טוראי קליר צבי ז"ל

צבי, חברי היקר והטוב, רציתי לשאל אותך שאלה קשה, מדוע דועכים הנרות לבדם? כל נר באשר הוא כבה לו והולך מבלי לקחת עמו את אשם של אלה אשר בהם הוא קשור, הן אין טעם לדבר באשר נשארים הם פתילים גוססים בלעדיו, ואין כל זיו לאור הכושל אשר מפיצים הם סביבם, ומדוע איפוא כבה כל נר לבדו?
נער נפלא! הן ילד היית כאשר הלכת, וכה ברור היה לך שחיב אתה ללכת, מעולם לא חשבת כי גבור אתה והן היתה לך זכות כה גדולה להתנשא על האחרים, ואתה אפילו לא העלית זאת על לבבך הישר והתם, אתה לא חשבת מעולם מה גדולה אישיותך בהסטוריה הקצרה של ארצנו, אף פעם לא עלה בדעתך שאתה הנך גבור.
ודאי לועג היית לנו לו היה מן דהוא מעז לאמר לך זאת, כי בשבילך היתה זו חובה ברורה שאין למעלה ממנה, ובהרגשת חובה ברורה זאת הלכת לך מאתנו והשארת הפתילים הגוססים...
זרעת את אדמת מולדתך בלהט רעיונותיך, והכרח נצחי יהיו דבריך לחבריך, אתה רצית מולדת שלנו, ארץ וקרקע. אתה הקימות הכשרת נער שתלחם ותעלה על הקרקע אשר כבשה לה, תבנה אותו ותבנה הימנו, וזהו היסוד לדור שלם שאתה, עם כל רך שנותיך יזמת, הן טרם נער היית!
צבי, חברי היקר והטוב, הן לא שכלנו אותך כלל. אכן אתה בתוכנו באשר הטוב והנעלה שבך נותר לנו, נשמתך בעלת הנצוץ העליון ממשיכה ופועלת בחוג חבריך ותמשיך להתפשט עמם וביניהם, ותתן להם את הכח לבנות וליצור. אכן לא שכלנו אותך -
ואולם אני לכשעצמי פתיה הנני ושואלת, ובכל זאת מדוע דועכים הנרות לבדם?...
תמר

מתוך "ניבנו" - עתון תלמידי ביה"ס התיכון העירוני רמת-גן

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

אין דברים אלה נכתבים לשבח ולרומם את שמו של צבי הי"ד, כי זה מיותר לגמרי; אלה שהכירוהו ידעו את מידותיו הטובות, ואלה אשר לא ידעו אותו - יתארו לעצמם את דמותו לפי מה שישמעו מחבריהם.
אך גם לולא היה צבי מה שהיה בחייו - זך וטהור, אף אלו לא היתה נפשו מזהירה ביפיה כאשר הזהירה - קדוש הוא לנו, קדוש ככל אותם האלפים, שהשקו בדמם את ערבות ישראל, כמו כל אלה, שבנפלם הקימו את הגאולה.
אנו חיים בתקופה שזאבים שולטים באדם, חולף לעינינו פרק זמן, שבו הרצח הפך להיות פקודת היום, ולכן לא יקשה ממנו להבין, באיזו הרגשה הלכו והולכים צבי לחבריו לקראת הקרב. הם שכל חייהם מלאו מחשבות טהר וישר, הגיגי אמונה תמימה בעתיד האנושות והרהורי שלום ואחוות העולם.
קרבן רב הקריב צבי המנוח, הוא אותו קרבן המקרב ע"י הכבש, המכריח את עצמו לההפך לזאב. זהו קרבן מוסרי ופיזי כאחד של מי שמתגבר על נפשו האוהבת את הזולת ומכריח את עצמו לרצח, על מנת שלהבא לא ירצחו עוד על פני אדמות.
תהי דרכו של צבי נר לרגלי כל אותם החולמים שהפכו ללוחמים, כדי שיוכלו אי פעם להגשים את חלומותיהם.
והוא, ינוח על משכבו הולך נכוחו.
אלכסנדר ר. ר.

מתוך "ניבנו" - עתון תלמידי ביה"ס התיכון העירוני רמת-גן

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

עוד נשיקה אחת, עוד לחיצת יד אחת והוא נעלם. מאחריו, הרחק ממנו, השאיר בית קודר ומלא דאגה ובלבו - שמחה ואושר לקראת תפקידו.
נער צעיר הוא, עוד חלב אמו על שפתותיו וזה תמול שלשום ישב עוד על ספסל למודיו. ועתה חיל הוא, חיל הנלחם באמץ ובגאוה על ענין יקר לו מאד. על מה נלחם זה הנער יפה העינים? הוא נלחם למען הסרת כבליה של אם גדולה ויקרה, אם זקנה ורבת סבל - אמא מולדת, אשר למענה מוכן הוא להקריב את חייו הצעירים. הוא שומע את שועתה מני אלפי שנים, אלפים שנות על זרים. באזניו עולה קול דמי חבריו שנפלו למען השגת מטרתם הקדושה, דמם תובע שלומים, הוא זועק וקורא לכל העם להתנער ולהלחם שכם אחד למען חרות מולדתו.
...הנער המשיך את דרכו כשהוא מחזיק את רובהו ביתר עז ומרחיב את צעדיו. הוא צועד להחיש את נצחונו של עם שלם,
הוא שנפל לא נפל. עמנו הוא צועד בכל אשר נהיה!
חנה י.

מתוך "ניבנו" - עתון תלמידי ביה"ס התיכון העירוני רמת-גן

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

אחת הבעיות הקשות והחמורות העומדות לפנינו בהקמת המדינה, היא "קבוץ הגלויות" וקליטת העולים. מטרתנו היא להעלות מספר גדול ככל האפשר של עולים, מכל קצווי תבל, ומובן שדבר זה מעמיד אותנו בפני בעיות קשות שיש לדון עליהן בכובד ראש.
העולים הם, כפי שהזכרתי, מכל קצוות תבל - בליל של לשונות, תרבויות וגישות לבעיות החיים. אמנם כולם בני דת אחת, אך במשך שנות הגלות הארוכות קנו להם לא רק את שפתם ותרבותם של העמים ביניהם ישבו, אלא גם את אפים, וזוהי אולי התקלה העיקרית. כל עם פותר את בעיותיו, שהן בעיות העומדות בפני כל אומה, בדרכו הוא ובהתאמה לארח חייו. ובהיות אנשים רבים בני עמים שונים יחד, מתנגשים האינטרסים הפרטיים שלהם וקשה להביאם לידי פשרה. אותו הדבר קורה גם בארצנו בפגישות בין עולים מארצות שונות שעדין לא התאקלמו ועדין אין בהם מן ה"ארץ-ישראליות", אם אפשר לכנות זאת כך. כל אחד פותר את בעיותיו בארץ, שהן בעיות העומדות בפני כל תושב, כדרכו וכהרגלו מתמיד, ואין עדין כל התאמה ביניהם. ולכן אומר אני, שדבר זה, יכול להציל רק החנוך. החנוך השיטתי בגולה, הכנסת העולים לאוירת הארץ, להעמידם בפני הבעיות היום-יומיות ולנסות לפתרן יחד עוד בחוץ-לארץ. ספק הוא, אם דבר זה יעיל מאד כלפי הבוגרים, אך חובה עלינו לעשות זאת בחנכנו את הדור הצעיר. עליהם לבוא הנה בידיעה ברורה, בלי כל אשליות, על מה שעומד לפניהם.
אחת הבעיות החמורות - היא העדר החלוציות והאידאליזם אצל העולים החדשים. העולים מלפני המלחמה, באו ברובם מתוך אידאליזם טהור ומתוך נכונות לסבל הכל כדי להגיע למטרה הרצויה. העולים החדשים באים הנה ברובם מתוך הכרח ומתוך חסר ברירה אחרת. אין להכחיש כי יש ביניהם חלוצים, אך רבים היו נוסעים באותה התלהבות, או חוסר התלהבות, לאמריקה או לכל מדינה אחרת, אילו רק קלטה אותם. הם סבלו סבל רב למדי בתקופת המלחמה ואינם מוכנים לסבול יותר. הם חיו חיי שפלות ואינם מוכנים עתה לותר אף כמלא הנימה על נוחיותם הפרטית. מה שחסר להם הוא ביחוד הזולתיות והוויתור. עקב המציאות שהכירו בארצות מוצאם, חושבים הם שאפשר לפתור את כל הבעיות בכח הזרוע, הם אומרים כך ועושים כך וקשה למנעם ממעשיהם. אמנם עלינו לשים לב למומנט הפסיכולוגי הפועל כאן, אך אסור לנו להימנע מהשתמש בכל האמצעים כנגד "פרעי חק" אלו. דברים אלה, שהזכרתי לאחרונה, קשה לנו כבר לתקן, לדעתי כבר מאחר מידי לחנך חנוך רעיוני אנשים מבוגרים שעברה עליהם מלחמה כזו, וקשה יהיה לנו גם לחנכם לסדר ולחוק. אך עלינו להציל כאן את ילדיהם ואת הנער המתבגר, הם צריכים לקבל חנוך רעיוני מקיף, חנוך לויתור לחברה ולצדק חברתי, כך שבבוא העת ימלאו את תפקידם בשורות הנער הארץ ישראלי. עלינו לעמד במיוחד ובהדגשה על החנוך לחברה. המציאות בחוץ-לארץ הפכה אותם לאידיוידואליסטים קצונים, וזאת עלינו לשרש מהם.
ומן הבעיות האבסטקטיות יותר נעבר לחיים המעשיים - לחיי יום יום, על ישוב של ששים רבוא לערך, לקלט מספרים עצומים של עולים, לשכנם, לקלטם בעבודה ולעזר להם להתערות בחיי הארץ. ברגע הראשון נראה דבר זה כבלתי אפשרי, אך כמו שהפכנו דברים בלתי אפשריים רבים לעובדות, חייבים אנו להגשים תכניות עליה אלו. כמו שהזכרתי, הבעיות העקריות הן שכון ועבודה. דברים אלה שהם המינימום שכל אדם דורש, עלינו להקים בצורה ממלכתית ורחבה. את המספר הקטן ביחס, שעלה עד כה, היו יכולים בקשי ודחק לשכן חברות העזרה והארגונים הפרטיים, אך העליה שאנו מקוים לה ודורשים אותה, צריכה להיות מפעל בעל היקף עצום, מפעל שהרקע שלו תהיה המדינה. לא אכנס כאן לויכוח על דרישת המדינה, אך אחד הגורמים העקריים לדרישת המדינה הוא הצורך בקליטה המונית של עולים חדשים. ולשם בצוע המפעל על המדינה לאחז בכל האמצעים. על כל פרט ופרט בארץ לתת את ידו למפעל. עלינו להרחיב את התעשיה כדי שתוכל לקלוט רבבות פועלים. עלינו להגביר פי כמה וכמה את מפעל ההתישבות כדי שיוכל לקלוט את העולים לעבודת האדמה. עלינו לנצל כל שעל אדמה כדי לבצע את המפעל. הוא הדין בבעית השכון, שיש לבצעו בהקף ממלכתי. עבודת השיכון עצמה תדרש מספר גדול של ידים עובדות וגם היא עוזרת לפתרון בעית העבודה. עלינו למנע בכל מחיר את הווצרותו של פרוליטריון עבודה במובן הרע של המלה (אנשים מחוסרי רכוש ועבודה שיתקבצו בערים), וסכנה זו מאימת עלינו. עלינו לארגן את העליה ארגון יעיל ולתת את כל הוננו ואוננו להצלחת המפעל. לשם הצלחתו עלינו להקים ממשלה שתדגל בקדמה סוציאלית ותעמד על העלאת החברה - העם היהודי, מעל לפרט ושאיפותיו האנוכיות.
המפעל צריך להיות יהודי-כללי. עלינו לזכר שהעולים מאירופה באו בידים ריקות שיש להפכן לעובדות, ואין לקוות לכל זרימת הון מארצות אלו. גם הישוב עצמו, שבלאו הכי נושא בנטל כספי עצום, לא יוכל בעצמו לממן את המפעל. על המדינה לארגן את כל יהודי העולם לתת את ידם, וביחוד כספם לקליטה. עלינו לעשות זאת אם בצורת מס ואם בצורת השתתפות במניות. אך אסור לנו לתת לאיש להתחמק מעזרה לבצוע המפעל. עלינו להשתמש בכל האמצעים כנגד אלה שינסו להשתמט מחובתם גם בארץ וגם מחוצה לה. ארצנו, אסור לה שתסבל פרזיטיםהנהנים מעמלם של אחרים. רק זה הנותן את ידו לבנין הארץ, לו הזכות להנות ממנה. כסכום לפתרון הבעיות הקשורות בקבוץ הגלויות, אזכיר שוב את החנוך הלאומי לעולים החדשים וביחוד הנוער, כוון העולים ע"י רשות עליונה והקמת מפעל ממלכתי לשכון, עבודה וארגון מפעל הקליטה שהוא בעצם, מפעל בנין הארץ. כמו שהזכרתי, כדי לבצע זאת אנו צריכים למדינה, ולמען הקמתה והגשמתה אנו נלחמים כיום ונלחם גם להבא.

מתוך "ניבנו" - עתון תלמידי ביה"ס התיכון העירוני רמת-גן

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

27.4.48
מערכת "ניבנו" היקרה,
חפשתי לי זמן להוסיף משהו בענין הוכוח על תנועת הנער שתמציתו הובאה בגליון האחרון. לא היה ספק בידי לענות בבית, ולכן אנסה כאן לנתח בעיה זו.
כבוגר תנועת נער, כמובן שאני מחיב אותה, ואני חושב שטענותיו של יצחק לא היו משכנעות ביותר. נכון הוא שכל תנועת נער מחנכת לרעיון מסוים ושרב החברים המצטרפים לתנועה, מצטרפים מסבות חברתיות גרידא ולא מתוך הכרה ברעיונות התנועה. אך אינני רואה כל רע בזאת. להיפך, על החברה, בהגיעה לשלב בגרות מסוים - ליצור לה את הרעיון על יסוד החיים החברתיים שבססה במשך הזמן. אני מאמין בתהליך זה של הקדמת יצירת החברה להחדרת הרעיון. וחברה שתעשה כך תצליח הרבה יותר מחברה הבונה את חי החברה שלה רק על רעיון שחבריה מאמינים בו. כמובן שיחד עם יצירת החברה עלינו לחנך לרעיונות אנושיים כלליים ולאומיים, אך רעיון התנועה, וביחוד הגשמתו בא, לדעתי, אחרי יצירת החברה ולא להיפך.
... יצחק קובע שהמשמעת הפנימית בתנועות הנער רופפה מאד. אני חושב שכבוגר התנועה יש לי הרשות המלאה לחלק על דעה זו, לדעתי דוקא הנער שהתחנך בתנועה מצטיין במשמעת, אינני חושב שיש עוד נער בעולם שהמשמעת הלאומית והחברתית שלו טובה יותר מזו של בוגרי תנועת הנער הא"י.
כרגע אני נמצא בהכשרה שכל חייה בנויים על משמעת פנימית. איני יודע אם נער שלא התחנך בתנועה ואפילו יהיה בוגר ביה"ס תיכון, יהיה מסוגל לארגן חיי חברה כבוגרי תנועה. אייני יודע גם מנין דלה יצחק את הדעה שרב הפעולות עוברות בהתקוטטות וכו'. עד כמה שאני יודע עומדות הפעולות ברב התנועות על רמה די גבוהה, ורמת ידיעותיהם ותרבותם של חברי התנועות תוכיח התישבות בכל רחבי הארץ, במקומות הנדחים והמסוכנים ביותר הוצאה לפועל ע"י חברי תנועות נער, בעוד שאלה שאינם נמנים על תנועות נער מגלים חסר נכונות להקרבה וחסר משמעת. יצחק קצת מפריז בקבעו שהנער נמצא כבין "הפטיש לסדן" בין התיאוריות החנוכיות. אינני חושב שישנו דבר אחד בעולם שכל הדעות תומכות בו. ואין זו סבה לשלילת תנועת הנער. דבר זה נראה גם בחנוך בביה"ס, במדיניות ובכל דבר אחר בעולמנו. ביחוד מתפלא אני על דעתו של יצחק בענין יחסי המדריכים והחניכים. עד כמה שאני יודע מן הנסיון נרקמים יחסים יפים וממושכים בין החניכים למדריכים ואין כל "יחסים דקים ועדינים". כמובן שיש מדריכים נכשלים, אך גם אלו מלמדים ומזהירים אחרים מפני כשלונות נוספים.
אינני מחיב את תנועת הנער הא"י בכל, אך ברור לי שצדדיה החיוביים עולים על צדדיה השליליים, וכמו שאמרתי בנין הארץ הוכיח, והוא עד נאמן לפעולת תנועת הנער.
לעת עתה אני מסים ואני מקוה שעוד נספיק להתכתב. דרישת שלום לכל המורים והחבריא.
שלכם,
צבי קליר

מתוך "ניבנו" - עתון תלמידי ביה"ס התיכון העירוני רמת-גן

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

7.5.48
לעדנה היקרה,
מצאתי שעה פנויה לכתב לך, ואני מנצל אותה. אני יושב כעת בחדר המוסיקה של המשק. אחת מנגנת על פסנתר ועוד אחרים כמוני מנצלים את האוירה לכתיבת מכתבים. הערב יש לנו מסיבה עם חברי המשק, ושם עלינו להפגין את כל יכלתנו, ולהציג את כל "הכוחות" שלנו. בכלל, היום שורה אוירה חגיגית על כולנו. יום המחרת החפשי וליל ששי עצמו מכניס חגיגיות וביתיות. על העבודה בכלל קשה לספר. עובדים די-קשה אך מצב הרוח מרומם. אנו מרוצים מהמקום, מרב המדריכים ובכלל מהמצב.
מהעולם החיצוני אנו כמעט מנותקים לגמרי. עתונים אמנם מגיעים אך לקרא אינני מגיע. לכל היותר אני מציץ וקורא את הכותרות. בענין הקריאה בכלל, להגיד את האמת, קשה להתרכז לקריאה רצינית, עד עתה לא קראתי יותר מספרונים וספורים קצרים. אני מקוה שבזמן הקרוב, עם הרגשת הקביעות במקום, נוכל לתרכז בנושאים רציניים יותר. את חיי ההכשרה במלואם עדיין לא חשתי, עד עתה לא נתנה לי ההזדמנות לעבוד עבודה חקלאית ממש (כך גם עמוס ומיקי). אני מתחיל להכיר את ההכשרה רק מצדה החברתי. שיחות חברה אצלנו הן עתה תכופות מאד היות וישנן בעיות בוערות שעומדות לפני כל הכשרה כגון: צורת מחסן הבגדים וגבול שתופו, בעיות קופות, סיגריות וממתקים וכו'.
מרבים כאן בשיחות, אך "אפשר לסבל". עד הערב החיים די חד-גוניים. קמים, רצים וכו' כרגיל. הערבים (מלשון ערב) מכניסים קצת חיים ומשרים רוח של הכשרה.
לעת עתה לא קבלתי כל מכתב מהחבריה, אני באמת מתפלא עליהם, תביני מה בשבילי מכתב ואיזה אכזבה יש לי כשאני מביא את המכתבים הרבים למחנה ובשבילי אין. אך לא זו הסבה, אני באמת רוצה לדעת ולחיות גם כאן את חייהם.
אני מסיים לעת עתה, היות ויש לי כל-כך הרבה מכתבים לכתב עד שאינני יודע באיזה להתחיל.
אני מקוה לראות מכתב ממך בקרוב.
בידידות,
צבי
אל תשכחי דרישת שלום לכל החבריה.

מתוך "ניבנו" - עתון תלמידי ביה"ס התיכון העירוני רמת-גן

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.