טוראי עמיחי יאיר יאיר'קה ז"ל

קורות חיים

יאיר, בן יחיאל והניה, נולד בו' בחשון תרפ"ח (1927) במושב תל-עדשים. הוריו היו מראשוני החברים שם וקראו לו בשם יאיר כי בזמן ההוא יצא לאור משפטו של שלום שווארצבארד בפאריס, ובזה הכיר בית-דין צרפתי בזכותו האנושית של יהודי לנקום נקמת דם עמו. אחרי שנתים עברה המשפחה לתל-אביב ויאיר עבר את שלבי החינוך בגן-ילדים, בבית-הספר העממי "לדוגמה" ושנתים בבית-הספר "תיכון חדש".
מגיל הילדות ואילך נודע יאיר בסגולותיו. שקדן וצייתן בבית-הספר ובבית, נלהב להגשמה החלוצית ומלהיב לכך את חבריו. חובב את היופי בציור (בעיקר בציורי-נוף) ובזמרה, בקולו הנעים ובחיבורי-זמרה שחיבר לפי ידיעתו ויכלתו. חיבר גם "אופרות" ומערכונים מהוי סביבתו בבית-הספר ואחר-כך של קבוצתו. בן 10 הצטרף לתנועת "המחנות העולים". ריכז סביבו כ"מחנך ותיק" את נערי השכונה שבצפון תל-אביב לסיפורים ולשיחות שריתקו אותם, ובן 14 כבר היה מדריך לשכבת ה"עמלים".
המשיכה לחיי הכפר, שיצא אותו בהיותו בן שנתים, נתעוררה בו מחדש, ובן 16 עבר מבית-הספר התיכון שבעיר לבית-הספר המחוזי ביגור, בו התמחה בפלחה, וביחוד בעבודת הטרקטור, ובו בזמן היה פעיל גם בהדרכה ובריכוז חיי החברה והתרבות של התלמידים והנוער המקומי.
אחרי סיום בית-הספר הצטרף להכשרה המגויסת במסגרת הפלמ"ח ועשה שנה בבית-הערבה בצפון ים-המלח ושנה בחפציבה שבעמק המזרחי. בימי העבודה עסק בחיבה ובמסירות בפלחה וביחוד בעבודה בטרקטור, וכן בהדרכה ובפעילות התרבותית של הנוער המקומי. בהכשרה הצבאית התמחה בחבלנות ובסיירוח, ובתקופת המאבק השתתף בפיצוץ גשרים וקוי-רכבת.
אחרי יום עבודה קשה בהכנת המסיבה וההצגה לסיום שנת-הלימודים בבית-הספר בחפציבה, הוזעק בשחר "השבת השחורה" (29.6.1946) עם חבריו לעזרת עין- חרוד, שהבריטים שמו עליה מצור. על אף יריות הבריטים התקרבו עד לגדר ושם נאסרו והובלו למחנה-המעצר בעתלית, וגם שם היה יאיר הרוח החיה בקרב חבריו דרי הצריף.
בשלהי קיץ תש"ז עבר עם חבריו להתישבות למשמר-הנגב. שם היה מהאחראים לבטחון ולעבודת הפלחה. במכתבים להוריו הביע את סיפוקו מהעובדה שזכה לחרוש בטרקטור מאות דונמים אדמה שוממה זה דורות רבים ולתרום את חלקו להחיאת השממה ולהנחת יסוד לחיים עבריים חדשים.
אחרי נישואיו עזב את משמר-הנגב לזמן מסוים לרגל נסיבות משפחתיות, בתקוה שעוד ישוב להגשמה החלוצית בישימון ונתקבל לעבודה כפקיד בחברת החשמל בתל-אביב. גם שם הראה את מסירותו לעבודה ונתחבב על כל אלה שעבדו במחיצתו. אך געגועיו לקרקע לא הרפו ממנו ובמכתביו לאחיו, שהיה אז בבית-קשת, ביקש ממנו: "לכשתזרע בשדותיכם, זרע נא "דריל" אחד בשבילי - טוב ?.." דברים אלה, המראים את מידת געגועיו לעבודה החקלאית, נכתבו חודשיים וחצי לפני נפילתו.
כמעט את כל מכתביו להוריו, מתקופת היותו בפלמ"ח, השמידו הוריו בזמן החיפושים של הבריטים בתל-אביב, מטעמי זהירות. משום כך, לא נשאר בידיהם הרבה מדבריו המלאים התמכרות ללא גבול לבנין הארץ, לתחית עמנו במולדתו וליצירת חברת עבודה המגשימה את צווי דור התקומה הישראלית.
למחרת ההחלטה באו"ם התיצב לשירות כעתודאי של הפלמ"ח. שמר כשבועים בגבולות העיר ואחר-כך שירת בליווי שיירות לירושלים ולנגב, ויום אחד הוטל עליו לצלם את התנהגות הבריטים בעצרם שיירה יהודית, אך תפקיד זה, היה בעיניו נוח מדי, לבחור שכמותו. לבסוף נמצא לו תפקיד כחפצו במסגרת הגדוד החמישי של הפלמ"ח.
יאיר התנדב ללכת לעמדת-המשמר הקרבית בבית הקרן-הקיימת-לישראל ליד בית-דגון, שחלשה על צומת-הדרכים לירושלים ולדרום והיתה צפויה להתקפות ערביות ולהטרדות בריטיות בכל עת. למחרת בואו שמה, ביום כ"ט בטבת תש"ח, יצא לפנות ערב עם חברו מנשה כהנא לזרוע מוקשים מסביב לעמדה ושניהם נפצעו קשה בהתפוצץ המוקש האחרון והובאו לבית-החולים "הדסה" בתל-אביב.
בבית החולים התנהג בגבורה, עודד את הוריו שבאו לבקרו ולאמו אמר: "היי גיבורה, אני גיבור!" כשהוציאו את מנשה מהחדר ביקש שישאירו אותו והבטיח להתאפק ולא לצעוק לבל יטריד אותו. לא גילו לו שמנשה הועבר לחדר-המתים. הרופאים האמינו שיתגבר על פצעו ובמהרה יקום וישוב אל העמדה, כפי שהבטיח לאביו. אך מצהרי יום ג', ב' בשבט, הורע מצבו. הוא נשא בשקט את הידיעה על הסוף המתקרב. בשעותיו האחרונות, אמר לחברה שישבה על ידו: "כל תקוותי ושאיפותיי עם אידה - זו אשת נעוריו - לא תתגשמנה, השגיחו ושמרו על אמא, היא לא תעמוד בזאת..." אלה היו דבריו האחרונים, ונדם.
ביום 14.1.48 (ב' בשבט) אחרי שקיעת החמה יצאה נשמתו. נקבר בנחלת-יצחק.
שתיים מחברותיו בפלמ"ח קראו לזכרו את בניהן בשם יאיר.