הגדוד השמיני – " הנגב הדרומי" (חטיבת הנגב)

בחודש פברואר 1948, עם מינויו של נחום שריג למפקד כוחות הפלמ"ח בנגב, חולק מרחב הנגב לשתי גזרות. גבול הגזרות עבר בקו שחיבר בין חצרים ובארי. הגזרה הצפונית כללה את הישובים חצרים, תקומה, בארי (בנאחביר), ואת כל הישובים שמצפון להם והייתה באחריות הגדוד השני בפיקוד משה נצר. הגזרה הדרומית כללה את כל הישובים שמדרום לקו חצרים-בארי ואת הישובים בית אשל ונבטים והייתה באחריות גדוד 8 בפיקוד חיים בר-לב. חלוקה זאת יצרה והקימה את הגדוד השמיני, בכך שהעמידה לפקודתו את כל כוחות הפלמ"ח שחנו בישובי הגזרה הדרומית, שקודם לכן השתייכו לגדוד השני. מפקדת הגדוד השמיני התמקמה בצאלים ותוגברה באנשים שגויסו מקרב ישובי הגזרה הדרומית.
הגדוד התארגן בשלוש פלוגות מוקטנות: פלוגה שתגברה את הנגב המערבי בהרכב שתי מחלקות/הכשרות, האחת שחנתה בגבולות והשנייה בצאלים. כעבור זמן הגיעה מחלקה שלישית שגויסה מבני דרום תל-אביב ומוקמה במבטחים. מפקד הפלוגה נמרוד לויטה הועבר לתפקיד סמג"ד ואת הפיקוד על הפלוגה קיבל אברהם אדן (ברן) שגויס מנירים; פלוגה מוקטנת שנייה בפיקוד "גנדי" (יהושע ברנשטיין) תגברה את הישובים הדרומיים רביבים, חלוצה ועלומים (חזע'לה). מחלקה אחת מוקמה בחלוצה ומחלקה שנייה בעלומים; פלוגה מוקטנת שלישית, בפיקוד משה אלברט (יצהר) כללה שתי מחלקות, האחת מוקמה בבית אשל והשנייה בנבטים. שתי הפלוגות המוקטנות – הדרומית והמזרחית לבאר שבע, אוישו על ידי אנשים מפלוגה י"ב של הפלמ"ח ומפלמחניקים מהפלי"ם. לאחר שאלברט נהרג, קיבל את הפיקוד על הפלוגה יונתן דותן ("ג'וני").
התעסוקה המבצעית השוטפת של הגדוד התרכזה בשני תחומים – באבטחת קו המים בגזרה הגדוד ובאבטחת שיירות אספקה וחומרי ביצור בקו ניר עם-צאלים-חלוצה-נבטים-בית אשל.
באותה תקופה קלט הגדוד מספר מצומצם של משורייני 'סנדביץ' שיוצרו במסגריות ב"צפון".
הכינוי 'סנדביץ' מתאר את שיטת השריון שכללה שתי פלטות פלדה וביניהן לוחות עץ בעובי 5 ס"מ. תא הלחימה המשוריין שהכיל כיתה של 10 לוחמים, הורכב על שילדת משאית וכלל חורי ירי ושני מדפים מלבניים שנפתחו בגג המשוריין ואפשרו תצפית כל עוד לא התרחש ירי. הם נראו ככנפיים והקנו למשוריינים גם את הכינוי, משורייני פרפר. המשוריינים עצרו אש נק"ל (נשק קל), אך לא מנעו חדירת תחמושת נק"ל חודרת שריון.
מלבד אבטחת שיירות פעל הגדוד לפגיעה בתעבורה הערבית. בעיקר, תוך כדי הובלת שיירות שלנו וגם ביציאה לפעולות פגיעה יזומות בחלונות נדירים של זמן "פנוי".
הקלות הבלתי נסבלת לחבלה בקו המים, בקטע 30 הק"מ שבין בארי וצאלים, הפך את משימת אבטחת קו המים לסיזיפית. בצד אחד אובטחו מתקני נזילות, תוצאת פגיעה ממכוש או ירי ובצד שני רבו החבלות בקו. בנוסף עלה רכב הפיטרול הלילי על מוקשים שהונחו על דרך הפיטרול הצמוד לקו המים. מיקוש שבעקבותיו בא ירי. במאבק הזה לא הצלחנו - הלחץ בקו המים ירד ולנקודות קצה, כנירים, כלל לא הגיעו מים.
בסופו של דבר ננקטה שיטה אחרת - רוכזו כוחות גדולים מכל מרחב הנגב ונפרסו לאורך הקטע הפגיע למשך 48-24 שעות, בהן רוכזו רתכות ומסגרים שתיקנו את החבלות. אז הזרימו מים שהגיעו בלחץ ומילאו את המיכלים. בתום מילוי המיכלים בכל הישובים חזרו הכוחות לבסיסם וחוזר חלילה מפעם לפעם.
החבלות בקו המים פחתו מאד לאחר שפלוגת הנגב המערבי כבשה את חירבת-אל-פאר ותפשה את משטרת עימרה.
במסגרת הפעילות המבצעית הנזכרת למעלה, היו מפגשים ועימותים רבים עם כוחות שיטור וצבא בריטי. אלה ערכו על כוחותינו חיפושים והחרימו נשק, בעיקר רימוני יד בטענה שזה נשק התקפי. שני אירועים גדולים היו עם כוחות בריטיים: באחד - הם עצרו 2 מחלקות של פלוגת הנגב המערבי, כאשר מחלקה אחת הייתה בקרב עם מחבלים שפגעו בקו, ומחלקה שנייה באה לחלץ אותם. שתי המחלקות על נשקם הובאו למעצר בירושלים ושוחררו למחרת בהתערבות הסוכנות היהודית; בשני - לאחר שכוח שלנו פגע בתחבורה הערבית ליד רפיח, פטרול משוריין בריטי שכלל שני טנקים וזחל"ם תקפו בירי טנקים את מבטחים שסירבה להסגיר את תוקפי התעבורה הערבית.
הגדוד החרים סוסות וגמלים מהבדואים ואימן כתת רוכבים וכתת גמלים. הסוסים נוצלו לאחר פלישת הצבא המצרי, כאשר הגדוד שלח חוליות לפגיעה לילית בתעבורה בכביש רפיח - עזה ובמסילת הרכבת בגזרה הנזכרת למעלה. המצרים הציבו מיליציה ואז הופעלה כתת הרוכבים לפשיטות בסיני מדרום לרפיח.
במבצע "ברק" שקדם בשבוע לפלישת הצבא המצרי, עלה הגדוד לגזרת גבעתי וכבש את סוופיר. הוא חזר לניר עם והשתתף בכיבוש – ברייר, חוליקאת וכאוכבה. לאחר מכן כבש את חירבת מעין, על מנת להעביר תגבורת ושיירת אספקה לכפר דרום. היישוב כבר היה תחת התקפת גדודי "האחים המוסלמים", שהיוו את כוח החלוץ של הפלישה המצרית.
ב-15 למאי 1948 הדפה נירים התקפה של הצבא המצרי. שליש מהמגינים נפגעו, הגדוד החדיר תגבורת של כתת לוחמים.
ערב ההפוגה הראשונה כבש הגדוד מחנה מעבר לאספקה של כוח המשלוח המצרי שפעל בציר עוג'ה אל-חפיר - באר שבע - ירושלים. המחנה היה ממוקם בביר עסלוג', ולאחר כיבושו, ביצרו אנשי הגדוד מוצב שחסם את ציר הפלישה המזרחי של הצבא המצרי הפולש. המצרים עקפו את החסימה בדרך עפר ממזרח, והעבירו גדוד מוגבר, שהקים מתחם מבוצר בביר עסלוג' וקמפ א-שרף. המתחם ניתק את דרכי האספקה למוצב החוסם. הגדוד תפש מערה בגבעות שהגנה על דרך אספקה למוצב. נפתחה חזית פעילה.
הגדוד דל הכוחות רצה להימנע מריתוק כוח לאחזקת מוצבים, כדי לשמר כוח נייד מינימאלי לפעולות התקפיות. הוא הטיל על הישובים לגייס כוח מקובץ לאחזקת המוצבים. כך נהג גם לאחזקת עימרה. מאוחר יותר שכנע את חברי קבוץ אורים לנטוש את מקומם באדמת גרין ולהתיישב בעימרה. הישובים בגזרת הגדוד גם גייסו כוחות אד-הוק למבצעים התקפיים של הגדוד והחטיבה.
בהפוגה השנייה ביולי 1948 החליף יוסקה יריב (ריבקינד) את חיים בר לב בפיקוד על הגדוד. בספטמבר החליפה חטיבת יפתח את חטיבת הנגב. הגדוד עלה, חלקו במטוסי תובלה, וחלקו בהסתננות דרך רצועת הניתוק המצרית לאורך כביש מג'דל - בית ג'וברין, להתארגנות בבאר יעקב. שם הועברו לוחמי הגדוד לגדודים האחרים בחטיבה. נשארו המפקדים והקצינים המקצועיים, שקלטו מאות עולים חדשים. נבנו ואומנו שלוש פלוגות חי"ר ופלוגה מסייעת. המפקדים: מג"ד - יוסקה יריב; סמג"ד - יונתן דותן; מ"פ א' - ישראל משולם; מ"פ ב' - אהרון ספקטור; מ"פ מסייעת מוניה (אברהם ברנדווין); מ"פ מפקדה - תיקי.
סמוך למבצע "יואב" הוטל על הגדוד להסתנן דרך רצועת הניתוק המצרית, להחליף את יחידות חטיבת יפתח בהערכות מדרום ומול רצועת הניתוק.
בנובמבר 1948 חנה הגדוד בבאר שבע. חלק מהיחידות החזיקו במוצבי ביר עסלוג' מול הכוח המצרי, ולאחר מבצע "לוט", החזיק הגדוד מחלקה בכורנוב ומחלקה בחצבה, לאבטחת הדרך לסדום. כתת הרוכבים הועברה לחטיבה להכנת מבצע "חורב".
לאחר מבצע "חורב" התמקם הגדוד במחנה בילו. הפלוגות עסקו באימונים, בלימוד עברית ובאחזקת מוצבים סביב רצועת עזה - בבית חנון, סעד ותל ג'מע. כן הוטלו על הגדוד מבצעי סריקה ואבטחת מרחבים שנכבשו בנגב הצפוני וברחבי הדרום.
במרץ-אפריל 1949 החליף הגדוד את חטיבת אלכסנדרוני בגיזרה המזרחית מבית גוברין עד כביש באר שבע - חברון. זו הייתה תקופה מבצעית אינטנסיבית, רבת תקריות אש ומארבים נגד מסתננים מזוינים ועלייה על מוקשים. הגדוד היה מאומן, מגובש ומילא את המוטל עליו ביעילות.
בסוף אפריל 1949 עזבו המג"ד יריב והסמג"ד דותן. במקומם מונו, כמג"ד, איז'ב (יהודה זיו) וכסמג"ד יואל אודם. הגדוד קבל אחריות לגזרת הערבה בואכה אילת.
במאי ויוני 1949 התחילו השחרורים ההמוניים, ובסוף יולי פורק הגדוד ביחד עם חטיבת הנגב.