רב"ט כץ דן בארל ז"ל

... הלכתי לבריכת השחיה כדי לפוש ביחידות. ידעתי בשעה זו אין שם נפש חיה. השעה היתה ארבע וחצי.לאמור, שעת דמדומים. השמש כמעט שקעה והעננים השקטים היו ורדרדים. הכל נשתקף במים. העצים הירוקים ועצי השלכת הערומים נעו קלות בתוך העננים הורודים והשמים הכחולים. פני המים היו מרופדים קלות בעלי השלכת הצהובים כתומים. והכל נראה שקט כל כך ורחוק מיישובם של בני אדם. ישבתי על שפת הבריכה ושרקתי לי בשק את הג'ז, השקט והאהוב עלי, שכולו מלא געגועים. נדמה לי שכבר כתבתי לך, שכאשר אני רואה דברים יפים, או כשאני במצב רוח טוב, אני רוצה שהאדם האהוב עלי יהיה על ידי. ושגם הוא ישב וירגיש כמוני וכשהוא איננו, אני מתגעגע נורא. רציתי שתבואי, אבל ידעתי שאני סתם משלה את עצמי. כי לא תבואי... וכך ישבתי ושרקתי ובדמיוני שירים עצובים, שירים - כשאני מתגעגע אלייך - הם בורחים לי דרך השיניים ואין ביכולתי לעצור אותם כלל... השמש הלכה ושקעה ויחד עם זה הלכו פני השמש והאדימו, הבריכה הפכה כולה לים של אש מתנועעת עם איוושת הגלים הקטנטנים. אפילו העצים הפכו אדומים בתוך המים. היה כל כך שקט ויפה עד שלא יכולתי לסבול שרק אני לבד נהנה ממראה יפה ונהדר כזה. נעצבתי על שאינך על ידי!... לקחתי אבן גדולה שעל ידי וזרקתיה המימה. נשמע קול רעש. האבן צללה במים ופיזרה גלים לכל צד, השמים רעדו במים וים האש זועזע וטולטל אנה ואנה. נעלם השקט המסעיר, פרצה סערה משקיטה, שמחתי שכל המראה מיטשטש, שהמקפצה נעה במים וכל צורתה נשברה. והעצים ועלי השלכת שימשו בערבוביה. קמתי והלכתי משם. פניתי לכל הרוחות ולא ידעתי לאן אלך.
החלטתי לחזור ולכתוב לך.
- - - - -

מתוך קובץ 'לזכרם' חברי קיבוץ מזרע בהוצאת קיבוץ השומר הצעיר מזרע תש"ט
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

החלטתי לכתוב פעם באמצע היום, כי כל היום אני חפשי ופשוט מתחשק לי לכתוב לך עכשיו. אלא שצרה אחת ישנה כאן ביום, שאין אתה יכול לשבת חמש דקות על מקום מבלי להזיע. ומכיון שברצוני לכתוב לך קצת יותר מחמש דקות, בחרתי לי מקום קריר ביותר בכל עמק הבכא הזה. לא, זה לא בית הקירור (שם הייתי נהפך ל"אסקימו" והיו צריכים לשלוח אותי אלייך על מקל) זה ששש... תנחשי... לא יודעת? טוב, אז אספר לך בעצמי. אני יושב על המקפצה הגבוהה ביותר, שישנה מעל הירדן. פה יפה נורא. המקפצה היא סתם ספסל, שמן דהוא הדביק פעם לעץ אקליפטוס. והעץ גדל ואתו יחד גבהה גם המקפצה. כיום כמעט ואין איש עולה לכאן. אני עליתי הנה, זו הפעם הראשונה (וגם זה רק כדי שאוכל לכתוב לך באין מפריע) והנה נתגלה לי כאן נוף מרהיב עין, ואיני שבע מלהסתכל בו. למטה, בעמק עצום זורם בו נחל הירדן. לאמיתו של דבר הוא דומה יותר לפס ארוך ולא רחב ביותר של בוץ, כי הוא חום נורא ורק הזרם החזק והסחף שהוא סוחב אתו מדי פעם משווים לו צורה של נהר. מעבר לירדן (ובעבר הירדן), כלומר ישר ממולי, משתרעת ערבה עצומה של גבעות גיר לבנות, בעלות צורות משונות, הדומות לכל הדברים שיש בעולם. הנה, למשל, הגבעה הקרובה ביותר מצד ימין, זו שישנם לרגליה שיחים גדולים וירוקים, דומה בדיוק לגמל כורע והשיחים הם שקים המחכים כנראה למעמיסים שיבואו. והגבעה המשולשת היא דומה לפירמידה שבמצרים. ומאחוריה הצוק המזדקר הוא בדיוק ספינכס. יש לו ראש אריה ובודאי לבדואים היושבים כאן יש הרבה צ'יזבאטים על כל גבעה כזו. אני בעצמי כבר חיברתי על אחת מהן צ'יזבאט. ואם עשיתי את זה כל כך מהר אז הם במשך אלפי שנים לא כל שכן!
- - - - -
אסתי, העניין מתחיל. הם באו לפונדק שמעבר ההוא ושם הם בוודאי שותים משהו לפני שיעברו. הפעם זו שיירה די גדולה, של חמישים גמלים לפחות. קצת קשה לראות מפני המרחק. אבל בוודאי בעוד עשרה רגעים יגיעו למעברה, יתפשטו ויעברו את המים הרדודים המגיעים רק עד הברכיים, ויתלבשו בארץ וילכו כאילו אין כאן גבול בין עבר הירדן והארץ. זה זלזול גמור בגבול, כלומר בירדן. ואני מסמיק מעלבונו. אני משוכנע שהוא "מת" לסדר אותם פעם. שפתאום ישטוף בעוז ובקצף גדול. בזמן שהללו עוברים כאן ויכסה עליהם ועל שיירתם. כמו שעשה פעם ים סוף למלכות מצרים העתיקה. כנאמר בספר הספרים "סוס ורוכבו רמה בים" אח, הייתי רוצה לראות את הדבר הזה במו עיני! ואז הייתי מתגאה בגאות הירדן, כשם שהיום אני מתבייש בו. אשאר כאן עד שהם יעברו ואולי, אולי יקרה נס והשטפון יבוא ואראהו במו עיני. על כל פנים, אינני נכנס לירדן עד שהם לא יעברו, פן יבולע לי בעטיים...

מתוך קובץ 'לזכרם' חברי קיבוץ מזרע בהוצאת קיבוץ השומר הצעיר מזרע תש"ט
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

"גבולות" 19.1.48

בשבת בבוקר, כשרק פתחתי את עיני, נודע לי שהגיעה שיירה ואחד הגיש לי למיטתי שלושה מכתבים - שניים ממך, ואת חבובה לגמרי, ואחד מעטיה, וגם הוא חבוב - וחבילה ענקית בגודלה מהבית. כמובן שבוקר, הנפתח בצורה זו, מביא את האדם לשמחה עצומה וגם אני עלץ לבי ורחב. פתחתי את המכתבים וקראתי אותם ושמחתי להם, בחיי, שכל רגע רציתי לנשק אותם! מכתבים כל כך טובים ובזמן מתאים כזה הם ברכה למקבל אותם. אני פשוט מאושר שאת לומדת בת"א את אותם הלימודים המלאים שקט נפשי, וממלאים את המח בעינינים שלא מן העולם הזה. ויחד עם זה מעדנים את תנועת הגוף ונוסכים בו שלווה ועדינות. נהייתי סקרן לראותך יושבת, מהלכת ועוסקת בכל מלאכה בתנועות הריתמיות המיוחדות ותמהני אם לא תטיפי לי מוסר על שהילוכי כבד ותנועותי אינן שקולות וחינניות. ובכן דעי לך למפרע, אסור לך לגרד בפצעי ולבוא אלי בטרוניות על דברים כגון דא. ואם בכל זאת תדרשי ממני שאהיה מהלך בנחת ובריתמיות ואהיה יושב כבת נסיכים, אכנס ללמוד אצלכם בבית הספר. מעניינת תהיה צורתי הגשמית בתוך שמלת מחול או בגד התעמלות, כשמסביב מחוללות בנות עדינות.
- - - - -
בערב הגיעה הידיעה על השלושים וחמישה, שנפלו בהרי חברון. והיית צריכה לראות את השינוי במצב הרוח. כולם הורידו את ראשיהם וכל אחד היה לוחש בקול כזה, שכולם יכלו לשמוע: שלושים וחמישה - איך זה יכול לקרות, שלושים וחמישה איש.... אי אפשר להאמין... כולם הלכו ורטנו. מצב הרוח ירד פלאים. שאלתי את עצמי, מדוע זה נשתנה מצב-הרוח והתחלתי לחקור את עצמי, והנה מה שנוכחתי לדעת. אבל לפני שאספר את האמת, עליך לדעת, אולי יקשה לך תפוס את הציניות שבדבר, אולי יקשה לך להאמין - אבל אני בטוח שאצל כולם, כל מי שנמצא כאן, או בכל מקום אחר, איפה דבר כזה יכול לקרות יחשוב כמוני, כמונו.
כבר מזמן קבעתי לעצמי, שאדם זו חיה אגואיסטית בתכלית, שום דבר שלא לטובת עצמו - ואחת היא באיזה אופן מתגשמת טובה זו - הוא אינו עושה. התחלתי לחשוב מכיוון זה. רוב האנשים כאן אינו מכיר איש מהנופלים. חלק מכיר היכרות רחוקה כמה שמות. לי היו שם הרבה מכירים, כי חלק מהם היו חניכי מהפלמ"ח. מנין, איפוא, הפחד שהציץ מעיני כולם? שכולם מצטערים יכולתי להבין. אבל מדוע מרבים כל כך לדבר על המפלה הטקטית שבדבר, על הכח של הערבים ועל אפשרות כשלון כזה גם כאן. כל זה נובע רק מחשש שכל אחד חושש לעצמו. כולם פה יוצאי פלמ"ח וכולם מרגישים שגם הם יכלו להיות שם. ורק מזל הוא שהם עדיין חיים, וכו'. ומחשבות אלו מורידות את האדם נמוך נמוך. והוא מפחד. והפחד זה אחד הדברים הקשים ביותר כאן. כותבים בעיתונים ובכל חוברות צ'זבטים על חברנו האמיצים ואפשר היה לחשוב, שהם אינם מפחדים. אבל זאת טעות: הם מפחדים, אם כי מתגברים תמיד על הפחד. כשצבא נוחל נצחון, אומרים עליו שהוא צבא אמיץ. האמת היא, כשמנצחים עוזב רגש הפחד את האדם ורגש הבטחון בא במקומו. אבל כשנתקפים מהמארב, כשמפנים מוקשים בדרכים, מתגנבים ללבות הלוחמים חוסר-בטחון עצבנות ופחד. ואז דרוש אומץ, כדי להתגבר עליו וניכר האדם אם אמיץ הוא או לא.לדעתי, עיקר התפקיד הוא להחזיק את רוח החברים איתנה. לתת להם נצחונות ואפילו קלים. ואז הם יהיו מוכשרים כאן לפעול במרץ וגם להחזיק מעמד הרבה זמן. אחרת יתרפטו העצבים ממתיחות. והאסון או במלה צבאית יותר - ההפסד, הכשלון בגוש עציון הוריד כאן את רוח החברים נמוך מאוד והיה קשה לדבר עם החברה וכדי לרומם את המצב הוצאנו אותם שוב לכפר ושוב מצאנו שלל רב, הרבה כלים וצינורות. ראינו את השכנים בכל שפלותם, רועדים ומפחדים, מתרפסים ואינם מעיזים לעשות דבר. והרגשנו בכוחנו אם הם מפחדים סימן שאנו חזקים. "יחי אנחנו!" וכבר לא מדברים עוד על מפלה שם וכבר כאילו לא מצטערים על אבדן מחלקה שלמה של בחורים טובים, כי כולם בטוחים שאנחנו כאן עצומים ולנ לא יקרה דבר כזה. תמיד אמרתי שהאדם הוא חיה אגואיסטית והיום אני חותם על זה מחדש. אבל אין להתביש בזה, על זה עומד העולם.
אני כותב כל הזמן ככתב עיתון, כאילו מן הצד, בו בזמן שאני אחד מאותם האנשים.
- - - -
איני יודע אם כל זה מעניין אותך ואם את בכלל תופסת כל הדברים הללו, כי את הרי חיה בעולם אחר שליו וטוב. ולכן אפסיק לכתוב עליהם ומכיון שבאו אישים שונים לחדר ומרבים לפטפט ואינם נותנים לכתוב בשקט - אפסיק. אחרי הצהרים צריך לצאת וכשאחזור, אמשיך. ועד אז ניפרד לשלום.

שלך לתמיד
דוני

מתוך קובץ 'לזכרם' חברי קיבוץ מזרע בהוצאת קיבוץ השומר הצעיר מזרע תש"ט
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

גברה בי האסוסיאציה הראשונה והיא גם האמיתית ביותר דווקא הראשונה ולא השלמות המצורפת מזכרונות רבים.
ואם אני מזכיר לי את דן הנני רואה אותו באותם ימי החופש של פסח תש"ד, כשהוא בא לאחר גמר לימודיו במוסד לשלושה שבועות לעבודה במשק הלימודי.
את המשק הזעיר על כל ענפיו המרובים יש לקיים גם בימות החופש והדבר לא פשוט כל כך. כדי להצליח דרושה ידיעה רבה בעבודת שונות, עין פקוחה, התמסרות וחיבה רבה לחקלאות בפרט. רבים מבין בוגרי המוסד עמדו במבחן וגם דן היה אחד מהם. הוא בא כמעט בלי כלום. רק חבילה קטנה ביד. על ראשו כובע איכרים פולניים "מצ'יובקה" וחולצתו משובצת אדום ושחור לפי דוגמה מקסיקנית. קיבל את ההסברות הדרושות והתחיל לעבוד. ראיתיו במשק מבוקר השכם עד מאוחר בערב. עבד לו בשקט, הייתי אומר, בנחת. סירב לקבל כל עזרה. תחת ידיו עלתה ההטלה, גברה תנובת העיזים הלבנות, הבהיק שער הסוסים, פסקו קריאות הברווזים הרעבים לאוכל, הושתקו גלגלי העגלה הבלתי מרוחה. במקום שרר סדר, נקיון, שקט.
חשבתי לי: ההתחלה נאה, אבל מה אחר כך? ואחר כל לא נשתנה כלום לרעה. ודן התחיל לשיר, עבד לו ושר. שר לו ביום תוך עבודה וקרא בערב.
בקושי הנעתי אותו בערב פסח לנסוע הביתה. ראיתי כי פיקפק האם אסתדר בלעדיו במשק. וטוב, כי עוד פסח אחד בילה דן עם משפחתו וקיבוצו.

אדש
משמר העמק

מתוך קובץ 'לזכרם' חברי קיבוץ מזרע בהוצאת קיבוץ השומר הצעיר מזרע תש"ט
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

דן ירד לנגב מיד עם התחלת המאורעות. היחידה שבה היה בתפקיד של מ"כ ואח"כ סמל ואחראי למחלקה, היתה כל הזמן בנגב הדרומי ובעיקר ב"גבולות". עד ה-15 במאי עסקה היחידה בטיפול בכנופיות קטנות שפעלו בסביבה, בהנחת מוקשים ולא אחת נמצא דן במכונית שעלתה על מוקש ויצא בשלום. כמו כן עשה ימים ולילות בשמירה על קו המים. אנשי הפלמ"ח בנגב הדרומי היו זמן רב בתנאים קשים מאוד. עבודה רבה, שיכון גרוע, אוכל מועט ונוסף לזה קור בחורף וסערות חול של הנגב, היו מנת חלקם הקבועה. וכאן ידע דן להתחבב על כל חבריו. במצב הקשה ביותר, אם בקרב או בחיי יום-יום תמיד רוחו היתה טובה עליו וידע לעודד את אנשיו.
ב-13 למאי יצא דן עם מחלקתו לליווי שיירת תגבורת לכפר דרום המותקף והמנותק. המצרים הקדימו את השיירה ופתחו עליה באש איומה של מכונות ותותחים. משמונה מכוניות של השיירה הצליח רק המשוריין ש דן להגיע עד לגדר המשק. בשעת הקפיצה מן המכונית נפגע דן בכדור בברך. תחת מטר כדורים על שטח חלק הוגשה לו עזרה ראשונה והצליחו להכניסו למשק. הוא איבד הרבה דם ומת כעבור יומיים ב-15 למאי 1948. לפני מותו לא היה בהכרה ולא מסר שום דבר. הרופא והאחות מספרים שלא נתן להוריד את החרוזים שהיו תמיד על צווארו וכן את שעון היד.

אליהו פ.
אי שם בנגב

מתוך קובץ 'לזכרם' חברי קיבוץ מזרע בהוצאת קיבוץ השומר הצעיר מזרע תש"ט
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

לא אכתוב כפי שנתגלה מבחינה חיצונית: בריא איתן, עליז וחביב על כל מכיריו. כך הכירוהו רבים בגדוד ובחטיבה. ועצם העובדה, שרבים הכירו אותו והעריצוהו מדברת לזכותו.
ברצוני להעלות כאן את דמותו הנפשית שלא היתה אולי ידועה לכל.
כשם שמבחינה חיצונית היה נראה חזק, בוטח בעצמו, מגושם במקצת - כך בנפשו פנימה היה עדין, רגיש ומצפוני. ישר עם עצמו ועם אחרים, לא היה נרתע בפני כל מכשול לאחר שהגיע למסקנה מסוימת.
כזה למדתי לדעת אותו במשך זמן היותנו יחד בנגב, בעבודה וכחבר לחדר. כך הוא היה וכך אני זוכרו מאז הכרתיו בראשית המלחמה עד זמן קצר לפני שנפל. עזבתי את הנגב בתוקף תפקידי לפני הפלישה המצרית וכעבור זמן קצר בדרכי חזרה, ואני מלא מחשבות על מה שאירע בזמן היעדרי הגיעתני הידיעה על מות דן. קשה היה לתאר, שדן עלול ליפול. הרי הוא היה כה מעורה בחיים, כה שייך לחיים. זכרו ישאר בין כל חבריו ומכיריו.

דוד יהלומי
אי שם

מתוך קובץ 'לזכרם' חברי קיבוץ מזרע בהוצאת קיבוץ השומר הצעיר מזרע תש"ט
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.