טוראי אדמוני משה מוסה ז"ל

קורות חיים

אדמוני משה (מוסה) בן אברהם ויונה. נולד ב-1.6.1927 בצנעא, תימן. עלה ארצה עם הוריו בשנת 1930. בשנותיו הראשונות היה חלש בגופו ובבואו לארץ חלה בהרעלת-קיבה חמורה עד כי נואשו מחייו. החלים, התחזק והיה לנער בעל כושר גופני, גבה-קומה ויפה-מראה. למד בבית-הספר העממי בחולון. מילדותו היה ער, תוסס ודינמי. שלא כרוב התלמידים מיאן "ללכת בתלם" ולא פעם גרם "צרות" למוריו, אך מהיותו פיקח ובעל הומור ידע להפיג את המתיחות בינו ובין מוריו על-ידי אימרה ממולחת והלצה חריפה.
בגלל סכסוך עם מחנכו החליט לעזוב את לימודיו באמצע שנת-הלימודים בכיתה ח' ולעבור לחיי עבודה. הוריו ומוריו ביקשוהו לסיים תחילה את הלימודים, ומשה באחת: "החיים ילמדוני יותר מאשר בית- הספר". הוא השתלם שנה במלאכת המסגרות בתל-אביב, אך העיר ושאונה נמאסו עליו והחליט לצאת להכשרה. יצא לקבוצת כנרת. נקלט שם יפה והתאקלם בחברת-הנוער. התמסר לענפי-המשק השונים בהתלהבות יתירה, והיה מלא גיל כשזכה להיעשות טרקטוריסט. בקבוצה התפתח בגופו וברוחו. נעשה מיושב בדעתו, מרוסן ומאופק ודן בבעיות שונות בכובד-ראש ובהבנה. ביחוד העסיקוהו שאלות המעמדות והמפלגות, ורבים הופתעו מחריפות מוחו.
אחרי עשותו שנה בחברת-הנוער, התנדב לפלמ"ח. אף כי נטה מתמיד להרפתקאות והחדש והזר קסמו לו, לא התגייס לצבא הבריטי - ברירת הגיוס השניה שעמדה לפניו - כבשה אותו, ויתר על ברק הצבא ובחר בחיי עמל והקרבה. בפלמ"ח בא על סיפוקו, ובו ראה את תוכן חייו.
כשעברו עליו שנתיים בפלמ"ח נאלץ לחזור לבית-הוריו כדי לעזור להם. נכנס ל"אגודת השומרים" וחדשים מספר היה שומר על סוס בבאר-טוביה. אך השמירה החדגונית לא היתה לפי רוחו, והוא התפטר. עבד קשה כפועל-בנין בחולון ועזר להוריו להקים בית קטן בשכונת-עם. בקושי רב הסתגל לחיי פועל עירוני. לא יכול לשאת את מצוקת הוריו ואת חוסר-העבודה הממאיר. היה אכול ספקות ביחס לעתידו ומלא מרירות. נאבק והתלבט וחלם על שיבה לקבוצה. שאף לתקן את החיים ולעזור לבנינה של חברה סוציאליסטית יציבה בערכיה. היה סוציאליסט מהכרה, ממדריכי הנוער במפלגה "לאחדות עבודה". באמרות מוטעמות ושקולות פנה אל חניכיו ודרש מהם לעשות מהפכה בחייהם, להתכונן לחיים קשים ולצאת מן הערים אל רחבי הארץ, כי "יעודנו אינו בהצלה בעת זעם ורדיפות, אלא בקיבוץ-גלויות בלתי-פוסק ובנין הארץ".
בעיני חבריו, ביחוד בני עדתו, היה דמות בלתי-רגילה. למרות היותו צנוע ועניו בלט בין החברים. הופעתו האצילית, פשטותו, יושר-לבו, חריפותו, התמרדויותיו, לא תמיד נסתיימו בהצלחה אך מעולם לא הרפה מהן, ועמידתו על שלו - קסמו לרעיו. "כאשר היה משה מסתכל בך, היית הולך אחריו...", אמר עליו אחד מחבריו.
בערב הכרזת או"ם היה נסער עד מעמקיו, אך כבר ידע את הצפוי ואמר לחבריו: "אין דבר, נצא מיד למערכה". הצטרף מיד לשורות, לא נח ולא שקט עד שנסע למשרד הפלמ"ח לברר משום מה לא נקרא עדיין.
בשמעו כי בימים הקרובים ביותר ייקרא לשירות, לא הסתפק בכך והחליט להצטרף בינתים אל הלוחמים בחולון. היה מפעילי החי"ש המקומי, מראשוני המתנדבים לפעולות. באומץ ומסירות-נפש יצא למשימות קשות ביותר. היה במחלקה ששמרה על בית הקרן-הקיימת-לישראל בבית-דגון, השתתף בקרב על תל-א-ריש ובפיצוץ בית-החרושת לקרח באזור. בהתקפת תל-א-ריש גילה אומץ-לב בלתי-רגיל. לדברי חבריו זינק על ערבי ושסעו לשנים.
בקרב זה נפל אחד הלוחמים ומשה, יחידי מכל המחלקה, הוציאו משדה-המערכה ונשאו איתו נוסף על נשקו הוא ונשק האויב שלקח.
חזר אל חבריו יגע ומגואל בדם חברו ודמעות בעיניו: "אפסו כוחותי, אך אותו לא יכולתי להשאיר".
כעבור זמן-מה נקרא לפלמ"ח לגדוד "הפורצים". שמח כי שוב הוא בין חבריו ו"הם יפעלו בודאי ביתר מרץ". מבסיסו בחולדה יצא לפעולות בסביבה. בבואו הביתה היה אומר לאמו: "אל תדאגי, יהיה טוב. אני ובחורים כמוני נטהר את ארצנו מפולשים". כעבור חדשיים הועבר בסיסו לקרית-ענבים, לפני כן קיבל חופשה ובא להיפרד מהוריו.
"להתראות בארצנו החפשית!" - איחל. "עכשיו בודאי לא אחזור במהרה. משם לא יתנו לנו חופשה". לא חזר.
נפל עם רבים מבני מחלקתו בקרב על הקסטל, ביום 8.4.1948, בצאתם להחיש תגבורת.
הובא לקבורה בקבר-אחים במעלה-החמישה. ביום י"ב בכסלו תשי"ד (19.11.1953) הועבר להר-הרצל בירושלים.