דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)

לוחם גולדשטיין שמעון ז"ל

בן צמח
נולד בפולין
ב-1/1/1923
עלה ב-1934
גוייס ב-1942
שרת בפלמ"ח
יחידות: פל' א'
תפקיד אחרון: מ"כ נשק
שוחרר ב-1948
נפטר ב-19/1/2003
נקבר בקיבוץ בית קשת

קורות חיים

שמעון נולד בקאליש , פולין, בליל ה-1/1/1923 עם צילצול פעמוני הכנסיה להולדת השנה החדשה. את ילדותו בילה בעיר קאליש היפיפיה, וזיכרון יופייה של העיר נצרב בזיכרונו.
בגיל 10 עלה לארץ, לבדו, כחלק מ"משפחה מאולתרת" שנבנתה, לצורך קבלת סרטיפיקט, מגבר ואשה שלא היה קשר ביניהם, ושמעון הוצג כבנם. כאשר הגיע לארץ גר אצל דודו בחיפה ולמד בבית הספר אליאנס. כעבור שנה עלו לארץ והצטרפו אליו הוריו ואחיו הבוגר יהושע.
בגיל 12 הצטרף אל המחנות העולים, אל צריף "גאולה", ומאוחר יותר הצטרף לקומונה אשר הייתה בסיס הגרעין שהקים מאוחר יותר את בית קשת.
שמעון, "הג'ינג'י", התנדב לפלמ"ח בגנוסר והיה מראשוני פלוגה א' של הפלמ"ח בפיקודו של יגאל אלון. הוא היה בין הלוחמים שירדו ב-1942, בפיקודו של זלמן מרט,  לדרום כדי להילחם בצבא רומל, וישב בכפר מנחם, נגבה ודורות. לאחר מכן עברה הפלוגה לעמק הירדן ושמעון ישב באשדות יעקב. משם עבר עם הפלוגה ליגור ורמת יוחנן, שם עסק שמעון, בנוסף להגנה, גם בתיכנון וחפירת סליקים. 
שמעון עבר קורס מ"כים. היה מדריך לירי בנשק קל והיה מומחה למקלעים מכל סוג, ולכן הפך גם לנשק של הפלוגה.
כל ימיו היה שמעון צמוד אל מצלמה, וכך תיעד את מסעות המחנות העולים, מסעות הפלמ"ח, אימוני הפלמ"ח והקמת בית קשת, ובהמשך את החיים בבית קשת, עד יומו האחרון. 
ב-15 לאוגוסט 1944 השתתף בהקמת קיבוץ בית קשת, בכור קיבוצי הפלמ"ח, שם חי את כל חייו עד יומו האחרון. 
שמעון השתתף בקרבות הגליל התחתון בתקופת מלחמת העצמאות: בהגנה היומיומית, כמקלען על ה"שווארצלוזה" הגרמנית, על הקיבוץ הצעיר והזעיר, בפשיטה על כפר כנא, בקרב סג'רה, בקרב על לוביה (שם היה מאלה שדאגו שכדבריו : "לא תישאר בכפר אבן על אבן כדי שהמרצחים לא יחזרו לאיים על התחבורה אל הגליל"). בנוסף, הדריך את חברי וחברות הקיבוץ בירי בנק"ל תוך הדגשת הצורך להקפיד על "אחיזה, כיוון וירי" נכונים על מנת לפגוע מבלי לבזבז תחמושת יקרה. יצחק רבין סיפר כי כמדריך ירי לא היה לו מתחרה. 
לאחר פיצוץ הגשר על נחל תבור (ואדי שרר שליד דבוריה למרגלות התבור), נסע על מנת להביא חבורת נוער מבית השיטה אל בית קשת, עלה על מארב בגשר ההרוס ונפצע ברגלו. 
שמעון היה חברו הקרוב של לוי פייגנבוים שנהרג בקרב בית קשת יחד עם עוד שישה חברים בה' באדר א', 16 למרץ 1948, ובאופן הברור ביותר טיפל באלמנה ניצה ובשני ילדיה עמירם ולוי, שנולד שלושה שבועות לאחר נפילת אביו ונקרא על שמו. בהמשך הזמן נשא שמעון את ניצה לאשה. נולדו להם עוד שני בנים, בני ואסף.
בקיבוץ היה שמעון, בתחילה, נהג המשאית, ולאחר מכן ריכז את ענף הלול, אותו פיתח והיה בין החלוצים של הלולים המבוקרים בארץ. בהמשך היה בין המקימים של התארגנות הלול האזורית ומשחטת "עוף העמק". מאוחר יותר עבר לעבוד בהנהלת החשבונות, ולבסוף עבד בארכיון הקיבוץ.
שמעון נפטר ב-19 בינואר 2003 והובא למנוחות בקיבוצו בית קשת. 

כך כתב לו בנו ליום הולדתו:
"לאבא שמעון ליום הולדתך ה- 70,   
הג'ינג'י. כן, כך כולם קראו לך, ונדמה לי שלא כל כך אהבת את הכינוי הזה, ובכל זאת חיית איתו בשלום. אבל עם עובדות לא מתווכחים...ומסתבר שמתחת לצבע נמצא האדם, ויותר מהצבע בולט הוא בשטח. מכל ההגדרות, תמיד - א ד ם.
עלית כילד עצמאי ובוגר, בגיל 10, מקאליש היפה אשר בפולין, עם משפחה מאמצת, מאולתרת מגבר ואשה שלא הכירו לפני כן , ואתה הוצגת כבנם, וכל זאת על מנת לקבל סרטיפיקט מהבריטים.
ומאז, כחתול : תמיד רגליים יציבות על הקרקע וראש לעולם לא בעננים. מציאותי, מעשי, יעיל, אך בעיקר – תמיד אנושי חם מעודד ואדם.
כנער צעיר הצטרפת אל תנועת "המחנות העולים" והתחלת פרק מפואר של מחנות, טיולים מסעות והמון צילומים של כל חברי תנועת הנוער, נופי הארץ, ולמעשה ידעת להנציח מבעד לעדשת המצלמה את הקמת המדינה והמשק - בשחור/לבן ובצבע.
הסתיימה תקופת הטיולים והחלה תקופת המאבק. ואתה, כמו כולם, מתגייס בגנוסר אל הפלמ"ח, הפלוגה הראשונה -  פלוגה א' בפיקודו של יגאל אלון. יורד לדרום עם הפלוגה, עולה אל עמק הירדן עם הפלוגה, לוחם ביגור וברמת יוחנן, ובין לבין עובר קורס מ"כים. עם יכולת טכנית יוצאת דופן, עין טובה, יד מצוינת וראש בריא הופך למדריך ירי ומומחה למקלעים. 
מחליטים להקים נקודת יישוב בין כפר תבור לסג'רה, משהו שישמור על הרצף בין הישובים, ובתוך האזור שנשלט על ידי שבט הזבחים העוין. מתארגנת חבורה מופלאה ואמיצה ומקימים את בית קשת.
תקופה לא קלה. קרבות קשים ומרים, חברים קרובים ואחים לנשק נופלים על הגנת הבית והמדינה. ובתוך כל אלה אתה, ביד אחת נשק דרוך וביד השנייה – המצלמה. להנציח את מעשה הבריאה ומעשה הבנייה של המדינה והמשק. ותמיד בצניעות אופיינית. מצלם ומנציח את כל האחרים, ורק אתה חסר בתמונות...הנה רוביק עם כף בנאים, לולו הדר על גג בבניה, ואברומצ'יק "שומר" על קיר שלא ייפול...ותמונות של קטיף, וחגים ובנייה וילדי הקיבוץ, כמו תמונות טרם הרס של צריף שסיים את חייו, וחרוב שנשבר ונגדע ומחדש את ימיו, ושלג המכסה את כל הקיבוץ, מצולם מראש האסם.
ובין לבין הקמת לול לתפארת. מראשוני הלולים המבוקרים בארץ. ועוברים משיטת חלוקת האוכל בידיים להאבסה אוטומטית, ומעבר חריף מלולי הטלה אל לולי הפטם. ועדיין זוכרים את "משלוחי העופות" ואת הקריאה :"רק סוסים, רק סוסים" (כלומר – רק את הגדולים). ודואג שבינתיים הנהג יאכל וינוח. 
ולאחר שנים ארוכות בלול אתה נקרא אל הדגל... אל המשחטה ("כי לכל עוף - יש סוף"). וגם במשחטה משאיר רישום חזק. שיטות תכנון לא מקובלות הלוקחות בחשבון את חגי ישראל וחגי ישמעאל, ותמיד זוכר כי מאחורי העופות והלול עומד הלולן - האדם.
תמיד זוכר את הפקידות במועצת הלול ואת החברים בתנובה, ויודע לחבר בין כל הקצוות האלה בחן ובחברות. ובתוך כל "עבודת החוץ" הזו ידעת לקבוע סטנדרט חברי בקיבוץ : בכל ערב תלית על לוח המודעות את זמני הנסיעה שלך ואת יעדי הנסיעה. וכך מי שהתאים לו - נרשם ונסע אתך. בלי פרוטקציות ובלי "מזכירה שרושמת"...
וגם תקופה זו מסתיימת ואתה חוזר הביתה, אל הנהלת החשבונות וכרטיסיות התקציב לחבר. וגם כאן אתה תמיד זוכר שמאחורי כל כרטיס יש אדם, עם חוזקות וחולשות, ויש לנהוג בהתאם. במקביל, אתה מקים ארכיון, ומארגן את נושא הצילומים והתמונות, מקטלג ורושם שמות, מקומות ואירועים. ולא די בכך, אתה מפתח עוד ועוד את תחביב הנגרות ותיקון כל שניתן לתקן. 
ונותר רק לאחל עוד הרבה שנים יפות של עשייה ובריאות."
בני

את הפרטים מסר בני סלע, בנו של שמעון. 


אלבום תמונות