טוראי מרקוס צבי ז"ל

הרבה לא הספקנו להכירו. אך מיד עם בואו קבל את שם החיבה "מלבס". ככה... כזה שם עממי, פשוט וטוב: של אחד שכולם מוכנים לשוחח אתו, לבקש ממנו משהו והוא יעשה זאת ללא ספק. בא מפתח תקוה ללמוד בבית הספר המקצועי בחיפה. חפש ומצא לו את חברתו בגדוד "תל עמל" חיפה. היה ממלא באמונה כל החלטה. קבל מרות בצורה כה פשוטה, כה מובנת מאליה, והוא אך שבועות מספר בגדוד. אהב את מקצועו ועבודתו, והיה מרבה לדבר ולהפוך בעניני עבודה. סיים את למודיו בחיפה וחזר לבית הוריו. משיצא הגדוד להכשרה בכפר מנחם הודענו לו על יציאתנו. ובדיוק באותו תאריך ושעה שקבענו הוא הופיע עם התרמיל על שכמו, בחיוך הפשוט שלו ובנכונות לכל.
נתן


למעשה הכרתיו זמן קצר בלבד: מאז התגייסנו בכפר מנחם. אולם דוקא באותו פרק זמן הצליחה דמותו להחרט עמוק במחשבתי. המאפיין בו היתה פשטותו, זו הטבעית והבריאה, בה צעד בחייו בהכשרה ובה לחם על עצוב דמותו, הן כחבר ואחר כך כחיל. את מלבס חבבנו כולנו: מעולם לא ראיתיו שוקע בקטנוניות שמוצאה מהחיים האפרוריים אותם חיינו. היה טוב לב מאין כמוהו, חברותי ושקט. וכנגד זה כמה תמים היה בהתלהבותו הכנה. בזמן הצורך, שמח לעזור לחבריו. ביטוי מוחשי לכך בא דוקא ברגעים הקשים ביותר. לא אשכח את הפעולה, כשבאמצע הסתערותנו רץ תחת מטר כדורים למסור מברק שנשא אתו תמיד - לחבר שחל אצלו מעצור במקלע. אכן אופינית דוגמה זו לו. כמה משולהב ומאושר היה, כשהלה הצליח לתקן בעזרתו את הכלי. הוא חי בינינו והיה טבעת נאמנה בשרשרת ההכשרה. במותו אבדנו חבר, וכמה חסרו לנו אלה שאבדו. לא תשכח ממני המהלומה בה הגיעתנו הידיעה המרה, וזו היתה העדות הנאמנה, שאכן שוב קרע הגורל האכזרי חלק יקר מאתנו.



מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח