רב"ט מלט אברהם ז"ל

להורי היקרים, לאחי ולאחותי, רב שלום!
זה כשבועיים שלא כתבתי לכם מכתב ובוודאי דואגים אתם קשות - ובצדק. תבינו שלא יכולתי לכתוב לכם כל הזמן היות ולא ידעתי את מקומי הקבוע וטולטלתי ממקום למקום. את רוחמה עזבתי לפני שבועיים, שבוע הייתי ב"גבולות" ומשם נסעתי לשלשה ימים לבקר את ההכשרה ברביבים, וכאן השאירו אותי בתור ממלא תפקיד (יודעים אתם איזה!).
כל ה"הכשרה" העתיקה את ביתה מרביבים לחלוצה וכעת (זה שלשה ימים) ביתנו הוא פה.
שלשום בלילה תקפו יחידותינו את ביר-עסלוג' הערבית עם המשטרה וה"קמפ". לאחר קרב עז היא נכבשה. השתתפתי בקרב בין הפורצים יחד עם האנשים שלי. אני בריא ושלם ואין מה לדאוג!
מבני ה"הכשרה" נפל חבר אחד, השלישי במשך החודש. על האחד כתבתי לכם כבר, השני נפל באשדוד והשלישי כעת! נפלו כאן עוד מספר קרבנות יקרים, חברי משק חלוצה ורביבים וחברי פלמ"ח. קשה לשכוח את כל החברים היקרים שרק לפני יומיים גרו, שרו ושמחו אתנו ביחד. רבים ביניהם בנים יחידים ואיננו יודעים עדיין כיצד להודיע על כך להוריהם. בעוד רבע שעה אנו נוסעים כולנו לרביבים להלוויה הכללית של החללים.
האנשים מתהלכים אבלים וקשה הדבור על כולנו. יש לנו עוד שני חברים פצועים (מה"הכשרה") ועוד ארבעה מגוייסים. כולם הועברו לתל אביב.
הפעולה בוצעה והסתיימה לפני שעת האפס 10. כיבוש הכפר חוסם לאויב דרך מעבר ועורק תחבורה חשוב ונוח בין באר שבע ומצרים.
אבקשכם לגזור מתוך "דבר" את מודעת האבל על חבר הכשרתנו שתידפס חתומה בשם "הכשרת התנועה המאוחדת ברביבים".
פרטים על הפעולה אין באפשרותי לכתוב לכם. מה שחשוב לכם הוא שאני בריא ושלם. כיצד - לא ברור גם לי, אך זו עובדה. יכול אני בשקט לברך על כך ברכת הגומל. כעת אנו מצפים כולנו לחדשות בקשר להפסקת האש. המלחמה כבר נמאסה עלינו. אך לא אנו בחרנו בה. המחיר שאנו משלמים בכל הארץ יקר הוא אך הכרחי, אין ברירה אחרת!
היום בצהריים נודע לנו על פתיחת דרך חדשה לירושלים ועל הובלת אספקה לשם. הידיעה שמחה אותנו לא מעט, אך כרגע דוחה האבל הכללי כל שמחה אחרת.
אין לי מה להוסיף יותר, אני ממהר לסיים את המכתב. החבר שצריך לקבלו עומד על ידי ומחכה, ולכן גם הכתב לא ברור!
אני חוזר שוב: אל דאגה!!!
שלכם בחיבה

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

חלוצה 14.7.48
להורי היקרים, לאחי ולאחותי, רב שלום!
יהושע מתלבט במכתבו בקשר להמשך למודיו: אם לנסוע ללמוד בעיר או להמשיך ביקנעם! דעתי היא (עד כמה שאני רואה מרחוק את הענינים) שאם ישנה אפשרות של המשך לימודים במקום יש להעדיף אותו על נסיעה העירה. ראשית כל, מבחינה כלכלית. שנית, מבחינת בטחון (הפצצות, נסיעה בדרכים וכו'). ושלישית, יוכל לעזור בבית והוא חייב לעשות זאת במצב של היום. ואחרון אחרון: יהושע צעיר מדי להתחיל בנסיעות יומיומיות ולהכנס ל"קלחת" הרועשת של העיר. במשך השנה הבאה יתבגר קצת ונקווה שיוסיף גם קצת חכמה, הארץ תשקוט בינתיים, ואז נוכל לדון ביתר כובד ראש בעינינים. לדעתי כדאי היה שילך לבית ספר חקלאי ולא לגימנסיה, ובמקרה זה הרי הוא צעיר מדי. יוצא שמכל הבחינות רצוי שיישאר שנה אחת בבית, כמובן - עם למודים! כתבתי לכם כל זאת מפני שיהושע שאל בעצתי ועד כמה שאני בקי בעינינים אני רואה את המצב והאפשרויות כמו שתארתי להלן!
כאן אין כל חדש, ואפילו משעמם. רוב היום אנו רובצים במטות וישנים בין ארוחה לארוחה, נוסעים להתקלח ברביבים או לפעמים ללווי אך אין פה עבודה רצינית כלל! לעומת זה בצפון הנגב (בארץ קוראים לזה: חזית הדרום) "שמח וחם". כפרים נכבשים מיד ליד, שלל רב נלקח אך הדרך לנגב עוד לא נפרצה. כנראה, שיידרש לזה טיפול יסודי בכל הסביה, טיהור מקיף של השטחים, וזה דורש זמן. לא הרגשנו כאן את ההפוגה ולכן גם לא השתנה כאן משהו מיוחד.
אתמול נערכה כאן בחדר האוכל אזכרה לחללי ביר-עסלוג'. נאמרו דברים קצרים על כל חבר וחבר. קשה היה להביע את הכל, את כל הצער והכאב על אבדן חברים יקרים שיום יום חיינו אתם, חברי הכשרה, חברי משק וכו'. ליד "קבר האחים" הגדול הבטחנו להם להמשיך בדרכם "זו הדרך, אחרת איננה, בה ללכת, ללכת עד תם" - ואני משוכנע שעוד ניקום את נקמתם! קשה היה להשלים עם הדבר אך החיים עושים את שלהם ומשכיחים. מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן!
זה למעלה משלושת רבעי שנה שאני מגויס ומחוץ לבית. היה זה ב-7.10.1947, היום בו התגייסו לפלמ"ח. רבים צחקו לי אז ואתם ביניהם, אך היום נוכחנו שאתם התבדיתם והמעטים המשוגעים לענין צדקו וקידמו את פני הרעה ביום המר ובתקופה הראשונה, עד שאומנו גיוסים חדשים! רבות עבר עלי מאז ולא פה המקום לסכם את כל התקופה הזו. אמנם בכל שבעה בחודש בערב יש לנו מסיבת הכשרה ואנו מרימים כוס לחייה. מספרים קצת מזכרונותינו מנסים לעשות חשבון נפש כללי שלנו. הסיכום האחרון היה חלש בגלל האבידות האחרונות שלנו - "האנשים" בהכשרה.
שלכם בחיבה וגעגועים

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

חלוצה 14.7.48
להורי היקרים לאחי ולאחותי
רב שלום!
לפנות ערב קבלתי שני מכתבים מכם. האחד בלי תאריך והשני מה-6/7, כלומר לפני שבוע ימים, והוא הוא ששימח אותי בעיקר. מכתבו הארוך של אבא פשוט נגע לעמקי לבבי, הרבה רגשות פועמים בקרבו, בקרב אב אוהב. אך קשה לו להביען, רוצה הוא לכתוב הרבה הרבה, אך לשונו כאילו קשורה, היד רועדת על גבי הניר ומתקשה להעלות משהו בכתב. ומתאר אני לעצמי שעוד יותר מזה סובלת אמאל'ה. היא בכלל אינה יכולה לנסות לכתוב משהו לבנה, הנמצא אי שם במרחקים. יודע אני שרגשות אם חזקים פועמים בקרבה וחייבים להסתגר בפנים מבלי שיותן להם אפשרות של הבעה, של התפרצות. וקשה עליה הדבר!! זאת בטוחני. מתקבל מכתב ממני בבית ועליה לחכות עד שמישהוא יואיל לקרוא לה אותו ולתרגמו (ולא תמיד קל לתרגם את מילי בדיוק!) ללשונה.
כולם כותבים לי, כולם חרדים לי, מספרים לי חדשות מהנעשה, חויות, הרגשות, אבא, יהושע ופנינה, ורק אמא צריכה להסתפק בשמיעה מכל הצדדים ובחקירה מדוקדקת. מה כתב? "איך התבטא"? ההזדמנות היחידה, לטפול, להבעת יחס ומסירות, מגיעה לידה כשאורזים חבילה. אז וודאי (כך משער אני) עסוקה היא במיון המצרכים ובחירתם באריזתם וקשירתם.
גם היא רוצה לתת את חלקה ובצדק!!
מקוה אני שאמא מבינה לרוחי היום וגם אני מבין לרוחה. לא הכל צריך ואפשר להסביר במלים יבשות, רגשות עוברים גם מאיש לרעהו ומבן לאביו ולאמו דרך האויר כמו גלי הרדיו, אין מעצור מפניהם. ובשעה זו כשאני כותב את המכתב ומתרכז בו כולי חי את חיי הבית (הרדיו מנגן בחדר אך אינו מפריע לי) רווח לי במקצת, מרגיש אני כאילו חייתי אתכם מספר דקות לפחות, כאילו נמצאתי במחיצתכם ובקרבתכם. אתם, אולי, לא תבינו מה קרה פתאום לאברהם, העליז והשמח שנהיה פתאום "סנטמינטלי" כמו בחורה ו"משתפך" פה ברגשות?
אכן, לא תמיד אני כזה, זה קורה לעיתים רחוקות בשעה שהגעגועים מתגברים ביותר, אך הפעם היה הגורם לכך מכתבו של אבא.
קשה היה לי לקרוא את המכתב מבלי להתרגש, הרבה עמל השקיע בו, כל מלה במאמץ נכתבה, וכל הרגשה שבו כנה היא ומעמקי הלב היא נובעת. יודע אני חרדים אתם לשלומי, אינכם יחידים, רבים הם ההורים בארץ, החרדים לבניהם, ורבים הם גם אלה ששכלו את בניהם. המלחמה היא אכזרית מאד, אין רחמים במלחמה, האדם נהפך לחיה, פשוט לחיה רצחנית. ולכן היא גם נמאסה עלינו ואנו כבר מצפים פה ל"שביתת נשק".
מדי פעם מעלעל אני במכתב, נתקל בקטע, שבו אבא מבקש שאכתוב לו הכל, כי אין לי ידיד נאמן ממנו. ואכן אמת הדבר! אין באפשרותי פשוט לכתוב הכל על הניר ולא הכל יכול תמיד לעבור צנזורה, אך יודע אני שתמיד היינו ונשאר הידידים. אמנם, לא פעם היו בינינו חיכוכים שונים, אך יש לציין שתמיד אבא יודע להתגבר עליהם בסלבנותו הרבה ולהחליק אותם.
משער אני שאתם דואגים לי מאד אך מה לעשות? אינני יכול לומר לכם "אל תדאגו" כי זה בין כך לא ישפיע.
... אני מסיים כי המכונית העולה צפונה עם הדואר כבר זזה.
שלכם באהבה ובגעגועים
אברהם

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח