סגן ורמל אלכסנדר ז"ל

חלפה שנה מאז נעקר אלכס מתוכנו, ועדין קשה לי להתרגל למחשבה שאכן, איננו אלכס בין החיים.
עמוקים היו שרשיו בחברתנו, ושלוב היה בהויה האופתת אותנו, עד כי נדמה לך שמכל פנה מבצבצת דמותו המזכירה את פעלו בתוכנו ומחוצה לנו.
נזכור אותו בדמותו המקורית, הראשונית, בגלויי האחוה והרעות, בהמון הרגשות המתפרץ, בצניעות והענוה העמוקים.
ראינו בו את התגלמותו של בן-הארץ, בן הכפר העברי אשר צמח וגדל בנוסף המכורה, אשר ספג לתוכו ערגת רצון לדמות אדם חדש במולדת המתחדשת.
לא פעם קנאנו בו על מזגו בתוכו תכונות יסוד שרשיות של יחס לטבע, לבעל החי, לאדם - תכונות שרבים מאתנו רכשון לעצמם ע"י הכרה וחנוך.
טבעי וגלוי היה אלכס במהלכיו עם החברה והפרט. כאיש השדה והכפר היה מגעו גלוי ללא מסוה "נמוסיות" מסתרת, ללא משוא פנים, ידע לאמור לחבר את משפטו, ואף אם קשים היו הדברים. אך כולנו ידענו שתחת השכבה המחוספסת והמבטלת לעתים, דופק לב רגיש ומקשיב אשר יודע על פי דרכו אף להגיב בהמון רגשות פורץ ומציף. לא בין הדברים בשער היה, אך את עצמו בטא בחברתנו. זכורני, בשעות משבר ומצוק לקבוצה ולארץ, נדמה היה - כלתה תקוה, והיית מחפש לעתים את דמותו המוצקה והגלויה העומדת טבעית ובטוחה על קרקע הויתנו; היית מאזין לאמרותיו והגבותיו הפשטניות וההגיוניות המעוררות בטחון ואמונה, וידעת - על כאלה אפשר להשען ולהשעין - הם יעמדו בסער.
ידע אלכס למזג בתוכו את תכונות האכר הדבק באדמתו ובמשפחתו עם תכונות החייל הלוחם הטוב. טבעי ופשוט היה בצאתו אל תפקידיו אליהם נקרא. בצעד בטוח של איש אדמה צעד אל מול סכנות ואש, וידע לחזור כשהסוד ואי ההבלטה העצמית מלווים אותו בשובו. לא היתה כל סתירה באישיותו בצאתו למלוי תפקידי בטחון, ובחפזו בבקרים לשדה. שלובות ושזורות היו בו תכונות איש האדמה והטבע עם תכונות איש המגן - לבלי התר.
בכל מקום התבלט בגישתו הפשוטה והמעשית ובמסירותו הרצינית והאחראית, בבטחונו העצמי האיתן שהרעיף מדמותו אף על כל הסובבים אותו.
עם פרוץ המלחמה עובר אלכס לשרות מלא בפלמ"ח, מדריך ומחנך בני פרורים להפכם לוחמים בעלי הכרה. נודד עם יחידתו מהצפון למרכז ולנגב. פגשתיו שבע קרבות ונדודים לאחר קרב "עשרת הימים" ושנינו בחופשה קצרה.
בחופשה זו אזכר במיוחד את שיחתי הקצרה עם אלכס אודות פנוי העיר לוד. מזעזע היה הדבר עבורו, איש האדמה המושרש, לראות בעקירתם של רבבות בסערה.
"לעולם לא אשכח - אמר לי - את מראה הרבבות הנעים, נשים ילדים וגברים הנגרפים בזרם האדם כשמעיניהם ניבט המוות. המבין אתה מהי עקירה מבית ושדה, קנין דורות להמון כזה?"
פגשתיו שנית לאחר תקופה והוא קצין במשטרה הצבאית, תפקיד שהנו קשה במיוחד לאנשי ההתישבות, וגם פה ידע אלכס לשמור על דמותו העצמאית, על יחסיו לחייל ולחבר ויחד עם זאת - להיות שלם עם תפקידו.
אלכס עמד להשתחרר, הוא ערג אל חיי המשפחה השקטים ואל העבודה. הוא ראה את עצמו קרוב אל מועד הגשמת חלומו, ולפתע נגדע מתוכנו.
אבד לנו חבר יקר, אחת המשענות הבטוחות והחזקות, מעושי המעשה היום-יומי המטביע חותמו על חיינו וחיי הארץ. כבדה האבדה לקבוצה ולמשפחה.

יצחק ברושי.
מתוך הספר "אלכס" שהוצא לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

בין הרבה הרבה העצים הירוקים המשגשגים ואשר שגשגו ואינם, אספר-נא על עץ אחד מני רבים שנגדע.
ממרחקים הביאוהו ידים נאמנות, מארצות הקרח למכורה, ושתלוהו באחת החורשות בין שתילים. טיפחוהו, ושמש שזפתהו וחרף שעשעהו בין גאיות ופרחים.
וגדל השתיל והיה לעץ חסון ורם צמרת כשאר העצים בתורשתו, והחלה נושבת רוח קדים, ולוהטת - ונחלץ העץ ולא עמד מנגד ושלח ענפיו לעצור הסער עד אשר שקט.
והתחיל העץ בונה לו ביתו והתבסס. שלח שתי שלוחות ויצאו שתילים רבים.
והחורשה שלוה וגדלה והארץ החלה שוב רועמת וזעזעה חורשות של שלוה, ונחלץ האלון לחזית המלוכדת לתומה.
ורחוק מהחורש ומעצו שמנגד ושתיליו הרכים וחבריו האלונים, אך קרוב בלב ומתגעגע אל שמש חמה, ואל חרף אחר, אל ימים של השתרשות והאחזות בגשר -
וכאן עם רגעת הסער נכרת האלון.
נח העץ רוגע בין ודאיות וגבעות אשר בם באביבו גמע כל הסובב בצעדיו.
מתוך הספר "אלכס" שהוצא לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

איש השורה, חברתי, ישר, ועובד נאמן היה אלקסנדר זיסקינד בננו. בהיותו תלמיד בית הספר בכתה א' או ב', בחמשה עשר בשבט חלקו ממתקים לתלמידים וכל ילד נטע עץ. במקרה לא הספיק לו עץ לנטיעה אזי הוא ויתר על הממתקים עד אשר אני מוכרח הייתי לעזוב את העבודה באמצע היום ולהשיג לו שתיל לנטעו בכדי שלא יגרע חלקו בחברה.
בלמדו בבית הספר "מכס פיין" העריכו אותו המורים והמחנכים בשל נאמנותו.
החברים בעיר לא הטו אותו מדרכו הישרה, ובגמרו את בית הספר זה עבד באגודת המים שלנו ושם התפאר המנהל בעבודתו.
בין הנוטרים הראשונים היה חלקו. לפני האוסטרלים, בתור מורה דרך הוא הלך לסוריה, למלחמתנו הוא יצא עם הראשונים אל הגבול הסורי ומאז השתתף בכל הקרבות בצפון ועד המשלטים אשר ביד מרדכי הגיע ושם בסביבה ההיא הוא גם עלה על מוקש וניצל.
היה בן מסור למשפחתנו בבית ההורים ואחר כך כשהתקשר למשפחתו הוא, היה נאמן לה בכל דרכיו ואהב מאוד את כל המשפחה. היה שבע רצון מחיי הקבוצה ואף פעם לא התאונן לפני על תנאי החיים בקבוצה ותמיד זכר להודיע לנו מכל השגיה, בין שזה היה ברכישת איזה כלי או שטח אדמה בין שטחי הערבים.
שנים הוא שאף לעבוד בנהגות ולא השיג זאת, אבל לא התאונן בשל כך על מוסדות הקבוצה.
בחורף שנת תש"ט הוא הביא לי מתנה עפרון אדום יפה וכעבור זמן שמתי את העפרון האדום הצידה ורשמתי בדמע ודם רב על לוח לבבי, את יום השביעי לחודש ניסן שנת תש"ט זה יום מותו של אלקסנדר זיסקינד
מתוך הספר "אלכס" שהוצא לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח