מלווי השיירות - "זהבי" וה"פורמנים"
בראשית מלחמת העצמאות, מיד לאחר החלטת האומות המאוחדות על חלוקת הארץ, ב-29 בנובמבר 1947, החלו פעולות האיבה הערביות שהתמקדו בניסיונות לנתק את ירושלים, הנגב והגליל מן המרכז. בכביש היחידי לירושלים שעבר דרך יעזור, רמלה, לטרון ושער הגיא, החלו התקפות ערביות על התחבורה היהודית. שיירות עם מזון, מים, דלק ותחמושת נשלחו לעיר הנצורה. כדי להגן על השיירות נלוו אליהן חוליות קטנות של חברי וחברות הפלמ"ח, שיצאו מתל אביב (יחידת "זהבי") ומירושלים (יחידת "הפורמנים"). בסך הכל, הצליחו להגיע לירושלים 245 שיירות עם 10,000 טון של אספקה.
קשרית במשוריין, בדרך לירושלים
שיירת אוטובוסים מתארגנת בחולדה - בדרך לירושלים
הפיצוץ ברחוב בן יהודה
סמל ה'פורמנים'
אבן זיכרון - פלמ"ח הראל, בגבעת ח'תולה
חטיבת הראל - הגדוד החמישי - 1 - מלווי השיירות - אנשי זהבי
בראשית מלחמת העצמאות, מיד לאחר החלטת האומות המאוחדות על חלוקת הארץ, ב-29 בנובמבר 1947, החלו פעולות האיבה הערביות שהתמקדו בניסיונות לנתק את ירושלים, הנגב והגליל מן המרכז. בכביש היחידי לירושלים שעבר דרך יעזור, רמלה, לטרון ושער הגיא, החלו התקפות ערביות על התחבורה היהודית. לאחר שב-4.12.47 הותקפו מכוניות ברמלה, סגרה המשטרה הבריטית את רמלה בפני תחבורה יהודית והיא הוסטה אל דרך עוקפת: רחובות, נען, מסמיה, חולדה, ואדי סאראר, לטרון.
ב-9.12 הוטלה על הפלמ"ח האחריות על הדרך לירושלים. הוקמה יחידה לאבטחת הכביש שכללה 220 איש, מהם 170 אנשי פלמ"ח; רובם לליווי שיירות וחלקם לאבטחת השטח. הם חולקו לשני כוחות של מלווי שיירות ורוכזו בשני בסיסים: האחד, שנקרא "זהבי" (וגם "פלוגת הקו"), בתחנה המרכזית בתל אביב; והשני, ה"פורמנים", בבניין המוסדות הלאומיים בירושלים. מקור השם "הפורמנים" – בחדר מספר 16 באגף קרן היסוד בירושלים. על דלת החדר נכתב השם הפיקטיבי "שמעון פורמן". החדר היה בעצם צומת העצבים של אנשי הליווי הירושלמיים. בחדר זה היו מציידים את המלווים בנשק המוסתר שנועד להגנה בעת ליווי השיירות מירושלים לתל-אביב. הכינוי של "פורמן" דבק ביחידה כולה. מנחם רוסק מונה כאחראי על כל כוח הליווי של השיירות שעשו דרכן מתל אביב לירושלים, לגוש עציון ולצפון ים המלח. נחום אריאלי פיקד על זהבי, צבי זמיר היה מפקד הפורמנים ומכבי מוצרי היה מופקד על הקו כולו. עם הקמת הגדוד החמישי של הפלמ"ח שויכו אליו זהבי ואנשי 'הרזרבה' התל אביבית של הפלמ"ח. הפורמנים שויכו לגדוד השישי.
השיירות שכללו משאיות – עם מזון, אספקה, ציוד ודלק – אוטובוסים של "אגד", מוניות "נשר", הורכבו בתל אביב ויצאו כל בוקר לירושלים (וגם לנגב) בלוויית חוליות אבטחה קטנות וניסו לחזור עוד באותו היום. לרוב יצאו מספר שיירות ביום והותקפו בדרך. אבטחת קטע הכביש תל אביב-שער הגיא הייתה באחריות הגדוד החמישי, והקטע שער הגיא-ירושלים – באחריות הגדוד השישי. חוליות הליווי של זהבי והפורמנים, שכללו גם בחורות, צוידו בנשק דל: אקדחים, רימונים ספורים ולפעמים גם בתת-מקלעים, וללא מכשירי קשר להזעקת עזרה. הנשק הוסתר בבגדי הצעירות מחשש להחרמתו על ידי המשטרה והצבא הבריטיים שהתנכלו גם הם למעבר השיירות. בעת שהערבים ירו מהמארב על מכוניות השיירה שלפו המגינים את הנשק והשיבו אש תוך כדי נסיעה. רבים מהנוסעים ומהמאבטחים נהרגו ונפצעו ומכוניות נפגעו.
בדצמבר 1947 עלו לירושלים 38 שיירות אספקה ו-22 שיירות נוסעים. 17 שיירות הותקפו, 6 אנשים נהרגו ו-12 נפצעו.
בינואר 1948 סיירו אנשי זהבי ומחלקת השטח של הגדוד החמישי בקטע הכביש שבין רמלה ויפו. אך לאחר ההתקפה של הערבים על טנדר הפלמחניקים שבו נהרגו שבעה מהם, בוצעו פעולות תגמול נגד בסיסי התוקפים באבו-כביר, ביעזור ובית דגן, ונתפסו משלטים על הכביש (כמו בית הקרן הקיימת בבית דגן). נפתח נתיב חדש עוקף יאזור ובית דגן: מקווה ישראל-מולדת-ראשון לציון. בחודש זה נסעו 74 שיירות, מהן 63 שיירות אספקה; 25 איש נפלו, 18 נפצעו.
בפברואר גברו ההתקפות הערביות, הוצבו על הכביש לירושלים מחסומים והונחו מוקשים. בעקבות זאת שוריינו תאי הנהגים במשאיות והותקנו דפנות עץ ופלדה על הטנדרים של מעט המאבטחים. השיירות התנהלו בכבדות ובאיטיות. למרות זאת, 102 שיירות עלו לירושלים וירדו ממנה. אבדותינו: 6 הרוגים ו-24 פצועים.
בחודש מרץ החמיר מאד המצב . התקפות הערבים תכפו ונתחזקו, ומספר התוקפים עלה תוך הזעקת מתנדבים עירקיים וכפריים מהסביבה. שיירות אחדות נתקעו ונפגעו קשות, לרבות שיירת חולדה, ובה אנשי הגדוד הרביעי וזהבי מהגדוד החמישי, ושיירת גוש עציון שלוותה בעיקר על ידי הפורמנים מהגדוד השישי. שתי שיירות אלה ספגו אבדות ופגיעות קשות. רק 42 שיירות הצליחו להגיע לירושלים. האבדות היו כבדות: 36 הרוגים ו-42 פצועים. מכוניות רבות נפלו בידי הערבים ונגרמו נזקים משמעותיים.
בסוף מרץ הוחלט שאין להסתפק בהגנה פסיבית מתוך השיירות אלא יש לאמץ גישה אופנסיבית יותר דהיינו להשתלט על מאחזים ולתקוף כפרים ערביים קרובים לכביש ירושלים, מה שהוביל למבצע "נחשון".
בסך הכל עלו לירושלים בארבעת החודשים דצמבר 1947 - מרץ 1948, כ-245 שיירות שהובילו 10,800 טון אספקה (כ-90% מכמות האספקה המינימלית שהייתה דרושה לעיר בתנאי חירום. וזהו ההישג העיקרי של ההגנה של זהבי והפורמנים על השיירות שהבטיחה את קיומו של הישוב בעיר הנצורה. אמר יגאל אלון, אז מפקד הפלמ"ח: "אפשר שהייתה זאת המשימה המייגעת ביותר והמהלכת אימים יותר מכל משימה אחרת במלחמה".
דברי בן גוריון: "השתאיתי על הגבורה הטבעית, הצנועה והפשוטה, של נערינו ונערותינו, מלווי השיירות ופורצי המצור... הדי גבורה עילאית זו עודדו כל שאר הלוחמים, את כל היישוב".
ב-9.12 הוטלה על הפלמ"ח האחריות על הדרך לירושלים. הוקמה יחידה לאבטחת הכביש שכללה 220 איש, מהם 170 אנשי פלמ"ח; רובם לליווי שיירות וחלקם לאבטחת השטח. הם חולקו לשני כוחות של מלווי שיירות ורוכזו בשני בסיסים: האחד, שנקרא "זהבי" (וגם "פלוגת הקו"), בתחנה המרכזית בתל אביב; והשני, ה"פורמנים", בבניין המוסדות הלאומיים בירושלים. מקור השם "הפורמנים" – בחדר מספר 16 באגף קרן היסוד בירושלים. על דלת החדר נכתב השם הפיקטיבי "שמעון פורמן". החדר היה בעצם צומת העצבים של אנשי הליווי הירושלמיים. בחדר זה היו מציידים את המלווים בנשק המוסתר שנועד להגנה בעת ליווי השיירות מירושלים לתל-אביב. הכינוי של "פורמן" דבק ביחידה כולה. מנחם רוסק מונה כאחראי על כל כוח הליווי של השיירות שעשו דרכן מתל אביב לירושלים, לגוש עציון ולצפון ים המלח. נחום אריאלי פיקד על זהבי, צבי זמיר היה מפקד הפורמנים ומכבי מוצרי היה מופקד על הקו כולו. עם הקמת הגדוד החמישי של הפלמ"ח שויכו אליו זהבי ואנשי 'הרזרבה' התל אביבית של הפלמ"ח. הפורמנים שויכו לגדוד השישי.
השיירות שכללו משאיות – עם מזון, אספקה, ציוד ודלק – אוטובוסים של "אגד", מוניות "נשר", הורכבו בתל אביב ויצאו כל בוקר לירושלים (וגם לנגב) בלוויית חוליות אבטחה קטנות וניסו לחזור עוד באותו היום. לרוב יצאו מספר שיירות ביום והותקפו בדרך. אבטחת קטע הכביש תל אביב-שער הגיא הייתה באחריות הגדוד החמישי, והקטע שער הגיא-ירושלים – באחריות הגדוד השישי. חוליות הליווי של זהבי והפורמנים, שכללו גם בחורות, צוידו בנשק דל: אקדחים, רימונים ספורים ולפעמים גם בתת-מקלעים, וללא מכשירי קשר להזעקת עזרה. הנשק הוסתר בבגדי הצעירות מחשש להחרמתו על ידי המשטרה והצבא הבריטיים שהתנכלו גם הם למעבר השיירות. בעת שהערבים ירו מהמארב על מכוניות השיירה שלפו המגינים את הנשק והשיבו אש תוך כדי נסיעה. רבים מהנוסעים ומהמאבטחים נהרגו ונפצעו ומכוניות נפגעו.
בדצמבר 1947 עלו לירושלים 38 שיירות אספקה ו-22 שיירות נוסעים. 17 שיירות הותקפו, 6 אנשים נהרגו ו-12 נפצעו.
בינואר 1948 סיירו אנשי זהבי ומחלקת השטח של הגדוד החמישי בקטע הכביש שבין רמלה ויפו. אך לאחר ההתקפה של הערבים על טנדר הפלמחניקים שבו נהרגו שבעה מהם, בוצעו פעולות תגמול נגד בסיסי התוקפים באבו-כביר, ביעזור ובית דגן, ונתפסו משלטים על הכביש (כמו בית הקרן הקיימת בבית דגן). נפתח נתיב חדש עוקף יאזור ובית דגן: מקווה ישראל-מולדת-ראשון לציון. בחודש זה נסעו 74 שיירות, מהן 63 שיירות אספקה; 25 איש נפלו, 18 נפצעו.
בפברואר גברו ההתקפות הערביות, הוצבו על הכביש לירושלים מחסומים והונחו מוקשים. בעקבות זאת שוריינו תאי הנהגים במשאיות והותקנו דפנות עץ ופלדה על הטנדרים של מעט המאבטחים. השיירות התנהלו בכבדות ובאיטיות. למרות זאת, 102 שיירות עלו לירושלים וירדו ממנה. אבדותינו: 6 הרוגים ו-24 פצועים.
בחודש מרץ החמיר מאד המצב . התקפות הערבים תכפו ונתחזקו, ומספר התוקפים עלה תוך הזעקת מתנדבים עירקיים וכפריים מהסביבה. שיירות אחדות נתקעו ונפגעו קשות, לרבות שיירת חולדה, ובה אנשי הגדוד הרביעי וזהבי מהגדוד החמישי, ושיירת גוש עציון שלוותה בעיקר על ידי הפורמנים מהגדוד השישי. שתי שיירות אלה ספגו אבדות ופגיעות קשות. רק 42 שיירות הצליחו להגיע לירושלים. האבדות היו כבדות: 36 הרוגים ו-42 פצועים. מכוניות רבות נפלו בידי הערבים ונגרמו נזקים משמעותיים.
בסוף מרץ הוחלט שאין להסתפק בהגנה פסיבית מתוך השיירות אלא יש לאמץ גישה אופנסיבית יותר דהיינו להשתלט על מאחזים ולתקוף כפרים ערביים קרובים לכביש ירושלים, מה שהוביל למבצע "נחשון".
בסך הכל עלו לירושלים בארבעת החודשים דצמבר 1947 - מרץ 1948, כ-245 שיירות שהובילו 10,800 טון אספקה (כ-90% מכמות האספקה המינימלית שהייתה דרושה לעיר בתנאי חירום. וזהו ההישג העיקרי של ההגנה של זהבי והפורמנים על השיירות שהבטיחה את קיומו של הישוב בעיר הנצורה. אמר יגאל אלון, אז מפקד הפלמ"ח: "אפשר שהייתה זאת המשימה המייגעת ביותר והמהלכת אימים יותר מכל משימה אחרת במלחמה".
דברי בן גוריון: "השתאיתי על הגבורה הטבעית, הצנועה והפשוטה, של נערינו ונערותינו, מלווי השיירות ופורצי המצור... הדי גבורה עילאית זו עודדו כל שאר הלוחמים, את כל היישוב".