לוחם מאיר רפאל "רפי" ז"ל

רפי והפלמ"ח הפלמ"ח חד הוא.
רפי... הפלמ"ח... שניהם היו... אך שניהם לעולם יישארו.
את דרכו בפלמ"ח החל עם הולדתן של פלוגות המחץ, וגמר את דרך חייו עם חיסולן של פלוגות המחץ. תחנותיו בפלמ"ח - קרית-ענבים, משמר-העמק, כפר-גלעדי, אילת-השחר, הזורע, עין-חרוד, תל-יוסף - חוץ מקורסים פה ושם בארץ. פלוגות עבודה ואימונים. אחרי ארבע שנים חזר הביתה, לבית-הערבה. משם נשלח לקורס מ"כ לסיירים, בתחילת מאי 1948. בית-הערבה נותקה, רפי לא יכול היה לחזור. השמועות אמרו, שהצטרף לפלוגות הקומנדו בנגב. עם פריצת הדרך לסדום, בה ישבו חבריו מבית-הערבה, היה הוא בין הסיירים הראשונים לפורצי הדרך. זוהי זכותו, זכותו הגדולה. הדרך נפרצה, ורפי פרץ עם הדרך.
אומרים שרפי מת. אך הוא לא מת. רפי לא יכול למות.
רפי - זהו שם החיבה אשר כינוהו חבריו בפלמ"ח. בבית, טרם שהתגייס קראוהו רפאל. רפאל מאיר. אחר כך היה הוא רפי. קצר וחביב - רפי. מאהובי מחלקתו ומאהובי קבוצתו.
משמר העמק -
"הראו לי את הדרך לביתי,
ראשי עלי סחרחר..."
רפי צועד בסוף שורת העורף היורדת מההר אל היער. בקולי-קולות מצרף הוא את קולו המצריח עם שאר קולות החבלנים אשר גמרו את שיעור החבלה ואת "לישת האצבעות" - וראשם סחרחר מחמת הריח של החומר. כובעו תקוע בכיס; פניו שזופי-שמש והוא נהנה הנאה מרובה מ"עומקו" של השיר.
-"הי, רפי, יורדים להתרחץ".
-"שטויות, רק לפני ארבעה ימים התרחצתי".
- "אז תרד עם החמורים למטה להביא מים לבישול".
- "מסכים".
נוטל ענף אורן המשמש שוט, משמיע אי-אלו קללות ואחריהן "שירה" משתפכת - ורפי גולש למטה עם החמורים.
בערב מתכנסים כולם סביב המדורה. אפילו ה"אלפים" הגאונים באים לפלוגה ו' (כי שם יש בנות) - ושרים שירים שקטים, ובעיקר מנגינות רוסיות, משתפכות - כאן יושב רפי ואינו פוצה פה, אינו מעז לשפוך את המית לבו במסיבה כה שקטה עם קולות שכמעט אינם נשמעים. עיניו תקועות חודרות לאש המדורה, אפילו אינן מזדעזעות עם התנפצותו של ענף, כולו התרכזות וקשב רב, וברור שבתוכו, בפנימו, הוא שר עם כולם, הוא מעמיק לשיר - רק עיניו מספרות זאת, עיניו היפות החומות -
שריקה. "עשר דקות לשינה".
- "חודלאק, מי רוצה לישון?"
רפי משתרע באוהל על האדמה אשר מחצלת בלבד פרושה עליה, יחד עם עשרת חבריו לצדו, מבלי לפשוט את בגדיו, מתכסה בשמיכה, הנעלים נשארות נעולות...
כפר גלעדי -
בוקר שבת. קור איום, אי-אפשר להוציא אצבע מתחת לשמיכה - למרות ש"חום" מהביל מן הזבל והפרות שלמטה, באשר רצפת הקרשים המבדילה בין הבהמות ובני-האדם מלאה סדקים ונקבים - יש רק מזל שאותנו אין מעירים בשלוש לפנות בוקר...
