טוראי צוקרמן נחום ז"ל

טבעי הוא הדבר שבן מעלה זכרונות אב, אבל כשאב צריך לעלות זכר בנו - זה בניגוד לחוקי הטבע אבל זאת היא המציאות המרה.
וברגעי קודש אלה לי, מוכרח אני למען האמת להודות בחולשתי, שטרם השלמתי שאתה נחום'לה אינך כבר ושיותר לא אשמע את המילה היוצאת מפיך - שבה באה לידי ביטוי כל אהבתך ומסירותך אלי - "אבא".
אינני מטיח כלפי מעלה, או כלפי מישהו, ואינני רוטן ח"ו. אני רק טוען, שיכול והיה וגם צריך היה להיות אחרת. אתה שבהיותך כה צעיר, בגיל ה-13 הרגשת כבר מה שנקרא "מוות" כשנשארת יתום מאמך ע"ה . צריך היית להשאר בחיים ולהקדיש אותם קודש לעם ולארץ, ולאו דוקא ע"י המוות. ואולי, גם בגללי שאני לא אשאר גלמוד וערירי.
ועוד למען האמת מוכרח אני להגיד, שכל זמן העדרך הרגשתי כעין שני כאבים נפרדים; כאב נפשי רוחני וכאב גופני חומרי. על הכאב הראשון בא אני על סיפוקי ומתנחם כי הכרתי המלאה אומרת לי, שהודות לך נחום וחבריך הגבורים הגענו למה שהגענו, שהודות לך ולחבריך מתגשם חזון וכיסופי דורות הללו ולה התפללנו וקוינו. אך על הכאב השני אין לי מנחם כי יודע אנכי שענף אחד מגזע הצוקמרניסטי נכרת כליל.
נחום'לה! רבות דובר ונכתב אודותיך. רק פרט אחד רוצה אני לעלות בזכרוני, שלא פעם הייתי משתומם ושואל לנפשי מנין בא לך זה שהייתי קורא - הגבורה שבסוד נשמתך. כי תמיד כשיצאת למלא איזה תפקיד ולא פעם נשארתי בחרדה לגורלך עד שזכיתי לראותך שוב, ועל שאלתי כגון זה נחום... היית עונה לי "אבא - אל תשאל - זה סוד". או זכורני שספרתי לך פעם שמפי זה וזה שמעתי זה וזה ואתה התלהבת ואמרת: אבא אל תקשיב למד שמדברים ואל תחזור עליהם, כי כלל זה נקוט:"היודע לא ידבר והלא יודע דוקא הוא המפטפט". אזי נחום'לה לא שמקנא הייתי בך, אלא אין אב שמתקנא בבנו ולא הרב בתלמידו, אלא ההפך. שמחתי בלב ואמרתי: אכן, יפה כח הבן מכח האב.
ולסוף, כמה אהבת את הגליל. הנך זוכר נחום שתמיד היית אומר לי שכשתלך להתישבות תלך רק לגליל. אולי יש בזה משום סמל שגם נפילתך היתה בגליל ביום החמישה עשר לחדש מאי אלף תשע מאות ארבעים ושמונה בקרב על מלכיה.
והריני כפרת משכבך.
אבא
הרצליה, 1.2.1949
מתוך "לזכר חברים שנפלו - הכשרת הגוברים, יגור"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

... ימים מעטים לפני נפלו במלכיה נפגשתי אתו פגישה ארעית בטבריה. סיפרתי לו על דאגת אביו וניסיתי להשפיע עליו שיבקש העברה לפלוגה בלתי לוחמת, אך הוא בשלו:"אין בנים יחידים צריכים להיות יוצאים מן הכלל". מלחמה היא ועליו לתת את חלקו.
אכן, לא רק את חלקו נתן כי אם את עצמו, את נפשו ודמו. והוא רק בן 18.
בן יחיד לאביו היה, ילד טיפוחיו. יפה תואר, בעל עינים שחורות מפיקות חכמה ובינה - כזה ניצב הוא תמיד לנגד עיני.
מילדותו ספג לתוכו את אהבת ארץ והעם שבאו לו מירושה ממשפחתו הענפה. יליד זכרון יעקב, עברה עליו ילדותו בסביבה הררית אשר השפיעה עליו רוב טובות: חסינות הגוף והרוח, רעננות ואומץ לב, אהבה לטבע ולכל הנברא בצלם.
תלמיד טוב עם התבגרותו, שנון וער, מהיר תפיסה וענין דעת. חונן במידות תרומיות: התמדה, נאמנות, חלוציות והחלצות לכל מעשה הדורש הקרבה. ספורטאי בחסד, חובב שהיה ומציל על שפת הים בהרצליה, לשם עברה משפחתו לאחרונה. הצלת אנשים - זה היה ה"הובי" שלו ורבים הם אשר תודות לו נסחפו עם הזרם בים.
עשוי היה לבלי חת. עוד בטרם מלאו לו 18 התנדב לפלמ"ח, והוא רק גמר בית ספר תיכון. נמנע מלנצל זכותו כבן יחיד ובין הראשונים התנדב לצו ליבו: להגן על כל היקר לו, על הארץ האהובה עליו מידי פולשים ופורעים.
בין הרי הגליל נפל בגבורים. אין נחמה לאב השכול ולכל המשפחה. אשרי האב שבן כזה היה לו, אשרי העם שבנים כאלה לו. אין נחמה לכאב הצורב - אך יש שלומים לדמו. מדינת ישראל נהיתה לעובדה. עשרות אלפים ובקרוב מאות אלפים יעלו לארץ להפרותה, וביניהם נחום וחבריו סללו את הדרך, בדמו, סלל דרך לרבים.
בזכרון העם יתנוסס שמו יחד עם חבריו לעולם ועד.
ברוך נעמני
מתוך "לזכר חברים שנפלו - הכשרת הגוברים, יגור"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח