, 13/12/1947
מקום נפילה: סמוך לתקומה
נקבר בגבעתיים - נחלת יצחק
בן 19 בנפלו
קורות חיים
בן דוב וחנה. נולד ב-25.5.1928 בעיירה סבל, ליטא. עלה לארץ ב-1935 עם סבו וסבתו. למד בבית-הספר עירוני בתל-אביב ובלט בכשרונות בלתי רגילים. שנתים למד גם בבית-הספר למסחר ואחרי-כן עבד בבית-דפוס "הפועל הצעיר". את שעות הערב היה מקדיש לפעולה בתנועת "גורדוניה", שהיה חבר בה. עבר את כל שלבי הפעולה בגדנ"ע ושש לתפקידים אחראיים. לפני צאתו להכשרה התלבט מאד בין הצורך לגמול לסבו ולסבתו על כל אשר עשו למענו ובין שאיפתו להגשמה החלוצית, והיה מאושר כשהצליח לשכנעם בצדקת דרכו. לראשונה היה בהכשרת "גורדוניה" בנוה-ים ואחר-כך כחבר הכשרת דגניה ב'. היה מסור לקבוצתו ולחבריו.בפרוץ המאורעות התנדב לשמירה על צינור-המים בנגב. "נפל בגורלנו לשמור על הקטע המסוכן ביותר" - כתב באחד ממכתביו. "החבלות אינן פוסקות. מוסתים הם הבידואים כאן". ב-13 בדצמבר 1947 יצא בחוליה בת 5 אנשים לסיור ואבטחת קו-המים המערבי. בקרב קשה שהתחולל ביניהם לבין המון ערביי הסביבה נפלה קבוצת המגינים ליד הנקודה תקומה. ב-28.5.1953 הועבר למנוחת-עולמים בנחלת-יצחק.
אלבום תמונות
מפרי עטו
מפרי עטו
מבעיות העבודה
(מתוך "בכורות" עלון מס' 2 תמוז תש"ז)
אחרי מחצית שנה של חיים, חיים של התלבטויות בחיי חברה, בעבודה וכו', אנו עדים לתופעה מאוד מאוד משמחת והיא, שרוב חברינו סודרו בענפים קבועים. אולם, עם כל זה, רצוני לעמוד על נקודה אחת שלדעתי קובעת מאוד בחיי כל הכשרה ותהיה באיזה קבוץ שיהיה. והיא , לימוד העבודה וידיעת הענף. עבודתנו בענפים עדיין אינה נותנת לנו את ההכשרה המקצועית המלאה.
נוכחתי שהמשק אינו מאפשר לחברים ללמוד את מקצועם. הסיבה לכך היא, שהעבודה בוערת וכל מרכז ענף מוכרח להוציא את הספק העבודה המכסימלית, כך שהוא מוכרח לנצל את החברים, שידיעתם באותו ענף יכולה להביא לו את פריון העבודה הגדול ביותר, וכשבאים חברים חדשים - עבודתם אינה יכולה לספק, וזו הסיבה המעכבת את לימוד מקצועם. אתן דוגמה וזו אחת מהדוגמאות האפיניות ביותר, המספוא: ענף זה מוכרח לספק את כמות הירק היומיומי לרפת. בכדי לעשות זאת הוא מוכרח להשתמש רק בעובדים, שידיעתם במקצוע מאפשרת למלא את הכמות הנצרכת. אם ענף זה יאפשר לאנשים חדשים ללמוד את העבודה, תוקטן בהכרח כמות הירק לרפת.
החלטת הגרעין היתה להשאר שנה במקום ובשנה שניה לעזוב אותו. לפי מה שצינתי נצטרך לדון יפה יפה על מקום המצאנו בשנה הבאה, כי החלפת המקום הוי אומר: סיכויים קלושים ללימוד מקצוע. בבואנו למשק חדש נתקל בקשיים רבים בענפים, בו בזמן ששנה שניה במקום תפתור את שאלת לימוד המקצוע. אני חושב שבדיונים שיבואו עלינו לדון בנושא ביחוד מבחינה זו.
יצחק
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
אחרי מחצית שנה של חיים, חיים של התלבטויות בחיי חברה, בעבודה וכו', אנו עדים לתופעה מאוד מאוד משמחת והיא, שרוב חברינו סודרו בענפים קבועים. אולם, עם כל זה, רצוני לעמוד על נקודה אחת שלדעתי קובעת מאוד בחיי כל הכשרה ותהיה באיזה קבוץ שיהיה. והיא , לימוד העבודה וידיעת הענף. עבודתנו בענפים עדיין אינה נותנת לנו את ההכשרה המקצועית המלאה.
נוכחתי שהמשק אינו מאפשר לחברים ללמוד את מקצועם. הסיבה לכך היא, שהעבודה בוערת וכל מרכז ענף מוכרח להוציא את הספק העבודה המכסימלית, כך שהוא מוכרח לנצל את החברים, שידיעתם באותו ענף יכולה להביא לו את פריון העבודה הגדול ביותר, וכשבאים חברים חדשים - עבודתם אינה יכולה לספק, וזו הסיבה המעכבת את לימוד מקצועם. אתן דוגמה וזו אחת מהדוגמאות האפיניות ביותר, המספוא: ענף זה מוכרח לספק את כמות הירק היומיומי לרפת. בכדי לעשות זאת הוא מוכרח להשתמש רק בעובדים, שידיעתם במקצוע מאפשרת למלא את הכמות הנצרכת. אם ענף זה יאפשר לאנשים חדשים ללמוד את העבודה, תוקטן בהכרח כמות הירק לרפת.
החלטת הגרעין היתה להשאר שנה במקום ובשנה שניה לעזוב אותו. לפי מה שצינתי נצטרך לדון יפה יפה על מקום המצאנו בשנה הבאה, כי החלפת המקום הוי אומר: סיכויים קלושים ללימוד מקצוע. בבואנו למשק חדש נתקל בקשיים רבים בענפים, בו בזמן ששנה שניה במקום תפתור את שאלת לימוד המקצוע. אני חושב שבדיונים שיבואו עלינו לדון בנושא ביחוד מבחינה זו.
יצחק
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
מפרי עטו
הפרידה
(מתוך "בכורות" עלון מס' 1 שבט תש"ז)
הגיע היום המקווה, אנו עוזבים את העיר. הלב הומה מהרגשות שונות. הנך מנתק כעת את חייך מהוריך, חבריך, חניכיך, אשר היית יחד אתם משך שנים, וביחוד - נפרד מהוריך אשר עמלו בשבילך, דאגו וטפלו בך ולבסוף הנך עזבם. הלב מתקוץ קמעה כי אינך יודע שהם זקוקים כעת לך ולעזרתך. אבל אתה בשלך: לאחיך הדוויים והנרדפים. הנך מכין להם מולדת, וזה מעורר בך רגשות נעלים... ומותר על הכל... כי המולדת קוראת. אחיך זועקים אליך, כי רק עליך הם יכולים לסמוך.
הגיעה השעה. אמך מחבקת אותך, מוחה דמעה מעיניה, ומשלימה עם גורלה. אתה משתדל לא להפגש במבטה, מסב ראשך הצידה ומזיל דמעה. אביך טופח על שכם ואומר: היה בן חייל, לך. ואתה הולך, ואתה הולך, הולך על מנת לא לחזור, ללא חזור...
יצחק
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
הגיע היום המקווה, אנו עוזבים את העיר. הלב הומה מהרגשות שונות. הנך מנתק כעת את חייך מהוריך, חבריך, חניכיך, אשר היית יחד אתם משך שנים, וביחוד - נפרד מהוריך אשר עמלו בשבילך, דאגו וטפלו בך ולבסוף הנך עזבם. הלב מתקוץ קמעה כי אינך יודע שהם זקוקים כעת לך ולעזרתך. אבל אתה בשלך: לאחיך הדוויים והנרדפים. הנך מכין להם מולדת, וזה מעורר בך רגשות נעלים... ומותר על הכל... כי המולדת קוראת. אחיך זועקים אליך, כי רק עליך הם יכולים לסמוך.
הגיעה השעה. אמך מחבקת אותך, מוחה דמעה מעיניה, ומשלימה עם גורלה. אתה משתדל לא להפגש במבטה, מסב ראשך הצידה ומזיל דמעה. אביך טופח על שכם ואומר: היה בן חייל, לך. ואתה הולך, ואתה הולך, הולך על מנת לא לחזור, ללא חזור...
יצחק
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
מפרי עטו
הרהורים
(מתוך "בכורות" עלון מס' 1 שבט תש"ז)
אני שוכב באוהל וקורא. בחוץ דולף גשם, רוח חזקה מנופפת את היריעות וחודרת לאוהל. המלים מרקדות לפני, קור חולף בעצמותי, והנני רחוק כולי לסיפור - סיפור הזוועות של "וומילי גרוסמן" "טרבלינקה". היתכן? הנכון? אכזריות של בני אדם לאדם, היכלו לעשות כזאת? מליונים הושמדו בטרבלינקה וברובם יהודים. מחנה זה ששומר בסוד מפני העולם ונתגלה רק אחרי הכנסם של הרוסים למחנה. אני קורא, לבי מרטט מכאב, חברתי לאוהל צוחקת, מדליקה את נרות חנוכה...
כן, לאט לאט נשכחים ששת מליוני אחינו שנשרפו נאנסו ומתו בכל מיני עינויים... הם צוו לנו את החיים גבורי וורשה. מורדי טרבלינקה. הם צוו לנו המשיכו. אנו ממשיכים, מכינים להם מקלט במולדת אשר בה יוכלו לחיות את חייהם בשלוה. אבל גם כאן הגורל מתאכזר, הארצות הדמוקרטיות שוכחות ומעלימות עין מכל מה שהיה, ואנחנו נשכח? לא! לא נוכל לשכוח. נמשיך במאבקנו עד אשר נצליח להעלות את שארית הפליטה ממחנות החרב.
יצחק
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
אני שוכב באוהל וקורא. בחוץ דולף גשם, רוח חזקה מנופפת את היריעות וחודרת לאוהל. המלים מרקדות לפני, קור חולף בעצמותי, והנני רחוק כולי לסיפור - סיפור הזוועות של "וומילי גרוסמן" "טרבלינקה". היתכן? הנכון? אכזריות של בני אדם לאדם, היכלו לעשות כזאת? מליונים הושמדו בטרבלינקה וברובם יהודים. מחנה זה ששומר בסוד מפני העולם ונתגלה רק אחרי הכנסם של הרוסים למחנה. אני קורא, לבי מרטט מכאב, חברתי לאוהל צוחקת, מדליקה את נרות חנוכה...
כן, לאט לאט נשכחים ששת מליוני אחינו שנשרפו נאנסו ומתו בכל מיני עינויים... הם צוו לנו את החיים גבורי וורשה. מורדי טרבלינקה. הם צוו לנו המשיכו. אנו ממשיכים, מכינים להם מקלט במולדת אשר בה יוכלו לחיות את חייהם בשלוה. אבל גם כאן הגורל מתאכזר, הארצות הדמוקרטיות שוכחות ומעלימות עין מכל מה שהיה, ואנחנו נשכח? לא! לא נוכל לשכוח. נמשיך במאבקנו עד אשר נצליח להעלות את שארית הפליטה ממחנות החרב.
יצחק
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח