לוחם גולדשטיין פרץ ז"ל

ביתנו ההראשון היה בלודוש, עיירה קטנה במרכז הרמה של טרנסלבניה, אנו עזבנו שם כשפרץ היה בן שנתיים ויחזקאל בן חודש בלבד. שני הורינו חי וגדלו בלודוש. הם התחתנו זמן קצר לאחר שאבא חזר מהחזית האיטלקית, שם הוא שירת ארבע שנים. אמא רק גמרה תיכון. הם התחתנו צעירים ואהבו אחד את השני כל ימי חייהם הארוכים.

בלילות שבת, כשהיינו יושבים מסביב לשולחן ושרים את הזמירות, נראה היה שמלאכי השרת אכן מרחפים בביתנו. כשרונו לסיפורים דרמטיים בודאי תרם להפיכת האירועים השונים בית לכל כך מרתקים ובלתי נשכחים. בליל הסדר כשקראנו את ההגדה והקשבו לקריאתו של אבא, בקלות יכולנו להאמין שאנו בעצמנו השתתפנו ביציאת מצרים. בניית הסוכה בהשתתפות כולנו היתה גם היא הזדמנות להערכות על הדרך בה אבותינו החזיקו מעמד במדבר, והיו חגיגות הפורים הבלתי נשכחות, המו"מ על התמורה לאפיקומן הגנוב, "משחקי ההימורים" המשפחתיים עם הסביבון כשדמי חנוכה מהווים את הקרן. נשארה בזכרוני תמונת פרץ באחד האירועים האלה, ילד קטן יפהפה עם גומות חן ושערות מתולתלות, פניו זורחות מהתרגשות. כך גם נשארו חרותים בזכרוני ליל שבועות עם לימוד התורה עד שעה מאוחרת בבית הכנסת. הקימה בעוד לילה כדי להגיע לפחות פעם אחת לסליחות, ולילות כל נדרי, כשאבא היה קורא לכל אחד מאיתנו להיכנס לחדר נפרד בכדי שיברך אותנו תוך ריכוז וכוונה.
עם מעברנו לקלוז' החלה גם מעורבותנו בתנועות הנוער הציוניות. פרץ ואני הצטרפנו ל"הבונים" ויחזקאל ל"הנוער הציוני" הורינו ובמיוחד אבא, היו בתחילה מסויגים לגבי ההצטרפות של פרץ ושלי למה שנראה לו כתנועה רדיקלית, מנוכרת למדי מהדת. אולם הצטרפותנו ל"הבונים" לא היתה מפנה כה רדיקלי כפי שאבא סבר בתחילה. בבחירתנו בתנועה אנו רק התקדמנו לקראת ציון, מרעיון מופשט לתפיסתה כיעד ממשי, בר ביצוע ופתוח בפנינו. ככלות הכל, הערכים הפוריטיניים, שעליהם היתה אמורה להתבסס חברתנו החדשה, היו להם הרבה במשותף עם העקרונות של עבודה קשה ואחריות חברתית, עליהם גדלנו בבית. הורינו, אני חושבת, בודאי הבחינו בדמיון יותר משאנו יכולנו לעשות זאת, כי התנגדותם נמסה עם הזמן, ואף הפכו לתומכים נלהבים.
כל אחד מאיתנו הצטרף לתנועה באופן חופשי ובלתי תלוי בשני האחרים. במבט לאחור היה בהחלטתנו לעשות כך משום ביטוי ליכולתנו לקבל החלטות בעצמנו. החלטתנו להצטרף לתנועה עיצבה בבוא העת, את חיינו בדרכים שונות, שלא יכולנו לחזותן מראש. אולם כן חשנו שהתנועה ספקה לנו, צעירים בצבת אי-הודאות, כיוון מוסרי חדש. במקום שההדרכה הרוחנית של ההורים לא יכלה יותר לספק תשובות, באה התנועה ומילאה את החסר.
אולם הרווח המיידי והגדול ביותר צמח לנו מהיותנו חלק מקבוצה חברתית מגובשת. היותנו חלק מקבוצה נבחרת, שלאידיאלים שלה אנו היינו שותפים, נתן לנו בטחון עצמי מחודש. מצאנו ידידים, איתם אנו יכולים להזדהות גם אחרי חמישים שנה - אף כי אז לא יכולנו להעריך זאת.
בשנים אלה תפסו בבית הויכוחים על ציונות ופוליטיקה את מקומם של הסיפורים מימי הילדות. הורינו נמשכו לנושא באופן הדרגתי. ביתנו הפך למקום מפגש עם ידידנו מהתנועה. חמש השנים האחרונות של שנות השלושים היו גם השנים האחרונות שנהנינו ביחד בבית ההורים. אני הייתי הראשונה לעלות ופרץ הגיע ארצה כעבור שנתיים. על הורינו ויחזקאל עברו התלאות של חודשי המלחמה ב-1944 בנפרד.
אחרי המלחמה נפגשנו מחדש בארץ ישראל. פרץ כבר לא היה איתנו להתחלק בבניית החיים החדשים וברגע האושר שעוד נזדמנו לנו. בעת פגישתי הראשונה עם פרץ לאחר עלייתו ארצה העתיד היה עדיין נסתר מאיתנו. בשנות פרידתנו הוא גדל לבחור גבוה ויפה תואר. עיניו הירוקות הבוהקות, החיוך החולף שהיה מאיר את פניו באופן פתאומי היו עדיין כשל הנער הקטן שידעתי לפני שנפרדנו.
אני מצטערת שלא שוחחנו אז ארוכות יותר על העבר, אבל באותם הימים חיינו את ההווה של אז ואולי היינו צעירים מדי בשביל נוסטלגיה.
ב-1943 הוא בא לראות אותי בירושלים להגיד לי שהוא התנדב לשליחות בהונגריה. להציל יהודים הוא אמר. החלטתו היתה נחושה ושום טיעון לא היה בו כדי לשנות את נחישותו. אחר כך הוא בא לחופשה מקהיר ובילינו מספר ימים ביחד. היו אלה הימים האחרונים איתו. זמן קצר לאחר מכן נסעתי לחאלב. הוא אמנם עוד חזר מדי פעם לחופשות במעגן, אבל אנחנו לא נפגשנו יותר, אף כי המשכנו להתכתב עד שהוא יצא לשליחותו.

פלורה ג'יימס גולדשטיין, לונדון 1994

מידע נוסף מתוך הספר 'פרץ אשר צנח אל עמו', נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה, בבית הפלמ"ח.

כאשר התגייסתי לשליחות הצניחה, הוטל עלי התפקיד למצוא בחורים צעירים דוברי הונגרית, שיתאימו למשימה כפולה: עבודה מודיעינית והברחת שבויים, מזה, והצלת בני עמנו וארגון תנועות הנוער הציוניות להתנגדות, מזה. המועמדים היו צריכים להיות כאלה, שבהופעתם לא יעוררו כל ספק בשיוכם כבני המקום.
כמעט מראשית הגיוס היה לי ברור שאפנה אל פרץ, חבר קיבוצנו, שבאותם הימים כבר היה מגוייס בפלמ"ח. הכרתי את פרץ בתנועת הנוער "הבונים" בסניף העיר קולוז'וור. ילד היה כשהצטרף לתנועה והשתתף בכל פעולותיה ובמחנות הקיץ שלה. הקשר נמשך כאשר עלה לארץ במסגרת "עליית הנוער", עם חברי התנועה, היא חברת נוער ד' בקיבוץ אפיקים, שרוב חניכיה, בגמר ההכשרה והלימודים, הצטרפו לקיבוצנו בחצר כנרת. כישוריו, אופיו הנוח, תוארו הנאה, שליטתו הטובה בשפה ההונגרית השלימו את התאמתו המלאה לתפקיד.
משה דיין, שפקד על יחידות המועמדים לצניחה מאחורי קווי האויב הנאצי, ביקש לבחור חמישה מתוך שלושים המועמדים, שיתייצבו לפני הוועדה של קצינים בריטים, שהיתה צריכה לאשר את התאמתם למשימה. פרץ היה בין החמישה. מועמדותנו אושרה. יחד יצאנו לקהיר להכשרה ואימונים. שם לימדו אותנו בעיקר שיטות קשר וצופן. מאמנינו היו רחבעם עמיר ויעקב שפירא. יחד עברנו את קורס הצניחה ברמת דוד.
לא היינו מרוצים מרמת ההכנה של האנגלים. בהזדמנות שאליהו גולומב ביקר אותנו בקהיר, ביקשנו את התערבותו אצל הבריטים, כדי שיעלו את רמת האימונים, הוא אמר, שינסה להשפיע, אם כי לא האמין שבכוחו לשנות את שיטותיהם. הוסיף ושאל: מי מאיתנו מוכן להמשיך בכל תנאי, והדגיש שלנו אין דרך אחרת להגיע אל מאחורי קווי האוייב ושהצינור שבאמצעותו אנו יכולים לפעול, הוא דרך הפעילות המבצעית של הצבא הבריטי. בסוף דבריו אמר שהוא מוכן לשחרר את אלה החוששים להמשיך בפעולה משום שלא היינו מאומנים כהלכה. אחדים פרשו, והשאר הודיעו שימשיכו בכל תנאי וביניהם גם פרץ.
לא היה לי קל להשלים עם החלטתו של פרץ. למחרת היום פניתי לאליהו גולומב וביקשתיו לשחרר את פרץ בהיותו הצעיר שבחבורה. אליהו השיב לי, שבתקופה זו נלחמים מאות אלפים בני גילו של פרץ, ומתוכם נופלים רבבות. לכן זכאי עמנו לקבל את התנדבותו מרצון, כשהמטרה היא להציל יהודים.
צנחתי ליוגוסלביה עם חנה סנש, אבא ברדיצ'ב וראובן דפני. כחודש ימים אחרינו צנחו יואל פלגי ופרץ. נפגשנו, אך הם פנו מזרחה להרי פאפוק. כעבור זמן כשהתקרבנו לגבול ההונגרי באזור קלניק, פגשנו קבוצה שהגיעה מהונגריה ליגוסלביה. רצינו לנצל את דרך המעבר, אם תוכח אמינות הקבוצה והדרך. הוטל עלי להגיע ברגל אל פרץ ויואל בהרי פאפוק (מרחק של כ-120 ק"מ), שהיו אחראים לקשר עם קושטא. היה צורך לאמת טענת אחד מאנשי הקבוצה, שהוא סוכן בריטי. מקושטא נתקבלה תשובה חיובית. העברתי באלחוט את האישור לחנה, אבא וראובן, והם החליטו לנצל את הדרך של הקבוצה.
יואל טיפל, בעזרת פרטיזן בדרגת רב-סרן, באפשרות החדירה להונגריה. סוכם שבינתיים אשאר בהרי פאפוק, ונעבור בליווי הפרטיזן סטיפה בשלושה שלבים: תחילה יעברו יואל ופרץ, אחר כך קבוצה קנדית של דוברי הונגרית, ובסיבוב השלישי תורי לעבור - כולם עם סטיפה.
אחרי הקבוצה הקנדית לא חזר סטיפה, ומבירור של הפרטיזנים עלה, שבין הגורמים ההונגרים הקשורים בהברחת הגבול היה סוכן כפול. המעבר הופסק. בהמשך הוחלט, שעלי לחזור על מנת לקבל משימה אחרת (צניחה עיוורת להונגריה). למעשה החזרתי התעכבה כשישה שבועות בגלל הפצצת מנחת המטוסים בשטח הפרטיזנים יום-יום על ידי הגרמנים. התקדמות הצבא האדום בהונגריה גרמה לביטול שליחותי.
על המשך דרכם של יואל ופרץ ידוע מעדותו של יואל. יואל נאסר, פרץ נכנס למחנה של יהודים, שברחוב קולומבוס, שעמדו לצאת את הונגריה, אך נתפס על ידי השלטונות הנאציים. עם הנסיגה של הכוחות הגרמנים מערבה נלקחו יואל ופרץ לכיוון מחנות הריכוז. יואל הצליח לחמוק מהרכבת. פרץ לא חזר. בחלוף כעשר שנים הצבנו בקיבוצנו עמוד זיכרון לפרץ.

יונה רוזן, מעגן 1994

מידע נוסף מתוך הספר 'פרץ אשר צנח אל עמו', נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה, בבית הפלמ"ח.

מתוך נאום לעצרת הזיכרון
שנישא ב"קול ישראל" ביום השבעה לאסון

בכל הפרשה רבת העוז והפאר, הקרבן והדם, של יציאת בני המולדת באלפיהם למרחקי גולה וחתירתם להגיע לעמק הבכא על מנת להביא ישועה ופדות - שמורה תהילה מיוחדת לקומץ המובחר הזה. בפעלו הנועז נתגלמו התמצית והשיא של הכרת הישוב הנגאל בחובתו כלפי הגולה הנשמדת. אנשי הקומץ הזה חתרו למטרתם ביחידות או בחוליות קטנות תוך מאמץ עליון ונואש, כשהם נבלעים בתוך האפלה, כשטבעת הברזל של האויב נסגרת עליהם מסביב ודרך הנסיגה נכרתת מאחוריהם. ביקשנו להבקיע את המאפליה בהרבה לפידים מאירים למרחוק. ניתן לנו לזרוק לתוכה רק גפרורים בודדים אשר כמה מהם נשרפו כליל בטרם כבו. אלה, שלא נפלו אז בשבי זכו למילוי השליחות על ידי הבאת בשורת העזרה להמוני יהודים, נמקים בבדידותם ובאזלת ידם ועל ידי עידוד רוחם לקראת החירות העתידה. אלה שהוכרעו למוות הנחילו תהילתם למפעל כולו. מכל שלוחות כוחנו זכתה קבוצת הצנחנים לכבוד הנעלה והעגום של שיא אחוז הקורבנות. מתוך עשרים וארבעה שהגיעו למחוז חפצם לא חזרו אלינו שבעה, ומהם רק שלושה הובאו לקבר ישראל העצמאית. אבל במבצע זעיר מימדים זה נתקפלה הנשמה הגדולה של תקופתנו בהיסטוריה היהודית.
חלוצים גאולים, זקופי קומה ובני חורין, כאנצו סירני, חנה סנש, חביבה רייק, פרץ גולדשטיין, צבי בן-יעקב, אבא ברדיצ'ב ורפאל רייס, אשר עלו בזמנם מן הגולה, מהם מסביבות זרות ורחוקות, ואשר קנו את חירותם במולדת ביקוד נפשם ובעמל כפיהם - קמו יום אחד ונטשו את בית חייהם החדשים לחזור למכורתם המעונה. מגבעת ברנר ומשדות-ים, ממענית וממעגן - הגיעו לדכאו, לחצר הכלא של בודפשט ולגרדומים נעלמים בפינות נידחות של סלובקיה וגרמניה. גאים ואיתנים עמדו מול הורגיהם. נתיבי היסורים שלהם משתלבים ברקמה המפוארת של עלילת כיבוש חירותנו ומאירים אותה בזיו עליון. שמותיהם וזכר קרבנם - כזכר מפעל הגבורה של אחיהם שנותרו בחיים וזכו לחזור ולהיות במקימי מדינתנו - יחיו בלב העם לנצח.

מידע נוסף מתוך הספר 'פרץ אשר צנח אל עמו', נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה, בבית הפלמ"ח.