טוראי רקוב לאה ז"ל

עין חרוד, 30.5.1946
הערב בהיר - כמה יופי בו! מרחוק נוצצים אורות גבע. השמים כה בהירים, וזרועים כוכבים כה רבים. קשה לי לנשום ולשבוע את כל ההוד הזה, את כל הטוהר הנשגב.
רבות אני טרודה במחשבה, הטפשית קצת - אולם הנוקבת: מדוע יעברו חיי והכל יישאר לעד והטבע לא ישתנה? הגלבוע, המעין - הכל יזרום ויעמוד כמו היום, ורק אנו, יצורים כה חלשים, לא נוכל להישאר לעד, לא נוכל להמשיך ליהנות מטבע האיתנים הסובב אותנו. הנוכל לשבוע הכל במשך תקופת החיים הקצרה שיש ברשותנו???
יותר מדי אני חושבת על המוות. ומדוע? הרי לא פעם קורה שאדבר עליו כעל מה בכך, אולם בתוך תוכי הרי כל כך חי הרצון העז והכביר לחיות לעולמים. החיים, כנראה, קשים מאוד ובגלל זה רוצים אנו כל כך לחיות!

בית הערבה, 1.1.1947
שנה עברה. הרבה יש לי לומר לך, יומני. אך ברגעים אלה קשה לי. אני מרגישה שבפנים הלב תוסס משהו (הלוואי ולא תתחולל סערה. עלול הדבר לגרום נזקים רבים). שנה חלפה-עברה כחלום. תעבורנה עוד שנים, ופתאום אראה את עצמי זקנה! אלה הימים, זהו הגיל. יש לנצל הכל - כי לעולם לא יחזור תור זה!
מה יביאו עמהם הימים הבאים, קשה לדעת. ומה יהיה עלי? האסע? לאט לאט מתגנב היאוש ללב. זה מתקבל אצלי כפרשה קטנה שחלפה - עוד הזדמנויות, כנראה, לא תהיינה.
אלי, הבן אתה, לפחות, לרוחי! אני רוצה, אני מוכנה להקריב הרבה למען הכל, למען הסובלים. אני רוצה לעזור לאנושות. תן לי - אל תחוס עלי.

בית הערבה, 31.5.1947
יום חם, אמנם, אך אין לזקוף זאת על החשבון הזה: הלב מתכווץ ומצב הרוח עכור. גם השמים אפורים. הייתי עומדת מול הים הרחב, תחת השמש הלוהטת, פורשת כפיים וחובקת הכל, את כל הטבע האיתן - הטהור - הייתי משתחררת מבעיותי, מחשבותי - כי רע לי, כי מר לי - לא טוב לי, אמא! האמצא אצלך כרגע תנחומים??
יעברו רגעים אחדים - ואתפוצץ. אקרע לגזרים. אז אולי יקל לי - אהיה רחוקה מן המציאות הקיימת היחידה הממררת לי כל כך את נעורי. ומדוע אשאל: למה כך? אין תשובה, אין!

בית הערבה, 6.6.1947
הכל היה חלום. עברה שנה תמימה. מאז רצו הימים חלפו. שכחנו אותם, את היקרים, הצעירים, מלאי העוז והאמונה, אלה שלא חסו על עצמם והקריבו הכל. את נשמתם לאומה. שכחנו אותם במשך שנה תמימה. ייתכן שהיו כאלה שזכרו, כאלה שמבשרם חזו...
אינכם, כולנו ידענו: אתם, אשר הלכת בשמנו, לא חזרתם! אינכם אתנו, קשה לנו, קשה מאוד - אך המשך נמשיך בדרככם. נמשיך במפעליכם. יהיה זה האות האמיתי הישר שלא משתם מליבנו, כי עודכם חיים בקרבנו.
תמונת כל אחד מכם ליום השנה בעתון, מי תאר? מי שער? ערב לפני כן - זכורני - התלוצצנו. היה ירח מלא. בשדות העמק זמזמה הרוח, הקמה המערמת נחה, הגלבוע קדר. (כאילו ידע, הדומם הרגיש, כי זו דרכם האחרונה והתעטף צל קודר, ודמם!) יצאתם בדמי הליל כשהכל ישנו. שקט לילי שרר בכל, אולם אתם בנפשכם הטהורה התחוללה מלחמה, נלחמתם עם רצונכם לחיות - נלחמתם עם הסהר הבהיר, המלא: אמצע סיון היה אז. אחד מכם אמר "טיול לאור הירח..."

מתוך "גווילי אש"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח