טוראי קושניר טוביה ז"ל

את טוביה הילד והנער הייתי פוגש לעתים ליד פינת צמחיו במבוא בית הוריו האיכרים בכפר. חיבה יתירה נודעה ממנו לאוסף הקקטוסים, שמנה עשרות מינים. גם באיריסים, ביחוד הגון הלבן, הנדיר, מהר הגלבוע טיפל בהתלהבות.
אולם ראשונה הפתיעני טוביה בביקורו לפני כעשר שנים - והוא אז נער כבן ארבע-עשרה, חמש-עשרה - בתחנת-הנסיונות ברחובות, כשהוציא מכיסו בצל של לילית-הבר (שושן צחור), שאסף בין סבכי החורש במעלה הר-הכרמל מעל לודי-שומריה, ליד יגור; אז כבר ניכרו בו אותו הלהט ואותו המתח, שהצטיין בהם תמיד במגעו עם טבע הארץ.
ימים מועטים אחר כך ביקרתי את טוביה במשק יגור, מקום בו התחנך בבית-החינוך המחוזי.
בארגזו היה שמור, ליד אספי הצמחים של הסביבה, שהיו מסודרים יפה, גם אוסף פרפרים סדורים ביד אמן ובטיפול למופת. הבעתי את רצוני לבקר אתו את בית-גידולו של שושן-הבר. טוביה נענה ברצון. ואחרי שקיבל שחרור חצי יום מבית-הספר, עלינו במעלה הכרמל; בכל הדרך הראה טוביה בקיאות מפליאה בצמחית המקום, וגם הדומם בסביבה לא היה זר לו. ומה רבה היתה שמחתו בשעה שנפגש שוב בעלים הירוקים של הצמח המבוקש. יחד עם זה הביע חרדתו לידים העלולות להשמיד את הנציגים הנדירים של הצמח. יותר משני בצלים לא נתן להוציא. חס היה על הצמח. אזכור את התמרמרותו על השמדת הגון הלבן של איריס-הגלבוע על ידי גנן מתחיל, שטוביה הדריך אותו וגילה לו את מקום גידולו. הוא ראה בכך כעין שוד של טבע הארץ. במעלליו אז כבר התנכר הנער טוביה. כבר אז ניכרה בו פרישת כנפים ראשונה.
אכן עתיד היה להמריא.
אדר א' תש"ח.

נח נפתולסקי

מתוך "בכפר"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

הראה תמיד ענין חי וער בבעיות הטבע, התמדה וכוח עבודה בלתי מוגבלים, הן בעבודה במעבדה, שהיה נוהג להמשיך בה לעתים קרובות עד אחרי חצות, והן באיסוף חומר בשדה.
לאסוף חומר בשדה היו עיניו מחוננות בכשרון מיוחד במינו. פעם התבטא בעצמו בכל הצניעות והתמימות: "אם זה רק נמצא שם, אני אביא את זה". וכך היה.
טוביה התחיל להתענין בטבע בכל מלוא ההתענינות בהיותו עדיין נער. מטבעם של נערים הוא לאסוף את הכל - מכל הבא ביד - צמחים מכל הקבוצות וחרקים מכל הסדרים.
טוביה הבין משחר ילדותו את הצורך להכיר הרבה ולאסוף אך מעט - להתמחות באיסוף קבוצות מענינות אחדות.
הואיל ובנפשו קינן רגש חי ליפי התופעות, לכן בחירתו באיסוף קבוצות היתה כמעט תמיד מושפעת מנטיותיו ליופי. בין הפרפרים בחר לו מספר משפחות המצטיינות ביפין, כגון: הרפרפים; בין הצמחים: החד-פסיגיים, הדבורניים, הסוג צבעוני (TULIPE). ובעיקר הסוג איריס (IRIS).
אוסף הצמחים של טוביה - שלא כאספים אחרים - היה אוסף חי: בגינה. אוסף זה תבע טיפול מתמיד ושקדני - זיבול, השקאה והעברת צמחים.
ולכל הפעולות הללו מצא תמיד זמן ללא מאמץ נרגש. הראה את גינתו בשמחה לכל המתענינים, למען יהנו גם הם מן היופי; היה מוכן להפסיק את עבודתו במעבדה בכל שעה על מנת להוליך את אורחיו אל גינתו. אף פעם לא היה טרוד ולא היה נחפז - תמיד הדריך והסביר מתוך רצון ואהדה. יש והיה מתכופף אל פרח כדי להפנות את תשומת לבם של המסתכלים לגוון מיוחד במינו.
ענינו ברבגוניות עולם החי והצומח לא היה ענין בסיסטמטיקה גרידא. בהסתכלותו החודרת רגיל היה לגלות חדשות באורח חייהם של בעלי-החיים, בדרך ההאבקה של הצמחים. טוביה מילא חוברת אחרי חוברת ברשימות על תצפיותיו ונסיונותיו. בגיל רך מאוד וכמעט בלי הדרכה מצא את הדרך מן ההסתכלות לנסיון.
ענינו בסיסטמטיקה ובעושר צורות החיים הוביל אותו ישר אל תורת התורשה ואל הציטולוגיה, אל הציטוגנטיקה. בעיניו היתה הציטוגנטיקה מכשיר חשוב להעמקת ידיעותיו בסיסטמטיקה ולשם בירור היחסים בין הצורות השונות והיוצרותן - האבולוציה.
מאחר שהיה זקוק לציטוגנטיקה והואיל ומושג של קושי לא היה קיים אצלו, מצא לו אפשרות למחקר ציטוגנטי עוד בשנות לימודיו הראשונות באוניברסיטה, בעוד חבריו עמוסים במעמסת הדרישות של הקורסים המכינים.
בסוף השנה השלישית ללימודיו באוניברסיטה היה שקוע בשורת עבודות מקוריות. כל העבודות הללו הביאו לידי תוצאות חשובות והבטיחו עוד רבות, כי מאחורי כל פתרון נגלו לו אפקים חדשים ונוספו בעיות חדשות בשפע.
הוא קרא את הספרות המקורית החדשה ביותר בכל ענפי הציטוגנטיקה. בהרצאותיו בסמינריונים רגיל היה להעמיד לפני קהל שומעיו את התוצאות היפות ביותר של ענף חדש במדע. טוביה הבין שעתידו של המדע הציטוגנטי יהיה קשור קשר אמיץ והדוק למדע הביוחימיה. ומטרתו היתה להצטרף לקבוצת החוקרים המעטים השולטים בשיטות הביולוגיה והחימיה גם יחד. ובכיוון זה התחיל לעבד תכניות יפות ונועזות לעבודה מקורית.
בכל צעד וצעד צצו לפניו רעיונות חדשים - אך לא עלה בידו להגשימם.
נפטר בראשית דרכו ובהיותו במלוא כוחותיו. השאיר אוצר גדול של חומר מושלם - אספים יקרים, עבודות כמעט מוכנות, המכילות מסקנות חשובות ומענינות לאין שיעור.
ולמרות כל אלה - ברור לכל שאת עבודותיו היפות ביותר לא זכה טוביה להתחיל.
נחטף מאתנו והוא עוד נער. את אשר יכול היה לעשות ולחולל בשיא התפתחותו למען קדמת המדע והאומה - אין לשער.
ד"ר א. גולדשמידט

מתוך ספר שהוצא לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

הלב הוגה נכאים.
אני מסתכלת בסגליות אשר בצנצנת. פניו המחייכות של טוביה קושניר מופיעות לפני. קול צחוקו המלבב, צחוקו של נער, מהדהד במרחבי הזמן.
פעם בהיותי בירושלים הלכתי לבקר את טוביה הסטודנט. הייתי אז מיואשת ממחלתה של אמי ומאוכזבת מן האדם. רציתי לראות את אספי הצמחים שלו ואת פרפריו, לשכוח לרגעים את דאגותי הפרטיות ולחשוב על עולמו של הקדוש ברוך הוא, שגם הצומח וגם הדומם נהנים בזיו הדרו.
שוטטנו באותה שבת יחדיו בשדות מכוסים חצץ שליד המצלבה. ושם, בין האבנים ושכבת החצץ, מצא טוביה את סגלית הבר הזעירה, הדומה בריחה, בצבעה ובצורתה לסיגלית התרבותית שלנו. אותה שעה הרהרתי: מה שונות הן תכונותיהן של בני אדם! יש אדם המהלך בשדה ועיניו רואות רק חצץ וסלעי גיר, ולעומתו אחר, דק הבחנה, ומתחת לחצץ ולסלעים תציץ אליו סיגלית עדינה ורבת חן; במרחבי ההרים יבחין את הצבעוני הנדיר.
לא הכרתי את טוביה בגיל ההתבגרות. אך למראה הפרחים עלתה לפני דמותו, דמות הנער ביגור, זה הנוהג לשוטט על הכרמל למען הכיר את הצמחיה של ההר הזה. בשכבי בבית היולדות וזר ורדים ליד מיטתי נזכרתי שוב בטוביה. חשבתי אז על אימו השכולה. וכאשר הסתכלתי על האמהות המאושרות השוכבות לידי במיטותיהן וזרי פרחים מקשטים את הארונות הקטנים לצדן, חשבתי גם על האמהות השכולות. האם גם הן, השכולות, יזכרו את ילדיהן בגיל זה של תינוק? האם תשכחנה את צערן על אבדן בניהן או בנותיהן היקרים להן, כשם ששכחו כל אלה האמהות את יסורי הלידה? בת צחוק רכה מרחפת על שפתותיהן ובעיניהן מאירה האהבה לתינוק החדש, אשר זה עתה בא לעולם הזה.
במורך וביד לא אמונה נושאים האבות את זר הפרחים ליולדות. הפרחים הצבעוניים, הריחניים, נועדו לאישה, להרנין את ליבה. כמה טוב להסתכל בסגליות העדינות ולהתפעל מיפי הורדים.
אחרי לילות האימה, עת קול בכי הספד עולה באזני, מתעוררת אני מפחד. אולי קרבן חדש? ילל תנים היה זה, חלום רע, ונרגעת ונרדמת שוב.
כאלה הם חיינו.
ברגעים של אי שקט טוב להסתכל בפרחים ולהנות מיפים.
צפורה חפץ, יגור
עתון "על המשמר"

מתוך ספר שהוצא לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

כפר יחזקאל, יולי 1942
לפני כשבוע קיבלתי את מכתבך ועדיין לא עניתי לך. לא היה לי אפילו רגע שאוכל להתרכז בו ולענות למכתבך, עשרה ימים השתתפתי בקורס של החי"ש ונטשתי את מחרשתי, את ספרי ואת עטי. בעצם, יש לי כל כך הרבה לאמור לך, אך קשה להביע זאת בכתיבה, שאחרי הכל הריהי דבר כה מלאכותי. אנשים אהבו ומסרו זה לזה את הגיגי לבם אלפי שנה לפני היות הכתב בעולם.
ודאי תסלחי לי, אביבה, אם לא ארבה לכתוב לך הפעם, עכשיו מצב-רוחי כה גרוע. ראי, איזה בחור משונה אני. הבוקר חזרתי מגבת, חזרתי ממש מאושר, מפגישה עם חברים, וביחוד מהטיול שעשיתי בסביבה ולמדתי ממנו הרבה. וכשבאתי למשק הרי הכל חלף ואיננו. הרי את יודעת את המושב וצרותיו. הנה הפרה חתכה את פטמתה וצריך כל הלילה לחלבה בהפסקות של שעתים, ועוד צרות כיוצא בזה. הדבר שמעציבני ביותר הוא, שכל דבר משפיע מאוד על אמא.
אל תלמדי ממני, אביבה, וכתבי ככל שתוכלי ובמהירות האפשרית. אני מחכה למכתביך בציפיה רבה. את יודעת, כשאני קורא עכשיו את אשר כתבתי יש לי רצון לקרוע את המכתב לגזרים. אבל ודאי המכתב הבא יהיה אחר, לא תמיד אני כזה.
שלך שלך,
טוביה

עיסויה. יום רביעי, 11 ביולי 1945
ברצוני לכתוב לך כמה מלים לפני שנתראה פנים אל פנים. לפי מכתבך תהיי כאן בעוד עשרה ימים. נוכל להיות כחודש ויותר יחדיו, ובקרבת מקום! בבוטניקה נבחנתי שלשום - ויצאתי במצב רוח רע. לא שלא הצלחתי, חלילה, ל"טוב מאוד" שלי אין סכנה, אלא שמבחינה דורשים גם משהו אחר. משמשת היא הבחינה גם מעין מבחן עצמי - בכושר ובאפשרות למצות ולהגיש דברים שנרכשו ממקורות שונים באופן המסכם ביותר, כלומר, לעשות סינתיזה של דברים ארוכים בכמה משפטים ממצים. זהו אולי הצד המושך שבבחינה - ויש צד כזה. כך רואה אני את הבחינה כמעמד, בבחינת פרי-סיכום של יגיעה ומאמצים. והנה נשאלתי בבחינה שאלות בדברים שלא היתה כל אפשרות לפתחם, ונאלצתי לחזור מלה במלה על משפטים שהורצו לפנינו בכיתה - כיצד מסודרים העלים על הגבעול - שיש דורים ויש עלים נגדיים וכן יש מסורגים, ואלו יכולים להיות: שנים בדור או שלושה בדור, או חמישה בשני דורים, שמונה בשלושה דורים ושלושה-עשר בארבעה דורים. באמת קשה מצוא דברים תפלים יותר. יודע אני שאין כל חשיבות לדבר, ובכל זאת עלול היה זה לקלקל את מצב-רוחי. עתה עובדים אנו כשמונה שעות ביום ואין זמן לחשוב על ענינים אחרים, העבודה נפלאה ומאלפת. פה בתהליכים שונים תיאוריה ומעשה מתמזגים יחד. כל רגע נתקלים בבעיות וקושיות, והנה רואים כמה אין אנו יודעים. אך שמח אני לקראת הסיום, כשאני כבר כמעט חצי עיור ומתפלא שטרם נחנקתי מעשרות החמרים האיומים הממלאים, בכל מיני "טעויות", את חלל מעבדתנו. בעינים דומעות חוזר אני מדי יום מהמעבדה, סופג בדרך את תכלת הגוון של גבעולי הרחבינה מזהירים, את ירק עלי העצים, ומתברך על שלא נמשכתי עד כדי כך שאיהפך לכימאי ממש. ועתה אילו רק יכולתי, כמה הייתי מטיס את עשרת הימים.
ושלום שלום
שלך טוביה

עיסויה. כ"ה אייר תש"ז
שלום צליק חביב!
היום קבלנו את מכתבך ושמחנו בו שמחה רבה. אף אנו זכינו לחזות בחגיגות האחד במאי, אלא שלא לקחנו בה חלק פעיל. רק עמדנו וחזינו מן הצד בהמון הנוער שצעד ברחובה של תל אביב, ואנו גם לא שמענו נאומים, אך היה סיפוק רב מהמראה בלבד - מראה רבבות צעירים, עד כי נדמה היה שאין קץ וגבול לתהלוכה.
אך זה היה כבר לפני שבועים, ובינתים התרחשו הרבה והרבה דברים, שחרתו בנו רשמים לא פחות חזקים. אספר לך צליק עתה על על טיול שערכנו לפני שבוע, לסביבות זכרון יעקב. הטיול נערך במטרה להכיר צפרים בהדרכת מרצה חדש באוניברסיטה, המלמדנו על בעלי החוליות של ארץ ישראל. זה מזמן לא נהניתי מהטבע כאשר בטיול זה. מימי לא הקדשתי הסתכלות מיוחדת לצפרים, ולא ידעתי עד כמה אפשר למצוא ענין בדבר זה....
אולם עתה, מאחר שנפתח כבר לבי, אנסה לפתוח אף את לבך, צליק, ומאחר שעוד שנים רבות לפניך, תוכל לעשות בהן חיל כהנה וכהנה. אם כך, צליק, שים נא לב מעתה לכל ציפור, ונסה להכירה גם לפי קולה. וכשנבוא לגליל נערוך טיול יפה למורדות ההרים בסביבות הבניאס, מקום שמצויות בו הרבה צפרים, כגבתונים עם קולם המיוחד, כנקרים, סבכים ועופות רבים אחרים. ועד אז היה מסתכל חרוץ, וודאי שתמצא כי מענינות הן הצפרים אפילו מהבולים.
שלום רב וכל טוב וכן דרישת שלום חמה לאבא ואמא
מטוביה

מעלה החמישה, יום שלישי, ג בשבט, תש"ח
צליק, יעל, משה ומלכה היקרים!
פעם אחת עלה בידי לקבל חופש ליום אחד ואינני יודע מתי אקבלו שנית. בינתיים מחכה אני לביקורה של אביבה. וכאן ביערות ובהרים מנצנצים זהרורי האביב, מזדקרים הם לעיניך במפתיע: בדמותו של ציץ חדש ופרח ענוג, אם זלזלת אביבית או בת חן, ופתע במפלשי היער תעמוד תוהה מוסח לרגע מעולם ההווה, ויתחוור לך שהטבע, כמימים ימימה, מפריח את פרחיו...
הסביבה כאן מקסימה, הרים לצורותיהם, יערות ומרחב, זריחות ושקיעות, אלא שאתה היית לאדם אחר. ביערות צצות פטריות שאין עתה בכוחן להסב ולמשוך את העין, ובהרים פורחות קבוצות קבוצות בנות חן ענוגות, עם בוקר הן נושאות את פרחיהן התלולים וסגורים מזרחה, וככל שתעלה השמש פונות אף הן אליה, נפתחות ונפתחות...
ככל שהן יפות ביום משרות הן עצבות עם שקיעה, כשהן מטות ראשן מטה, מורכן מורכן, ונדמה לך שהרגשתן כהרגשתך ואף מחשבותיהם כן. הנה כי כן, הטבע, אף כי פוסעים אנו פה עליו ברגל גסה, יש והוא שולח ניצוץ מה ללב....

מתוך "גווילי אש"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מעלב החמישה, מוצאי שבת, כ"ח טבת תש"ח
שלום אבא יקר!
זה זמן רב שלא קבלנו כל מכתב ממך ולא שמעתי דבר על שלומך והרגשתך.
זה היום השלישי שני נמצא מחוך לירושלים. אביבה נשארה עדיין בירושלים. יתכן שתשאר שם עוד כשלושה חדשים. ואשר להבא - לעתיד פתרונים. וכאן בינות לסופות חורף ורוחות סוערים, רוגעים אף ימות שמש, ימי באיב הרים. ובין מפלשי החורש ובינות לצוקים עולות בנות החן, אלה פרחי הזוהר אשר להרים. במורדות מלבינות עתה הזלזלות עמוסות ציבורי פרחים, ורקפות ונרקיסים. עולה זכר ימים ונמחק זכרונם כשצער חרישי מפעפע בלב. הנה, כאן, הטבע בשלו כמימים ימימה, והאדם גם הוא, כנראה, כמימים ימימה - אף הוא בשלו, ואין הערכים מזדהים!
יש שמזדמנות לי שעות פנאי לכשמיללות הרוחות. אז, כשלא ניתן לשבת על שטחי הדשא הזוהרים, להביט בשלוה "מוזרה" בזבובים צבעוניים היונקים מפרחי בת החן - פותח אני ספר נפלא בביוכימיה וקורא שניים שלושה דפים, והספר, נפלא שבנפלאים, ניגש גישה דינמית, לפירוט תהליכי החיים ואתה נישא עמו בקצב הולם וחודר לפלאי סוד החיים. תנועה, חוש ונשימה נראים פתאום באור כללי שבכללי, כפרי יצירה כביר, שבא כתוצאת תקופה ארוכה, המשתרעת על כל מליוני שנות קיום החיים, של נסיונות וכשלונות, ניסיונות והישגים. כאן מתגלית האבולוציה במלוא זהרה, כפי שהיא מתבטאת בכל אחד מתהליכי החיים.
וככל שאני מרבה לקרוא מביאה אותי הקריאה לידי שקיעה בהרהורים, באופן שאף באלה הימים יש נקודות הנותנות משהו משמחת החיים; אף כי אני יודע שהמעשה שאני עושה כיום הוא היחידי העלול לתת עתה לנער היהודי קורטוב של סיפוק, הרי על אף זאת נשארים הימים אפורים. אי אין אני רואה את עצמי - אם להשתמש בשפתו של יזהר - גיבור החיל, אף שאני יודע, כי המעשים שאני עלול לבצע מחר או מחרתיים יתוארו כ"עזים" מאוד.

מתוך "גווילי אש"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

אני רואה שלאט לאט מאבד אני את המושגים המקובלים של יופי. ביחוד הרגשתי את הדבר בקשר לטחב. ברור שאין לקשר את היופי למדע כבוטניקה, אולם ברור לי כי אף שאין קשר מדעי בין הדברים, שאחד מהם כולו רגש מה שאין כן השני שמחוייב להיות כולו מדע, הרי הבוטניקה עצמה היתה חסרת הרבה אלמלי צד היופי שבה. אני רואה דוגמה בולטת לכך מעצמי. אין לי ספק שבתחילה נמשכתי אחרי היופי שבטבע. המורן שבכרמל משכני משיכה עצומה, בלי כל קשר עם הענין המדעי שבו, אלא ביופיו בלבד. רבבות הפרחים הצחים, השלגיים, הסוככים בצפיפות על העלים הירוקים-כהים, וכנגדם ציבורי הפירות המבריקים בברק שחור-סגלגל, ואשכולות פרחים הנמוכים יותר - אלה שטרם נפתחו - הצופנים בתוכם מעין רפרוף של צבעי ורוד, כה עדינים, תאותניים. והכל באפלולית החורש, המכילה לחות רעננה של ימי אביב ראשונים, עם ריח גשמים רענן, על מרבד מוריק של טחבים ומיני שרך, וריח המורן - עדין ועז הריחות, נוסך על הכל מעין אגדת חלום מתוקה. ברור לי בהחלט שחוויות אלה, שנחרטו בי כה עמוק, הם שנתנו לי את הדחיפה הראשונה להתעמקות מדעית בדברים, הם שמשכו אותי לראות את צדם השני, המדעי. אמנם כשמגיעים למדע עצמו אין כאן עוד ענין של 'רומנטיקה נלבבת', אלא של גיבוב דברים יבש, של נוסחה וחוק, אף על פי כן ודאי שאותו מראה רחוק-קרוב של המורן בכרמל ועוד רבים כמותו הם שהשרישו בי אותה הדביקות והמשיכה השגעוניים לדברים אלו. עתה אני נוכח שהמדע, בזה שאינו קשור ליופי (אשר נפש האדם איננה יכולה למצוא את סיפוקה בלעדיו), יוצר לו דמות יופי משלו, על ידי סילוף היופי האמיתי, יותר נכון לאמור - המקובל. כבר מזמן שמתי לב לעובדה, שהייתי מתפעל מיופיים של טחבים ידועים, בה בשעה שאחרים לא היו מוצאים בהם מאום. התפעלות זו היתה מופיעה על פי רוב בשעה שהטחב היה בצורה שלא הכרתיה או שהיו לו דברי אנטומיים או פיזיולוגיים מיוחדים. לאחר שידעתי על הטחב הנ"ל, שנראה ככתם ירקרק-קטן חסר צורה והוד, ספק אצה ספק סתם לכלוך, ומאחר שידעתי עוד קודם כמה מעניין הוא טחב זה מכל הבחינות , ומכמה בחינות אולי הוא המעניין בצמחים, ונוסף לכך ודאי הסיפוק הרב והעצום של הגדרתו - של מציאת הנעלם, הסתכלתי על טחב זה בהתפעלות עצומה, מצאתיו אותה שעה כ"היפה" בדברים. כשחשבתי אחר זאת על הדבר חייכתי ו'צחקתי' לעצמי. בלי ספק, שדברים אלו ומעין אלו עושים את איש המדע מוזר בעיני הכלל - כמשוגע בעיני הכל.

מתוך ספר הלמד הא

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח