סגן גרינפלד ישראל פילון ז"ל

משרד הבטחון

ת"א 7.10.48

ישראל גרינפלד

צעיר קומותני אציל הקלסתר. כך ראיתיו בפעם הראשונה לבואו ארצה.
התידדנו. הייתי משוחח עמו בהיסטוריה ישראלית על דברים שלא יכול היה לדעתם בגמנסיה "שלוה" אשר בה למד.
וטבעי הדבר, אשר ברבות הימים נכנס לתנועת פלמ"ח ומילא בה תפקידים חשובים. עדין היה ביותר והעבודה המאומצת השפיעה על בריאותו. מפלמ"ח שחררוהו.
היתה בו נטיה טבעית למדע. רציני היה ונתקבל לאוניברסיטה לפקולטה של הפיסיקה. הוא התמסר כולו ובמשך זמן קצר התבלט כצעיר בעל כשרונות. שחרורוהו מכל תשלומים ובחינות. כאן ניכר היה איש המדע בצעדיו הראשונים, המעמיק וחותר. הייתי רואהו מרחוק שקוע בעבודה והרגשתי בו את המלומד בעתיד.
לא כך גזר הגורל. עליו ועל רבים כמוהו היה להקריב את עצמם.
והם הלכו הנאהבים והנעמים בחייהם ובמותם זכו להיות אבן השתיה לעתידו המזהיר של עם ישראל.

ד. פישקו-דגון

*מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

לראשונה כשבא אלינו לא הכרנו אותו, לא ידענו אפילו את שמו, רק כך סתם בפניו המביעות טוב לב ופקחות, בשעורים שבהם השתתף בתור מקשיב מן הצד, ישב כולו מרוכז בחומר שלפניו, משתדל לחשוף כל דבר ולרדת לעומקם של ענינים. רצה כאילו לדעת מנין למורה אותו סוד שבו הוא יכול לרתק תלמידיו ולהעביר שעור טוב! במלוא משמעותה של המלה. ואנו התלמידים הבטנו עליו ממש בהערצה. צעיר, עוד ילד וכבר זכה להיות סטודנט באוניברסיטה וודאי שהוא מצליח.
ונראה שלא סתם הקשיב לשעורים, כי הנה במשך הזמן הכרנוהו יותר והיינו פוגשים אותו בחיוך מלבב או בהערה על השעור ועל המורה, או בשאלה "מתי נשמע אותך נותן שעור".
ואמנם לא אחר היום, השעור התחיל, במטימתיקה זה היה, בתחילה הוא עמד נרגש למולנו התלמידים בבית ספר תיכון ולמול המורים והמנהלים, והוא הצעיר...
אבל לאט לאט זה התקדם והשעור התנהל ממש בלי הפרעה ובהשתתפות מלאה של כל התלמידים, שהיה בכולם מעין רצון נסתר לעזור לו לעבור את המבחן הזה.
בשעור השני כבר ראינו בו יותר בטחון עצמי הוא כבר הרשה לעצמו לתת כמה הלצות בזמן השעור כדי להכניס יותר רוח חיה בתלמידים. ובשעור השלישי שהיה במקצוע הפיסיקה, נדמה היה שעומד לפנינו מורה ששנים רבות אחריו בשדה החינוך וההוראה ולא נער צעיר שאך זה החל את דרכו במקצוע זה.
חוץ ממנו היו עוד סטודנטים כמוהו, אולם הוא היה הטוב שבכולם. משום שהצליח להגיע לאותו סוד שרצה לגלות אותו, בשעה שהקשיב לשעור. ואמנם התלמידים ישבו ולא השתעממו.
כולם מלאו פיהם דברי חיבה ותשבחות לזה הנער הצעיר שכה מצליח.
הרבה זמן עבר מיום שלא ראינוהו בין כתלי בית הספר. ואף על פי כן, כולם זכרו אותו.
והנה ביום אחד שמענו את הבשורה האיומה, נקטף באיבו האילן הרך שיכול היה לתת את פירותיו העסיסיים ולהיות משקה מרוה נפש להרבה תלמידים ובכלל אנשים שעמם היה נפגש.
הדבר פגע בנו קשות, פשוט אי אפשר היה להתרגל לרעיון שהנה אתמול היה והיום כבר איננו, וכל אחד נזכר בפרטים מפניו, במעשים שלו. זכורתני איך היה בזמן השעור זורק את הגיר מן היד ותופסו בחזרה - תנועה שרצה אולי לכפות בה על התרגשותו הראשונה ואמנם הצליח.
אך יחד עם זאת אל לנו להתעלם מן השעה הקשה שאנו עומדים בה. ונזכור את אלפי אחינו ואחיותינו אשר נפלו, כמו ישראל הי"ד על מזבח העם והמולדת.
ומי יתן והדם שרוה את אדמתנו לא יהיה לשוא.
ונמצא נחמה בבנין הארץ ובשיקומה.

*מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

12.8.48

(קטעי זכרונות)

פגשתיו לראשונה בשבת שלאחר הכרזת האו"ם. באותו יום התכנסנו בבית ההסתדרות שבירושלים כדי להתגיס מחדש לשם שמירה על השירות לירושלים. היה זה כינוס אנשי "הרזרבה" הירושלמית אשר חלקם הגדול היו תלמידי האוניברסיטה וסימינרי המורים. בו ביום יצאו כמעט כל הרזרביסטים התלמידים למעלה החמישה בכדי להבטיח את השירות - וישראל ביניהם.
מספר היורדים למעלה היה כ-25 איש. ישראל חזר לירושלים לאחר ימים מספר מסיבת לקוי ברגלו. על כן לא הספקתי להכירו עדיין. היינו קצרי ראות באותם ימים וחשבנו את ענין הלוי לחזיון עובר - התכוננו לחזור ללימודים לאחר חופש חנוכה.
נפגשנו שנית כאשר חזרתי לאחר שבועיים מהמעלה לירושלים - עבוד בלוי הצמוד. שנינו כשאר מפקדי השיירות התכנסנו מידי ערב לסדור העבודה.
ההתקפות לא היו מרובות ועיקר עבודתנו היתה בארגון השירות וחלוקת המלוים בה, כי משורינים לא היו בנימצא. קושי רב היה בשמירת היחסים עם בעלי המכוניות וחברת אגד; אשר לכל אחד מהם היו דרישות בנוגע לסדר המכונית בשיירה. ישראל התגבר על כל הקשיים ולא היה נהג אשר לא הביע את שביעות רצונו מאופן פקודו.
לאחר זמן הגדילו את צוות הליוי והוקטן מספר השיירות מאז היו שני מפקדים בכל שיירה אשר התחלפו: אחד מפקד ושני סגנו - ולהפך. ישראל ואנוכי היינו כצוות לווי אחד ועד ליומו האחרון לא נפרדנו כי גם את הזמן שלאחר העבודה בילינו יחדיו. השיכון רוכז לאחר בואו של מפקד פלוגה חדש ז"ל - אשר רצה להביא סדר צבאי בפלוגתנו.
השיכון היה במלון ביקל אשר בבית הכרם. לישראל ולי היה חדר משותף. הקפדנו לקשטו וליפות אותו, לשם כך אספנו את דברי האומנות של חדרינו הקודמים והשויינו לחדר אוירה ביתית. לא פגשתי - לפני שהכרתיו ואף אח"כ - שכן נוח ונעים ממנו. החדר שמש במקום ריכוז למספר חברים שהיו קרובים לנו ובו התעוררו הויכוחים על צורות חדשות של ליווי, התמרמרו על חוסר תשומת לב מספקת מצד המוסדות לענין השיירות והמלווים, ושוחחנו על בעיות חברתיות. ישראל הביע את המשאלה לחזור לעבודה מדעית יחד עם חברו יורם ט. והדבר כמעט שבוצע.
אותה הידידות שררו ביננו הן בחדרנו והן בזמן הלווי; איני זוכר שהגענו - אפילו פעם אחת - לידי אי הבנה עובדה זו הקלה על עבודתנו והיתה לטובת נסיעתו האחרונה היה ישראל במשוריין המאסף. תפקידו היה להשגיח על קצה השיירה; הקשר בשירה היה על ידי תנועת המשורין המאסף קדימה. אותו יום הותקפה השיירה שלפנינו. ברור היה שאף אנו נותקף. לא התפלאתי כששמעתי יריות המופנות אלינו מכוון הכפר דיר איוב שלפני שער הגיא. היריות התגברו יחד עם התקדמותנו. בק"מ ה-20 עבר אותי אחד המשוריינים (לא הספקתי להכיר את זהותו) והמקלען צעק לעברי שיש שני פצועים קשה במשוריין. יותר לא שמעתי כי רעש היריות היה חזק. פקדתי עליו לנסוע ישר לקרית ענבים. מבלי לחכות לשיירה שהתנהלה לאטה.
בבואי לקריה נוכחתי בגודל האסון: ישראל נהרג - מכדור שעבר את גרונו - תוך שניות מעטות. למרות מראה עיני לא האמנתי בדבר; זמן רב אחרי זה נדמה היה לי מדי פעם כי אני עלול לפגשו בכל רגע - בקומי בבוקר חשבתי למצאו במיטה שלידי.
אך לא לבדי הייתי באבלי - מאז קדרו פני כל אנשי הפלוגה.

עזרא.

*מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.