הלחימה להגנת קו המים בנגב
קו המים שנמתח בין ניר-עם והנקודות במרחב לאורך עשרות ק"מ חובל בנקל על ידי הבדואים. שמירתו החלה בסיורים רגליים ובמשמרות נעים. עברה לסיור במשורייני "פרפר" והיה כרוך בעליה על מוקשים ובתקריות ירי. בשל הקלות הבלתי נסבלת של החבלות, תיקונם לא מנע ירידת הלחץ ואי הגעת המים לישובי קצה.
על קו המים, משוריין של ''"חיות הנגב"''
תיקונים בקו המים תחת אבטחה
קו המים לנגב
אנדרטה ללוחמי הפלמ"ח שנהרגו בהגנה על קו המים
אנדרטה ללוחמי הפלמ"ח שנהרגו בהגנה על קו המים
אנדרטה ללוחמי הפלמ"ח שנהרגו בהגנה על קו המים
קו המים לישובי הנגב
קו המים לישובי הנגב
אבטחת קו המים
אבטחת קו המים
אבטחת קו המים
אבטחת קו המים
אבטחת קו המים
אבטחת קו המים
אבטחת קו המים
אבטחת קו המים
אבטחת קו המים
אבטחת קו המים
אבטחת קו המים
על מנת לספק מים לנקודות במרחב הנגב הצחיח, נמתחו שתי זרועות צינור מניר עם - שהייתה משופעת במי תהום - אל הנקודות שהתיישבו במרחב הנגב הצפוני. הנחת הקו שהחלה בסוף 1946 הסתיימה בקיץ 1947 . במקומות שונים לאורך הקו הותקנו ברזים לשימוש האוכלוסייה הבדואית. בכל נקודת יישוב עברי הוצב, על גבי מתקן עץ מוגבה, מיכל בן 4 קוב. במסגרת ההכנות למלחמה הצפויה, הוטמנו באדמה 4 מיכלים שקיבולם 20 קוב, כרזרבה לשעת חרום.
2 זרועות קו המים נמתחו לאורך עשרות ק"מ בקרב אוכלוסיה בדואית. בקטעים מסוימים היו הצינורות חשופים, באחרים די היה בחפירה שטוחה כדי לחושפם. מכה בכלי חד, או ירי בצינור הקלו על מלאכת החבלה בקו. ככל שרבו החבלות פחת הלחץ בצינורות והמים לא הגיעו ליישובי הקצה.
בקטע הזרוע המזרחית מניר-עם ועד משמר הנגב עבר הקו בקרב בדואים ידידותיים (משבט אל-הוזייל) ומספר התקלות בקו היה מועט. בקטע שסופו חצרים והתקרב מאד בדרכו לבאר שבע רבו החבלות והוא נעזב למעשה. חצרים, בית-אשל ונבטים התבססו על פתרונות מקומיים
בזרוע המערבית היו חבלות לכל אורכה. הקטע התיכוני שלה, כ-25 ק"מ בין בארי וצאלים, שבמרכזה ניצבה משטרת עימרה (משטרה מנדטורית ששוטריה היו ערבים) - התאפיינה בפגיעות רבות מאוד בקו.
עד להורדת יחידות פלמ"ח לנגב, אובטח הקו ע"י משמר-נע (מ"נ), בטנדר נוטרים ממשטרת היישובים העבריים. בגלל אורכן של שתי זרועות הקו לא עלה ביד המ"נ לאבטח את הקו במידה הנדרשת. אחדים מעשרות הפלמחאים שהורדו לנגב בגל הראשון התגייסו למשטרת הישובים העבריים ואיישו 2 מ"נים נוספים האחד שבסיסו בגבולות והשני שבסיסו בבית-אשל. האחרים נפרסו בנקודות במרחב והוציאו חוליות לסיורים להכרת הקו וסביבתו. ב-9/12/47 נהרגו 5 פלמחאים ופלמחאית בכפר שועט, ב-11/12 נהרגו -3 ממערב לב"ש, ב-13/12 נהרגו 5 בסביבת תקומה. נפילת 14 לוחמים בפחות משבוע היווה מכה קשה למגיני הנגב. כתוצאה מכך הוחלט שלא לפעול בשעות היום בחוליות רגליות ולעבור לפעולה באמצעות רכב ובכח גדול יותר. כתה, או מחלקה שיצאו מצאלים או מבארי היו מפטרלות במשאית או בנ.נ לאורך הקטע הבעייתי ביום. בלילה היו שומטים חוליות למארב תוך כדי נסיעה וכעבור שעות אוספים אותן.
לאורך קווי המים נוצרו דרכי עפר, הבדואים החלו למקש אותן וללוות את עליית הרכב על מוקש, במטחי ירי מנשק קל. כתוצאה מכך החלו הכוחות המפטרלים לנסוע בצידי הדרך ועד מהרה התרחבו הדרכים המאובקות כדי 50 ויותר מטר. הסיכוי לעלות על מוקש אמנם פחת, אך בכל זאת הדריכה על מוקשים נמשכה. ב- 28/12/47 הגיעו משורייני "הפרפר" (היו אלה משאיות ששורינו בשני לוחות פלדה בעובי 5-2 מ"מ וביניהם לוח עץ בעובי 2.5 ס"מ; הכינוי "פרפר" ניתן בשל מראה המשוריין כאשר 2 מדפים לצורך תצפית היו פתוחים). בטיחות הפיטרול השתפרה. למזלנו, האיכות הירודה של המוקשים גרמה בד"כ לפציעות קלות. תיקון קו המים לא היה פשוט. היה צורך לגייס רתכים ורתכות מ"הנקודות" ולהקצות כוח שיאבטח אותם.
ב-26.12.47 איבטחה מחלקת רתכים שתיקנו חבלות בקו מול משטרת עימרה.
המחלקה הותקפה משטח שולט וניהלה קרב בשטח מישורי. משאית וג'יפ שבהם רוכזו שני פצועים, חשו, בשל אי הבנה, לפנות את הפצועים למרפאה בגבולות. המחלקה נותרה ללא רכב בשטח מישורי המרוחק כ-15 ק"מ מצאלים. היא החלה לסגת לכיוון צאלים בחיפוי הדדי בין הכיתות. בדואים מזוינים זרמו לאזור הקרב והחלו להקיף אותם. היו להם נפגעים והם נערכו להגנה היקפית. למקום הגיעו משאיות צבא בריטי שיצאו ממשטרת עימרה. הם העמיסו 3 הרוגים ו-2 פצועים על הרכב ולקחו את הלוחמים במסע רגלי למשטרת עימרה. שם הם פורקו מנשקם.
כשהגיעו הרכב עם הפצועים שהתפנו בתחילת האירוע לגבולות, התארגנה יתרת הפלוגה ויצאה בשתי משאיות וג'יפ לחלץ את המחלקה. הכח נעצר על ידי צבא בריטי הובא לעימרה. משם, עם המחלקה שהייתה מעורבת בקרב, לבית סוהר במגרש הרוסים בירושלים. הפלוגה של הנגב המערבי - על נישקה הבלתי לגלי המועט, ונשק הוד מלכותו שנלקח מתחנות הנוטרים, להשלמת נשק אישי לכל חייל - נעצרה. בהתערבות המוסדות שוחררה הפלוגה למחרת והוחזרה לנגב.
במחצית ינואר 1948 , בעקבות שיטפון בוואדי שללה שמנע פיטרול על קו המים במשך 3 ימים, מצא הסיור שמהקו פורקו צינורות באורך 1700 מ'. העקבות הובילו לחר' אל פאר, שם נמצאו הצינורות קבורים באדמה; בשחר ה-17.1.48 נערכה על הכפר התקפה של פלוגת הנגב המערבי שתוגברה בכוח מבארי. הכפר נכבש ובתגובה לפירוק הצינורות מהקו, פוצצו מספר בתים ובאר מים. תושבי חרבת-אל- פאר נמלטו ללא שוב.
הקלות הבלחי נסבלת של החבלה בקו, עשתה את מלאכת תיקון הקו ואבטחתו – לעבודה סזיפית, מספר החבלות עלה על מספר התיקונים. החבלות הורידו את הלחץ בקו, דבר שמנע את הגעת המים לישובי הקצה מבטחים ונירים, שם הונהגה "משמעת מים", לפיה הוקצה לחברים מנת מים יומית מוגבלת.
כתוצאה ממצב זה שונתה השיטה. הקטע הבעייתי של 24 הק"מ שבין בארי לצאלים, הוחזק ע"י כוחות שרוכזו מיחידות הפלמ"ח וצוותי תיקון מישובים רבים ברחבי הנגב למשך כ- 24 שעות. הכח שהה בקטע עד שהושלמו כל תיקוני החבלות וחודשה הזרמת המים למילוי המיכלים בכל הישובים. רק אז פוזר הריכוז ונמשך הפיטרול הרגיל, עד למבצע הבא.
ב-2 למאי סגרה משטרת המנדט את תחנת עימרה. לצאלים הגיע מידע שהשוטרים הערבים רבו, נטלו את הנשק והסתלקו. פלוגת הנגב המערבי בפיקוד ברן חשה לתפוס את עימרה. התעוררה בעיה: האם לרתק מחלקה מכוח הפלמ"ח הנייד והמועט להחזקה במבנה המשטרה. מג"ד 8, חיים בר-לב הטיל על הנקודות במרחבו, לגייס אד-הוק מחלקה מקובצת לאחזקת עימרה. כעבור כחודש הוא שיכנע את קיבוץ אורים, לפנות את הנקודה בה ישבו ולהתיישב בעימרה. כתוצאה מבריחת תושבי חרבת-אל-פאר וכיבוש משטרת עימרה פחתו החבלות בקו בחודשים הבאים.
2 זרועות קו המים נמתחו לאורך עשרות ק"מ בקרב אוכלוסיה בדואית. בקטעים מסוימים היו הצינורות חשופים, באחרים די היה בחפירה שטוחה כדי לחושפם. מכה בכלי חד, או ירי בצינור הקלו על מלאכת החבלה בקו. ככל שרבו החבלות פחת הלחץ בצינורות והמים לא הגיעו ליישובי הקצה.
בקטע הזרוע המזרחית מניר-עם ועד משמר הנגב עבר הקו בקרב בדואים ידידותיים (משבט אל-הוזייל) ומספר התקלות בקו היה מועט. בקטע שסופו חצרים והתקרב מאד בדרכו לבאר שבע רבו החבלות והוא נעזב למעשה. חצרים, בית-אשל ונבטים התבססו על פתרונות מקומיים
בזרוע המערבית היו חבלות לכל אורכה. הקטע התיכוני שלה, כ-25 ק"מ בין בארי וצאלים, שבמרכזה ניצבה משטרת עימרה (משטרה מנדטורית ששוטריה היו ערבים) - התאפיינה בפגיעות רבות מאוד בקו.
עד להורדת יחידות פלמ"ח לנגב, אובטח הקו ע"י משמר-נע (מ"נ), בטנדר נוטרים ממשטרת היישובים העבריים. בגלל אורכן של שתי זרועות הקו לא עלה ביד המ"נ לאבטח את הקו במידה הנדרשת. אחדים מעשרות הפלמחאים שהורדו לנגב בגל הראשון התגייסו למשטרת הישובים העבריים ואיישו 2 מ"נים נוספים האחד שבסיסו בגבולות והשני שבסיסו בבית-אשל. האחרים נפרסו בנקודות במרחב והוציאו חוליות לסיורים להכרת הקו וסביבתו. ב-9/12/47 נהרגו 5 פלמחאים ופלמחאית בכפר שועט, ב-11/12 נהרגו -3 ממערב לב"ש, ב-13/12 נהרגו 5 בסביבת תקומה. נפילת 14 לוחמים בפחות משבוע היווה מכה קשה למגיני הנגב. כתוצאה מכך הוחלט שלא לפעול בשעות היום בחוליות רגליות ולעבור לפעולה באמצעות רכב ובכח גדול יותר. כתה, או מחלקה שיצאו מצאלים או מבארי היו מפטרלות במשאית או בנ.נ לאורך הקטע הבעייתי ביום. בלילה היו שומטים חוליות למארב תוך כדי נסיעה וכעבור שעות אוספים אותן.
לאורך קווי המים נוצרו דרכי עפר, הבדואים החלו למקש אותן וללוות את עליית הרכב על מוקש, במטחי ירי מנשק קל. כתוצאה מכך החלו הכוחות המפטרלים לנסוע בצידי הדרך ועד מהרה התרחבו הדרכים המאובקות כדי 50 ויותר מטר. הסיכוי לעלות על מוקש אמנם פחת, אך בכל זאת הדריכה על מוקשים נמשכה. ב- 28/12/47 הגיעו משורייני "הפרפר" (היו אלה משאיות ששורינו בשני לוחות פלדה בעובי 5-2 מ"מ וביניהם לוח עץ בעובי 2.5 ס"מ; הכינוי "פרפר" ניתן בשל מראה המשוריין כאשר 2 מדפים לצורך תצפית היו פתוחים). בטיחות הפיטרול השתפרה. למזלנו, האיכות הירודה של המוקשים גרמה בד"כ לפציעות קלות. תיקון קו המים לא היה פשוט. היה צורך לגייס רתכים ורתכות מ"הנקודות" ולהקצות כוח שיאבטח אותם.
ב-26.12.47 איבטחה מחלקת רתכים שתיקנו חבלות בקו מול משטרת עימרה.
המחלקה הותקפה משטח שולט וניהלה קרב בשטח מישורי. משאית וג'יפ שבהם רוכזו שני פצועים, חשו, בשל אי הבנה, לפנות את הפצועים למרפאה בגבולות. המחלקה נותרה ללא רכב בשטח מישורי המרוחק כ-15 ק"מ מצאלים. היא החלה לסגת לכיוון צאלים בחיפוי הדדי בין הכיתות. בדואים מזוינים זרמו לאזור הקרב והחלו להקיף אותם. היו להם נפגעים והם נערכו להגנה היקפית. למקום הגיעו משאיות צבא בריטי שיצאו ממשטרת עימרה. הם העמיסו 3 הרוגים ו-2 פצועים על הרכב ולקחו את הלוחמים במסע רגלי למשטרת עימרה. שם הם פורקו מנשקם.
כשהגיעו הרכב עם הפצועים שהתפנו בתחילת האירוע לגבולות, התארגנה יתרת הפלוגה ויצאה בשתי משאיות וג'יפ לחלץ את המחלקה. הכח נעצר על ידי צבא בריטי הובא לעימרה. משם, עם המחלקה שהייתה מעורבת בקרב, לבית סוהר במגרש הרוסים בירושלים. הפלוגה של הנגב המערבי - על נישקה הבלתי לגלי המועט, ונשק הוד מלכותו שנלקח מתחנות הנוטרים, להשלמת נשק אישי לכל חייל - נעצרה. בהתערבות המוסדות שוחררה הפלוגה למחרת והוחזרה לנגב.
במחצית ינואר 1948 , בעקבות שיטפון בוואדי שללה שמנע פיטרול על קו המים במשך 3 ימים, מצא הסיור שמהקו פורקו צינורות באורך 1700 מ'. העקבות הובילו לחר' אל פאר, שם נמצאו הצינורות קבורים באדמה; בשחר ה-17.1.48 נערכה על הכפר התקפה של פלוגת הנגב המערבי שתוגברה בכוח מבארי. הכפר נכבש ובתגובה לפירוק הצינורות מהקו, פוצצו מספר בתים ובאר מים. תושבי חרבת-אל- פאר נמלטו ללא שוב.
הקלות הבלחי נסבלת של החבלה בקו, עשתה את מלאכת תיקון הקו ואבטחתו – לעבודה סזיפית, מספר החבלות עלה על מספר התיקונים. החבלות הורידו את הלחץ בקו, דבר שמנע את הגעת המים לישובי הקצה מבטחים ונירים, שם הונהגה "משמעת מים", לפיה הוקצה לחברים מנת מים יומית מוגבלת.
כתוצאה ממצב זה שונתה השיטה. הקטע הבעייתי של 24 הק"מ שבין בארי לצאלים, הוחזק ע"י כוחות שרוכזו מיחידות הפלמ"ח וצוותי תיקון מישובים רבים ברחבי הנגב למשך כ- 24 שעות. הכח שהה בקטע עד שהושלמו כל תיקוני החבלות וחודשה הזרמת המים למילוי המיכלים בכל הישובים. רק אז פוזר הריכוז ונמשך הפיטרול הרגיל, עד למבצע הבא.
ב-2 למאי סגרה משטרת המנדט את תחנת עימרה. לצאלים הגיע מידע שהשוטרים הערבים רבו, נטלו את הנשק והסתלקו. פלוגת הנגב המערבי בפיקוד ברן חשה לתפוס את עימרה. התעוררה בעיה: האם לרתק מחלקה מכוח הפלמ"ח הנייד והמועט להחזקה במבנה המשטרה. מג"ד 8, חיים בר-לב הטיל על הנקודות במרחבו, לגייס אד-הוק מחלקה מקובצת לאחזקת עימרה. כעבור כחודש הוא שיכנע את קיבוץ אורים, לפנות את הנקודה בה ישבו ולהתיישב בעימרה. כתוצאה מבריחת תושבי חרבת-אל-פאר וכיבוש משטרת עימרה פחתו החבלות בקו בחודשים הבאים.