רפי הראשון שמתפרץ מן המיטה, וכמובן בלי פיז'מה (זה סוד...), נועל נעליו, זורק על עצמו את המגבת והולך להתקלח... (הרי המחלקה שבדפנה: מדי בוקר פקודת שחיה בדן הקפוא, ומי שמהסס - זורקים אותו פנימה...) זהו חיסון!
פתאום נשמעת צעקת-צהלה אדירה מן הדלת - "קומו, קומו, מה אתם רובצים כפגרים, הסתכלו מה נעשה בחוץ, שלג! שלג על פני האדמה, הגגות והעצים. הכל מכוסה".
שלג, שלג - מתפשטת צעקת היתר, וכולם מתפרצים לדלת בפיז'מותיהם לראות במחזה העצום.
המחזה היה עצום. גדול מהכילו.
רבים (כמובן הירושלמים) חזרו למיטותיהם והתכרבלו בשמיכות למעלה ראש מחמת הקור החזק שטפח בגופם - אך לא רפי. רפי היה כשלהבת, הוא לא יכול היה לזוז מעמדו ובלע את כל היופי לתוכו, מדי פעם הוציא הברות בלתי ברורות מלאות התפעלות, ולא יכול היה לתפוס כיצד "החמורים" האלה חזרו למיטותיהם...
- "מי הולך אתי לטייל, מיד, אפילו לא ניכנס לחדר האוכל, אלא נקח כמה פרוסות לחם ונצא להרים".
הוא היה מלא התלהבות וכמובן שהיה הולך לטייל לבדו לולא מצא הרעיון הד בלבן של עוד שתים, אשר כמוהו לא יכלו לשבוע את היופי העצום הזה.
יצאנו. החרמון בכל הדרו היה כה קרוב וכה מושך... מדי פעם ניער רפי עץ למען ינשור השלג מעליו, היה מתכופף לארץ, חופן בכף ידו שלג ומקרבו אל פיו ואפו.
- "הריחי, הריחי, איזה ריח נפלא יש לשלג. האם את מרגישה איזה אויר קר, אבל טעים, ממש טעים. אני כל כך אוהב אויר כזה".
הגענו לפסגה. מולנו החרמון, למטה עמק החולה בשפע נחליו, ומעבר מזה רוכסי הרים ללא סוף. ישבנו כל אחד בפינתו, רחוק מהשני, כדי לא לערבב אחד על השני את ההרגשות.
כעבור זמן די ממושך התפרץ רפי:
- "נרד לליטאני, הן הוא קרוב, כל כך קרוב, רק להציץ ונחזור". ומי אנו כי נסרב?
מיד גלש רפי לכיוון ההפוך, כשמרחוק נשמע קול דירדור האבנים הניגפות במרוצתו, מלווה ב"קולות שירה". עוד הייתי במרומי הואדי התלול אשר לעתים קשה למצוא בו מקום למידרך יציב - ורפי כבר היה למטה ליד הליטאני. משהגעתי לפתחו הצר של הואדי נגלה לפני מחזה בלתי מוחשי מימי קדם, אשר רפי התמזג בו והיה לאחד. סמוך לברך הליטאני, אשר שם שוצפים וקוצפים מימיו בזרמם המהיר וסוחפים אתם בסערה כל דבר הניתן לעקירה, עומד רפי על סלע מותז מים, פורש כפיו ושר בכיסופים ובקולי-קולות כדי להצטרף לרעש החזק של שטף המים והד ההרים הזקופים העונה לעומתם - פעם עולה קולו של שצף המים ופעם צולל למעמקים - והתמזגו קולותיהם ופראותם והיו לאחד...
אילת השחר -
קורס מ"כים. רפי אוהב את העבודה יותר מאשר את האימונים, אך כאשר הגענו לפרק ניהוג - הרגיש עצמו כדג במים. ראשית והעיקר - עוברים מרחק, שטח ונוף בניהוג, ושנית - עצם השיקולים הטקטיים משכו את לבו מאוד. מחשבתו היתה אטית, אך שיקוליו לרוב נכונים. כל מה שנוגע לטבע, לנוף, אימוני-שדה וכן אימוני-לילה - היה רפי מתמזג בהם. כי בן הטבע הוא וחלק בלתי נפרד ממנו. לפקד על אנשים לא אהב. אהב רק לבחון את עצמו בפעולה, וביחוד בפעולה הדורשת מאמץ מחשבתי. חבריו וכל שהכירוהו חיבבוהו ואהבוהו. באילת נכנס לגור ב"אוהל משפחה" עם חברו הטוב והמסור, ומדי פעם היו מתנצחים מי מהם "אשתי". עם חברו זה ערך את כל "סיוריו" בסביבה. וכאשר היה מישהו מנסה להפריד בין הנאהבים - לא היה מצליח.
בשעות הפנאי אהב כרגיל לשוחח שיחות פוליטיות. בשעת השיחות, כאשר היה נדמה לו שמישהו "תמים" מדי, היתה תנועתו האופינית ביותר לתקופה זו - הושטת היד אל מתחת לעין, ובתוספת מלאת משמעות מלווה חיוך מסתורי אומר: עלנה...
ומי אינו זוכר את תקופות הזקן - באשר נמאס להתגלח, ואת הקרחות על הראש - תוצאת ההתערבויות?...
בספורט שימושי היה רפי אחד היחידים, בעל האומץ הבלתי מלאכותי. הוא לא היה צריך להתגבר הרבה כדי ללכת בשיווי-משקל על מעקה גג או לקפוץ מגובה וכן בכל מיני ההליכות על חבלים. זה היה דבר כל כך מובן מאליו וכל שמץ גאוה (אשר היתה אצל רבים אחרים) לא היה אצלו לאחר שביצע תרגיל מעין זה. ואם קרה חס-וחלילה מקרה, והוא נכשל בתרגיל - היה פולט צרור קללות רוסיות לאויר תוך כעס רב, וחוזר לבצע את התרגיל עד שהצליח.
ושוב באילת (לאחר הזורע). הפעם בתפקיד. כבחור המכיר את כל שבילי הגליל שרגליו דרכו בהן, שלחוהו בתפקיד עליה ב' מהארצות הערביות השכנות. היה מעביר משפחות את הגבול, ותמיד היה נושא בזרועותיו תינוק או תומך בכתפו זקנה או אשה המתקשה בלכתה. פעם אמר לי: "רק עתה אני מרגיש שאני עושה משהו ממשי בפלמ"ח, איזו הרגשת סיפוק ישנה כאשר אתה עושה דבר אשר לשמו התאמנת כה הרבה".
עבודה זו דורשת זהירות רבה והיתה כרוכה בסכנת תפיסה. עבודתו זו נסתיימה בכך שתפסוהו עם שתי משפחות עולים. ישב במאסר מספר ימים ושוחרר בערבות, ואת העולים החזירו לארצם. רפי היה מיצר עליהם זמן ממושך: "חבל, בחורים טובים היו".
בחופשות הקצרות בבית -
רפי, מדי בואו לחופשה הקצרה הביתה - תמיד היה מקדיש את מרבית זמנו לטיולים בסביבה. לא אומר שכל הנעשה במשק היה רחוק ממנו. להיפך: התענין מאוד בכל שעל אדמה נוסף שצרפוהו לשטיפות, בבריכות הדגים, וביחוד כמובן מה שנגע לסבלות - אך שום דבר לא יכול היה להתחרות עם אהבת הנוף הזה, אהבת גמיעת מרחקים בנוף זה, מרחקי הדממה ומרחקי היופי אשר אם לא אוהבים אותו עד הסוף - שונאים אותו. אין פה פשרת ביניים. ומי שאוהב נוף זה - הרגלים נמשכות מאליהן... ואינן יכולות להיעצר.
אחד מאלה, ואולי הראש וראשון, היה רפי.
לא פעם ולא פעמיים הצטרפתי לטייל עמו. אס זה בכיוון צפונה, בין ג'ונגל סבכי השיחים העוטרים את הירדן (ובתוך כך סיפר לי בסוד שפעם בהתרחצו בירדן כה משך אותו חופו המזרחי, עד שלא יכול היה להתאפק וזינק ערום מן המים אל הג'ונגל שבמזרח, אשר הג'ונגל המערבי כאפס לעומתו, וכך זחל ופילס לו נתיב עד שנפגש פנים אל פנים בחזיר-בר - ואותו חזיר החזירו אל מי-הירדן ואל המציאות...) - ואם אל הגבעות, אשר אפשר לשמוע ביניהן את קול הדממה, ובתוך כך להגיע ל"עמק התמרים" האהוב ולטפס ולעלות לכוכי הנזירה אשר בקיר הואדי ולחזות במיטת ברזל העינויים ובכוכי הבישול שלה והכל עוטה כאן מיסתורין. מה שהוא שלא מן העולם הזה.
ואם אל קובת-אל-נג'מה (כיפת הכוכב), הגבוהה יותר מירושלים דרך יריחו, "עמק-הבננות", האקודוקט ותחנת המים המתוקים והטובים המתבזבזים כאן לריק "והלואי והיו אצלנו..."
ואם אל ואדי המוקאליק...
הו, ואדי המוקאליק, האהוב מכל הואדיות שבעולם! זהו הואדי, זהו המקום אשר לא פעם לא פעמיים ולא שלוש, אלא הרבה יותר, היה שייך לרפי, ואולי לעוד אחדים בודדים.
תחילתו של הואדי, הקניון ההולך ומעמיק, ההולך ומזדקף, היה קשה לגילוי, באשר בתחילתו (שבעצם הוא סופו, והרחוק כ-9 ק"מ מהקבוצה) היה רחב כשאר הואדיות בסביבה, ואפשר לטעות בזהותו. אך משנכנסים, מתגבהים הקירות, מתקרבים-מתקרבים, והאדם ההולך למטה כה קטן ואפסי מול השגב הזה. ומשהגענו לתחילת העליה, נותן רפי פקודה כבקיא ורגיל: "חלצי את נעליך, קשרי השרוכים והכתיפין על כתפיך". באשר כאן אפשר להתחלק אחורנית ולמטה באם הרגל לא נדבקת יפה לסלע, ויש שם כוך בסלע העליה... כוך אשר כזה... כעין פיק-ברכיים יאחזך בדרכך אליו - אך משמגיעים - אל-חמד-אללה, אין רוצים לצאת ממנו, באשר זהו הכוך בעולם, ואין אחר בלתו, והאדם מקשיב בו אך ורק להמית לבו שלו, כיצד הוא דופק בלתי מובן כל כך בעולם מופלא זה.
"פה" - סיפר לי רפי - "ישבתי פעם אחת לבדי יום שלם. יצאתי בחמש לפנות בוקר מהבית וחזרתי בעשר בערב..."
והוספנו לעלות ולעלות עד שהגענו לרכס ההרים הנמוך אשר דרך עוברת בו דרומה. ומשם לואדי-כומרן בו ירדנו, ופה, לולא רפי, היה יכול להיות הסוף מר ונמהר. ירידה תלולה, כמעט זקופה, ומכל מידרך כף רגל, האדמה או האבנים נשמטות, ולא פעם נשארים תלויים באויר ונאחזים בנס בידים. זוחלים ממש על ארבע. רפי, אשר כחתול היה מזנק מזיז אל זיז, היה חוזר מדי פעם אחורה כשחיוך רחב על פניו, והיה אומר: "אבא, הציל". והיה מציל, אם בהושטת יד או כתף. וכאשר סוף-סוף ירדנו והרגשנו שאנו עדיין בחיים, פחדנו להסתכל אחורנית, שמא נהיה כאשת לוט שהפכה אבן. ובכל זאת העזנו. נשר גדל אברים עף במרומי הסלעים הזקופים. לא יכולתי להאמין שאמנם כאן ירדנו. אך לו לבדי ירדתי, היה הנשר המגביה עוף - מנמיך ומנמיך.
רפי היה במצב-רוח מרומם אותו יום, ולמרות השעה המאוחרת היה מוכן עוד ועוד לטייל. ואני לא שכחתי ולא אשכח לעולם את ה"אבא, הציל" שלו אותו יום.
רפי לא יוכל למות, כאשר לא יוכל למות הפלמ"ח, וכאשר לא תוכל למות בית-הערבה - -

עמליה
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

הנגב, 24.7.48

לאליעזר ולכל החברים שלום!

מאוד שמחתי למכתבך שהגיע בערך לפני שבוע ואני עונה רק עכשיו, היות ועד היום השליתי את עצמי בנוגע לחופש. אבל כמו בפעם הקודמת (כשהיינו בכפר-דרום) כן גם הפעם בנגב לא מורגשת ההפוגה, ולא רוצים בשום אופן לאפשר לנו יציאה לחופש.
במכתבך מסרת באמת בפרוטרוט על כל המצב, ובכל זאת הדברים לא ברורים לי עד הסוף ואני מבין שכל עוד לא אתראה אתכם זה גם יישאר כך. בקשר לכל הפרובלימות שעליהן כתבת אני רוצה ראשית כל להעמידך על טעות. שאלה זו מעסיקה אותי בכל רגע פנוי, ובזמן האחרון לא חסרים רגעים כאלה, בפרט כשמבלים ימים שלמים על מישלטים תחת קרני השמש. הגיעו אלי כל מיני שמועות ועוד לפני קבלת מכתבך ידעתי על הדרישה להוצאה מסדום, ועוד אז קבעתי את עמדתי ומכתבך רק חיזק בי את דעתי. נדמה לי שאני לא צריך להסביר לך בעד מה אני, ואולי אני עוד הרבה יותר קיצוני ממך, בגלל אי-ראית הצד השני של המטבע. בכלל קשה לי להבין, איך אנשים אשר השקיעו את כל מרצם ומאוייהם במשך תשע שנים במקום כזה, מוכנים כל כך בקלות לותר עליו. ובשבילי, עזיבת סדום אומרת ויתור על התקוה לחזור, ובכלל הפקרת החזון על יישוב סביבות ים-המלח. הדבר היחידי שנראה לי כפתרון, באם אי-אפשר יהיה לחזור בשום אופן לבית-הערבה, הוא לחשוב ולפעול בכיוון התישבות בספיה. וברור לי שאם הגוף הזה לא ימצא בו את הכוח למעשה זה, יעשו זאת אחרים ואני בכל אופן רואה את עצמי קשור יותר למקום, מאשר לכל גוף. אני מקוה שעוד ימצאו הרבה אנשים שיחשבו כמוני.
מה שנוגע לבואי לסדום, זה לא פשוט. כמו שפעם רציתי לברוח מכם לחזית, כך הייתי רוצה להיות עכשיו ביניכם ולהשתתף בכל הדיונים וההכרעות, ופשוט לחיות את חייכם. אני גם אפעל בכיוון זה, אם רק אגיע לחופש. דרכי הראשונה כמובן תהיה לסדום - שרק יתנו לי לטוס. אבל רגש החובה מונע ממני בריחה פשוטה, בפרט כשאני יודע את מצב הענינים בנגב שהוא לגמרי לא מספק, ורחוק לא רק ממה שצריך להיות, אלא גם ממה שיכול היה להיות. אבל על זה לא כדאי להרחיב את הדיבור במכתב.
נדמה לי שאת ערכו של הנגב מבינים רק אלה המכירים אותו, ואני לאט-לאט נמנה כבר על אלה. כל הנגב קיים בזכות הרבה נסים, ובתוכם בזכות החומר האנושי, בפרט אנשי המשקים. אגב, פה כל נקודה הכי נידחת, עם עשרים איש העוסקים רק בביצורים, נקראת "משק". אחד ה"משקים" המפותחים ביותר בין הנקודות החדשות היא משמר-הנגב. יש להם ענפים והם עוד מקיימים אותם איך-שהוא. נחמדים מאוד. הייתי כמה פעמים אצל הכשרת "גבולות", והם מאוד מתגעגעים לבית-הערבה ועוד חולמים על התישבות שם באיזו שהיא צורה. הם נחשבים להכשרה הכי טובה. כדאי לטפל בהם קצת, כי עוד עלול לצמוח מזה משהו.
בנוגע לחיי פה, הם לא קלים ולא מענינים. הדבר הכי גרוע זה אוירונים. עוד בהתחלה, כשירדתי לנגב, נפצעתי קצת מאוירון שצלל ישר אלי ואני יריתי אליו, עד שעפתי מהדף-הפצצה. מאז אני פוחד מהם. עכשיו אנו יושבים כל הזמן על משלטים ומחכים לראות איך יתפתחו הענינים. יש פה חברה טובים, אבל התנאים מגבילים את כושר הפעולה שלנו.
אני חי תחת הכוכבים והשמש, ומזה אני דוקא מבסוט. נדמה לי שלא אוכל להתרגל עוד פעם לחיים "זעיר-בורגניים" בבית, לישון על מיטה ולקום יום-יום לאותה עבודה. בקיצור, השפעת הצבא מורגשת מאוד ויהיה די קשה להתרגל לחיים תקינים במסגרת איזו שהיא. יש פה הפקרות עצומה ביחס לרכוש, הנמצא די בדוחק ומובא בקשיים גדולים. מתרגלים לריח של פגרים, המונחים הרבה ימים מבלי שיגעו בהם, ומצד שני לאבדן חברים קרובים. היחידה הקטנה בה אנו חיים היא מלוכדת מאוד וחיה כמעט כמו קיבוץ בכל. נקשרו יחסי חברות ואימון הדדי. נדמה לי שרכשתי את אימונה של מחלקתי, אבל אני עצמי מרגיש שהאימון הזה אינו מגיע לי מבחינת ידיעותי ונסיוני הקרבי, שהם לא מספיקים. אבל מה לעשות כשאין ברירה יותר טובה? נדמה לי שכמעט כולם ממלאים תפקידים שהם למעלה מיכלתם. למדתי להכיר אנשים ולהעריכם לפי התנהגותם בשעות קשות ומכריעות, וזה לא תמיד מתאים להערכה הקודמת. בודאי גם אצלכם היו תופעות כאלה וגם על זה רוצה הייתי לדעת. כתבו לי הכל. מה הקיבוץ חושב על עתיד הקבוצה?
מתוך "שמונה שנפלו"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

הנגב, 10.8.48

לכל החברים שלום!

ראשית אענה על הויכוח היסודי הנטוש כרגע בקבוצה. כבר הבעתי את דעתי במכתבי הקודם, אבל עכשיו, לאור הידיעות הנוספות שהגיעו אלי, אנסה לברר לכם את עמדתי בכל הענין ונוסף לזה גם לשכנע את בעלי תכנית היציאה באי-אפשרות הגשמתה.
באמת אי-אפשר שלא להבין את רגשותיכם, כשמצד אחד שומעים על עמידה נואשת של ישובים ומצד שני על הישגים בכל החזיתות, ואתם יושבים באיזו פינה נשכחת, כמעט שלא מרגישים טעם מלחמה, ויחד עם זה מנותקים מהישוב ומהמשפחות - כשלעומת כל המצב הזה מצטיירת תמונה, הייתי אומר אידילית, של העברת כל הקבוצה לאיזה שהוא כפר-ערבי או משהו דומה לזה, ושם תהיינה הבחורות, החולים, והחלשים ימלאו את השירותים, והבחורים יצאו מדי פעם "להתלחם" ויחזרו הביתה. ברור שתכנית כזאת מושכת ואולי האנשים גם ירגישו אז שיש טעם למעשיהם, ויחד עם זה החיים יהיו יותר מסודרים. אבל כל התיאור הזה מראה רק שאינכם יודעים את המצב בארץ לאשורו, ואני אנסה לתאר אותו לכם, עד כמה שאני יודע.
אתם יודעים בודאי שהצבא מחולק לחטיבות ולגדודים, ובכלל לא קיימת מסגרת של פלוגות או מחלקות. חוץ מזה היחידות אינן מרותקות למקומות יישוב, חיים במחנות גדולים ומועברים לפי הצורך לקטעי החזית השונים. במקומות שאתם חושבים עליהם ישנן יחידות של חי"ם וזה, נדמה לי, גם לא יימסר לכם, וגם לא לפי רוח האנשים הרוצים לצאת מסדום להילחם. ייתכן שזה היה יכול להיות פתרון לחלק קטן מהאנשים, אבל אז מובטח שהיתר יפוזרו לכל הרוחות, והתוצאה, כמדומני, ברורה. נדמה לי שהאפשרות היחידה לשמור איך שהוא על שלמות הגוף, היא הברירה הקשה - להישאר בסדום.
אבל לא רק זה. אם חושבים על חזרה לבית-הערבה, ואני מקוה שחושבים על כך, אז רק בדרך זו. לי נראה שגם באם לא תיכבש הנקודה בחזרה, אפשר יהיה לאחר המלחמה לחזור תוך הסכם איזה שהוא. והרי לחיות במדינה ערבית היינו מוכנים תמיד. וכאפשרות אחרונה אני רואה היאחזות בסביבת ספיה. נדמה לי שכל הדברים האלה מחייבים הישארות בסדום. ואחרון-אחרון, עוד נימוק לאלה המשתוקקים לצאת ל"חזית". נדמה לי שהנגב נראה לכם כחזית. ובכן יכול אני לנחם אתכם שאין לי הרגשה שעשיתי משהו ממשי. נכון, הייתי באש, ולפעמים באש רצינית של תותחים, מכונות-יריה והעיקר של אוירונים, אבל אין לי הרגשה שעשיתי משהו. וחוץ ממקרים בודדים, ככה זה בכל מקום. ועל החשיבות של החזקת סדום הרי לא אני צריך לכתוב לכם. אתם ודאי תגידו - קל לך לדבר כשאתה שם ואינך יודע את המציאות בסדום. אני רוצה לחזור אליכם ואעשה את כל המאמצים להשיג את זה, ולזה אני דורש גם את עזרתכם שהיא יכולה להיות מכרעת. בכלל אני חושב שצריך לרכז עכשיו את מכסימום החברים כדי שהגוף יוכל להחזיק מעמד ויהיה מוכן למלא את התפקידים שהתקופה דורשת, והעיקר שברגע הנכון יוכל לחזור לתפקידו ההתישבותי. במקרה של פיזור והתגייסות האנשים ליחידות שונות זה לא יינתן. עד כאן "ציונות".
על החיים פה אין הרבה מה לכתוב. יושבים בדרך כלל על מישלטים, ומעבירים את הזמן "איך-שהוא". בין מישלט למישלט יש ג'ובים של ליווי שיירות, קצת סיורים וכדומה. זמן חפשי כמעט שאין. ובכל זאת לא עושים שום דבר ממשי. אצלנו רוב האנשים יצאו באמתלאות שונות, והצטמצמנו מאוד במספרנו. לי אין כל סיכוי לצאת כי איני חולה, ולהתחלות זה לא בשבילי. מה שמדאיג הרי אלה השמועות על הנגב ועל פירוק החטיבה. לפי הרושם שלנו שני הדברים קרובים וגם שלובים, כי הם תוצאה של קו פוליטי מסויים. אבל זה כמובן ענין של הערכה (אמנם פה היא משותפת כמעט לכולם), ועוד אינו ניתן להוכחה. באם זה יתאמת, צפוי לנו עתיד קשה בארץ בכלל, ובפרט לקבוצה. אני רואה שכל הדרכים מובילות ל"ציונות", ולכן לא אמשיך.
דיברתי עם מספר אנשים מהכשרת "גבולות" והם סיפרו לי שכמעט כולם רוצים לחזור לבית-הערבה - יותר נכון להצטרף לקבוצה והם חושבים גם על אפשרות של ספיה. בכלל, כל מי שהיה בבית-הערבה, בין אם הכשרות ובין אם בודדים, קשורים מאוד ומתענינים תמיד בנעשה בקבוצה. כנראה שהיה משהו מיוחד אצלנו שכבש את כולם. גם במשמר-הנגב שמעתי נימות כאלה.
אני מקוה שתענו לי בהקדם ובינתיים שלום לכולכם.
מתוך "שמונה שנפלו"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

באר-שבע, 24.10.48

להורים,

יודע אני שאינני בסדר, שלא כתבתי כל כך הרבה זמן, אבל האמינו לי שזה היה כמעט בלתי-אפשרי, וחוץ מזה עבדנו באינטנסיביות כזאת, שזמן רב עבר עד שבכלל נזכרתי שיש הורים בעולם, ובכלל עולם אחר מחוץ לעבודתנו היום-יומית. כשלאחר כיבוש באר-שבע נזכרתי פתאום בכך, לא היה דואר, ומבסיסנו המרוחק אי-אפשר היה לכתוב. רק היום, לאחר שהסתדרנו בעיירה יפה זו, אני יכול לכתוב.
אינני יודע בכלל במה להתחיל, כל כך הרבה יש לספר, ואני תחת השפעות כה רבות, שמכתב אחד לא יספיק. חוץ מזה, למרות השפה ההונגארית, אינם מתאימים למכתב גלוי. אני יכול רק לאמר לכם שהיה מענין.
הייתי מאחורי גבול המנדט, ובכלל מאחורי הקוים. העבודה שם לפעמים יותר קלה מאשר בחזית. אבל על זה בפעם אחרת.
השתתפתי בכיבוש באר-שבע. לא תארתי לי שאנחנו כה חזקים. אתם זוכרים שתמיד אמרתי כי צריך להילחם עוד קצת, ושבנגב עוד לא הגיע זמן השלום. וכך גם היה. ידעתי באיזה כוח אנחנו נכנסים לקרב זה ובכל זאת לא הייתי בטוח בנצחון המהיר, כי ידעתי גם את כוח האויב. בגלל זה הפתיעה ההתקדמות המהירה גם אותי.
פה מילאה גם הפסיכולוגיה תפקיד חשוב, כשהאוירונים והתותחים סייעו לא רק להם. אינכם מתארים לכם איזה הרגשה היתה לנו, שסבלנו תמיד רק מפצצותיהם, כשנשמעו תותחינו, ובאיזה התלהבות הלכנו לעשות את העבודה שהתותח אף פעם אינו גומר אותה בעצמו (ומפני שלהם אין מי שילך לעשותה, הצליחו רק במקומות כה מעטים לפרוץ).
את האמת אף פעם איני יכול להכחיש, אפילו כשהיא מאוד לא יפה, ואני מוכרח להגיד: מה שהשפיע עלי הכי עמוק זה ההרס והשוד - כן, זוהי ההגדרה הנכונה למעשי אנשינו. כמעט ויריתי בהם. שנאתי אותם. עכשיו אני יודע שבמלחמת-אחים יש שנאה הרבה יותר גדולה, מפני שאני רואה בערבי מחוץ לקרב - את האדם.
אולי לא הייתי צריך לכתוב את כל זה, אבל כיון שהתחלתי לא יכולתי להפסיק באמצע. אני מוכרח להגיד שהפלמח'ניקים הותיקים היו בסדר ו"השחקנים" הראשיים במשחק זה היו מבין העולים החדשים. דוקא בזה הסכנה הגדולה, ואינני רואה את העבודה החינוכית הגדולה.
ועכשיו, ככלות הכל אנחנו גרים בבתים יפים עם רהיטים טובים ונקיים, מים; ועם ההרגשה שאני כבר יודע מה זה "פוגרום". ודאי לא חיכיתם לתיאור כזה על קרב "גבורים". לכן אינני סופר, ואינני יכול לעבור בשתיקה וגם לא להמתיק דברים, ואולי אפילו הגזמתי מפני שזה השפיע עלי הכי חזק, אם אלכס יצחק ממני, או אולי לא יבין את ההרגשות האלו, תגידו לו שירגע, מפני שגם יכאן לא יכולים להבין אותי.
חוץ מזה אין לי מה לספר, רק עוד פרט: אחרי באר-שבע הורדתי את זקני. איש לא הכיר אותי, עד שלא התחלתי לדבר. עובדה היא שאני עוד יותר ילדותי מאשר חשבתי. אבל תראו.
בקרוב אין הרבה סיכויים לחופש.
מתוך "שמונה שנפלו"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח