סגן מרימצ'יק עזריה ז"ל
Marimchek Azriel
בן שרה ושלמה
נולד בתל אביב, ישראל
ב-י"ג טבת תרפ"ח, 6/1/1928
גוייס ב-1945
שרת בפלמ"ח
יחידות: גדוד מוריה, הגדוד הראשון, פל' ד'
בהכשרת מעוז חיים
תפקיד: מפקד מחלקה - מ"מ
נפל בקרב
במלחמת העצמאות
ב-ו' תמוז תש"ח, 13/7/1948
מקום נפילה: מעלה החמישה
נקבר בקיבוץ קרית ענבים
בן 21 בנפלו
קורות חיים
מרימצ'יק עזריה בן שלמה ושרה. נולד בי"ג שבת תרפ"ח, 6 בינואר 1928 בתל-אביב. גמר את לימודיו בבית-הספר העממי "תל-נורדוי" ועבר לבית-הספר "תיכון חדש". בהיותו תלמיד הכיתה השמינית עזב את הלימודים והתגייס לבריגדה, אלא שלפי דרישת תנועתו, "המחנות העולים", חזר והצטרף להכשרה המגויסת, הכשרת מעוז, בפלוגה ד' של הגדוד הראשון בפלמ"ח, בה היה חבר עד ששוחרר בגלל מחלה וכדי להמשיך בהשתלמות.מטרת חייו - הציור. במקצוע זה רצה לעלות ולהתעלות ולזכות במעמד מוכר בקהל האמנים. בחזרו מן ההכשרה עסק הרבה במלאכת-יד, בציור על-גבי זכוכית ועץ, בציור כדים וכד'. ביולי 1947 נתקבל לבית-הספר "בצלאל-החדש" בירושלים במחלקה לגרפיקה שימושית. כדי לפרנס את עצמו שירת באותה תקופה ביחידת הנוטרים שעל הר-הצופים.
עם פרוץ מלחמת-השחרור צורף לחי"ש ירושלים והיה מפקד שכונת "שמעון הצדיק" הגובלת עם שייך-ג'ראח. עזריה היה מפקד מחלקה, בפשיטות לשכונת-מרצחים זו וכן עמד מול התקפה על שיירת-לילה להרטוב.
באפריל 1948, לאחר שסיים קורס למפקדי מחלקות, השתתף עם הפלמ"ח בפריצה לקטמון. עם בואו ירושלימה, עלה בראש יחידת סיור מהפלמ"ח להר הצופים. לחם בראש מחלקתו בפעולות לשחרור דרום-ירושלים. מלא בטחון, עז ונועז! אחרי כבוש קטמון - השתתף בשרשרת פעולות: שחרור מקור חיים, פריצת הדרך לתלפיות ולרמת רחל, כיבוש מחנה אלנבי, כיבוש דיר-אבו-טור.
השתתף בסדרת הקרבות ברמת רחל שעברה מיד ליד כמה פעמים, חזר לפרברי ירושלים הצפוניים - לשייך ג'ראח, למוסררה, ליישור הקווים. וכך הפך עזריה, אף על פי שהמלחמה הייתה זרה לרוחו, להיות אחד הלוחמים הטובים בשטח הבנוי של ירושלים. עם בוא ההפוגה הקצרה נשא עזריה לאשה את זו ששמר לה אמונים. תוך כדי ההפוגה עוד חש אל המשלטים בשער הגיא, כדי לעזור לחבריו.
חזר למעלה החמישה. בהפגזה על הקיבוץ מכוון גבעת הרדאר נפגע ונפל ביום 13.7.48. בו ביום נקבר בקריית ענבים. הועלה לדרגת סגן ראשון לפי פקודת מטכ"ל.
אלבום תמונות
מפרי עטו
מי יעבירני
באפל ליל
מפרי עטו
ממכתביו לחברתו
19.2.48
דית
זה עתה התקלחתי וישבתי מרוענן לכתוב.
הייתי היום בשדה כלניות ונרקיסים. ההיית מקבלת זר גדול-גדול לבנבן עם לב זהוב? הלכתי לי ולפתע התחייכתי: משונה! בתוך עולם זה, הלוהט באש שנאה, הלומד לרצוח - משונה להתחייך לפתע אל נרקיס לבנבן!
הימים בכל זאת עוברים למרות מה שחשבתי שהם נעצרים לפעמים.
מה אוסיף עוד, ילדה? לספר על הנעשה ועל הסביבה אין רצון ואין יכולת, ולכתוב על הלב? - איני יודע למה, אולם המילים נעצרות. כפי הנראה שעבר הזמן של פיוט פיוטים.
ובכל זאת - מצאתי כאן היום כמה ספרי שירים ועיינתי בהם והוקל לי על הלב.
דית, אני אוהב אותך! די ילדה שלי!
דית
לעתים תוסס בך הזעם. אתה רוצה לתפוס בכידון, לשחוט ולנקום אחת ולתמיד. עדיין לא הרגשתי הרגשה כה חריפה ונבזית כנקמה, הו, ילדה. לעתים אינך תופס למה, לשם מה - לכל הרוחות! הרי נולדנו בני אדם ולמה עלינו לדעת לטבוח?
זה עתה נודע לנו על אבדנם של שנים עשר "חברה" ועל חמישה שנפלו בשבי. איני יודע עדיין מי הם. דומני שהם מה"חברה" שלי. הלב נצבט. "חברה" שרק תמול שלשום שוחחת אתם, צעירים, טובים, למה יפלו?
אם אשונים יהיו לנצח שמי חייך,
אם רמוסים יהיו ועקורים בלי חק,
למד, אחי, לדהור ולא ללכת,
ולמד נא מחדש - ולמד ולמד לצחוק
כתבתי זאת לעצמי, כי כאן במקום ללמוד לצחוק למדתי כיצד אדם מפסיד את הצחוק. קשה להיות מנותק מחברתך שלך, להיכנס לתוך פורמולה שאינך רוצה בה ושאתה חייב לעבוד בה, להיכנס לתוך מסגרת חיים קשה, מאומצת, שאינה משאירה לך רגע פנאי משלך. קשה!
ובכל זאת למדתי שהאדם, אם אדם הוא, הריהו נשאר אדם. ואם לפעמים, ולו גם רחוקות, פורצת שירה מפי אנשים עייפים - ועייפים מאוד - והשירה ערה וחיה, הרי אז בכל זאת טוב לחיות...
יש שאני מהלך בשדה. סביב מלחמה והרג. ולפתע אינך שומע ולא כלום - לא את דברי המדריך ולא את דברי החברים.
ולפתע אתה רואה כלניות, רקפות, נרקיסים.
6.3.48
לדית
אמש קבלתי את המכתב הראשון ממך, דרך אסתר. - דית! אם אי פעם קבלתי מכתב בזמן ממש, היה זה מכתבך אמש. היה זה בזמן שהודיעונו על הרוגים על יד עטרות. הלב, אמנם, ניבא לי רעות, אולם, דית, לא עד כדי כך! הרי כולם נהרגו!!! המבינה את, דית, כולם! נועם ומוקא ושייקה ואשרייקה וקוטי, - כולם, דיתה - - - ההרגשה היתה איומה. בכיתי כילד. נשארתי עומד יחיד מול כל אימת החיים, - דית, ילדה! כולם, כולם יחד נהרגו! אין עם מי לבכות!... רק אני חסרתי שם. רק מקומי נשאר שם ריק. ואני נשבע, ילדה, נשבע לנקום! - - - מעולם לא הרגשתי כאב כה עז. התהלכתי כמוכה סהר. רציתי לברוח מכאן. החברה עצרוני, וטוב עשו... אני אגמור. אני חייב ללמוד! לדעת! רצתי ללחום אתם יחד. הם היו לי אחים. אהבתי אותם. את כולם! כולם!!! דיתה, למה הגיע להם זאת?! - הם אינם, דית, - - - רציתי לחזור, להפרד מהם, לומר שלום לכולם! לא יכלתי. אמרתי שלום מכאן, מרחוק, ונשבעתי, שאני אחזור ואשלם. דית! אלחם כל עוד זיע של נשמה באפי. אלחם ואנקום את דמם, דם כולם, דית, גם כל אלה שזכותם לחיים כשלי!
ואז בא מכתבך. הלכתי שחוח וכולי עיף מכאב... והוא בא פתאום! כבר חלקו את הדואר, ופתאום, בערב, והנה מכתבך! וכאילו אבן נגולה מעל לוח לבי. יד עזר שלחת לי, ילדה אהובה.
הזמן עובר. בעוד שלושה שבועות נחזור. המצב מרצין והולך, ומחכה לי עבודה כבירה. עלי לעבוד במקום החמשה שהלכו ואינם! חמשה שאהבתי. ואני אעבוד. ומה שלא הצליח לעשות חינוך ודומה לו, עשה מותם של חמשת ידידי!
ואני מאוד מתגעגע, אני מאוד אוהב אותך דית, ילדה אהובה! היי שלום ולהתראות. שלום ילדה יקרה!
שלך באהבה
זריק
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
דית
זה עתה התקלחתי וישבתי מרוענן לכתוב.
הייתי היום בשדה כלניות ונרקיסים. ההיית מקבלת זר גדול-גדול לבנבן עם לב זהוב? הלכתי לי ולפתע התחייכתי: משונה! בתוך עולם זה, הלוהט באש שנאה, הלומד לרצוח - משונה להתחייך לפתע אל נרקיס לבנבן!
הימים בכל זאת עוברים למרות מה שחשבתי שהם נעצרים לפעמים.
מה אוסיף עוד, ילדה? לספר על הנעשה ועל הסביבה אין רצון ואין יכולת, ולכתוב על הלב? - איני יודע למה, אולם המילים נעצרות. כפי הנראה שעבר הזמן של פיוט פיוטים.
ובכל זאת - מצאתי כאן היום כמה ספרי שירים ועיינתי בהם והוקל לי על הלב.
דית, אני אוהב אותך! די ילדה שלי!
דית
לעתים תוסס בך הזעם. אתה רוצה לתפוס בכידון, לשחוט ולנקום אחת ולתמיד. עדיין לא הרגשתי הרגשה כה חריפה ונבזית כנקמה, הו, ילדה. לעתים אינך תופס למה, לשם מה - לכל הרוחות! הרי נולדנו בני אדם ולמה עלינו לדעת לטבוח?
זה עתה נודע לנו על אבדנם של שנים עשר "חברה" ועל חמישה שנפלו בשבי. איני יודע עדיין מי הם. דומני שהם מה"חברה" שלי. הלב נצבט. "חברה" שרק תמול שלשום שוחחת אתם, צעירים, טובים, למה יפלו?
אם אשונים יהיו לנצח שמי חייך,
אם רמוסים יהיו ועקורים בלי חק,
למד, אחי, לדהור ולא ללכת,
ולמד נא מחדש - ולמד ולמד לצחוק
כתבתי זאת לעצמי, כי כאן במקום ללמוד לצחוק למדתי כיצד אדם מפסיד את הצחוק. קשה להיות מנותק מחברתך שלך, להיכנס לתוך פורמולה שאינך רוצה בה ושאתה חייב לעבוד בה, להיכנס לתוך מסגרת חיים קשה, מאומצת, שאינה משאירה לך רגע פנאי משלך. קשה!
ובכל זאת למדתי שהאדם, אם אדם הוא, הריהו נשאר אדם. ואם לפעמים, ולו גם רחוקות, פורצת שירה מפי אנשים עייפים - ועייפים מאוד - והשירה ערה וחיה, הרי אז בכל זאת טוב לחיות...
יש שאני מהלך בשדה. סביב מלחמה והרג. ולפתע אינך שומע ולא כלום - לא את דברי המדריך ולא את דברי החברים.
ולפתע אתה רואה כלניות, רקפות, נרקיסים.
6.3.48
לדית
אמש קבלתי את המכתב הראשון ממך, דרך אסתר. - דית! אם אי פעם קבלתי מכתב בזמן ממש, היה זה מכתבך אמש. היה זה בזמן שהודיעונו על הרוגים על יד עטרות. הלב, אמנם, ניבא לי רעות, אולם, דית, לא עד כדי כך! הרי כולם נהרגו!!! המבינה את, דית, כולם! נועם ומוקא ושייקה ואשרייקה וקוטי, - כולם, דיתה - - - ההרגשה היתה איומה. בכיתי כילד. נשארתי עומד יחיד מול כל אימת החיים, - דית, ילדה! כולם, כולם יחד נהרגו! אין עם מי לבכות!... רק אני חסרתי שם. רק מקומי נשאר שם ריק. ואני נשבע, ילדה, נשבע לנקום! - - - מעולם לא הרגשתי כאב כה עז. התהלכתי כמוכה סהר. רציתי לברוח מכאן. החברה עצרוני, וטוב עשו... אני אגמור. אני חייב ללמוד! לדעת! רצתי ללחום אתם יחד. הם היו לי אחים. אהבתי אותם. את כולם! כולם!!! דיתה, למה הגיע להם זאת?! - הם אינם, דית, - - - רציתי לחזור, להפרד מהם, לומר שלום לכולם! לא יכלתי. אמרתי שלום מכאן, מרחוק, ונשבעתי, שאני אחזור ואשלם. דית! אלחם כל עוד זיע של נשמה באפי. אלחם ואנקום את דמם, דם כולם, דית, גם כל אלה שזכותם לחיים כשלי!
ואז בא מכתבך. הלכתי שחוח וכולי עיף מכאב... והוא בא פתאום! כבר חלקו את הדואר, ופתאום, בערב, והנה מכתבך! וכאילו אבן נגולה מעל לוח לבי. יד עזר שלחת לי, ילדה אהובה.
הזמן עובר. בעוד שלושה שבועות נחזור. המצב מרצין והולך, ומחכה לי עבודה כבירה. עלי לעבוד במקום החמשה שהלכו ואינם! חמשה שאהבתי. ואני אעבוד. ומה שלא הצליח לעשות חינוך ודומה לו, עשה מותם של חמשת ידידי!
ואני מאוד מתגעגע, אני מאוד אוהב אותך דית, ילדה אהובה! היי שלום ולהתראות. שלום ילדה יקרה!
שלך באהבה
זריק
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
מי יעבירני
באפל ליל