לוחמת סבוראי רחל ז"ל

קורות חיים

רחל סבוראי נולדה בעין חרוד ב-15 באוגוסט שנת 1926. היא סיימה את לימודיה היסודיים והתיכונים והייתה חברה בגדנ"ע.
בשנת 1944 התגייסה לפלמ"ח לפלוגה ח', ושרתה ברמת רחל במשך שנתיים ולאחר מכן במחלקת שריד.
ב"ליל הגשרים" השתתפה בפיצוץ גשר דאמיה. במלחמת העצמאות הייתה רובאית עם חברתה שולה צימט-גרבש, תחת פיקודם של יוסף בן מיימון (התורכי) ודוד אלעזר(דדו ) במסגרת הגדוד הרביעי בחטיבת הראל.

פעילות אזרחית: הייתה חברת קיבוץ רביבים שבנגב ועבדה במטע, בגידול עגלות וכמטפלת. במשך עשרים שנה, עסקה בעבודת שימור, אחזקה וטיפוח של בית העלמין ברביבים . היא גם הייתה פעילה בחידוש מצבת האחים של משפחת יצקר, הסופרים צבי שץ, י. ח. ברנר, צבי גוגיג ויוסף לואידור בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב.

כך נכתב על רחל באתר ההנצחה של קיבוץ רביבים: בת עין חרוד, ילידת אוגוסט 1926, להוריה שמואל סבוראי ושרה יצקר, מאנשי העלייה השנייה. כילדה, הייתה אוהבת מושבעת של חיות, והתחנכה על אהבת הארץ, אהבת טיולים, ואהבת התנ"ך. את ילדותה תיארה כילדות מאושרת.

ב- 1944 התגייסה לפלמ"ח כלוחמת והשתתפה בעבודה ובאימונים. במלחמת העצמאות לחמה בחטיבת הראל בקרבות בדרך בורמה, ובאזור רפיח.
ב- 1953 הגיעה לפטרה עם מאיר הר-ציון. ראתה בטיול חלק מאהבתה הגדולה לטיולים, וחוותה בכאב את מותם של ההולכים לשם אחריה, ביניהם חברתה הטובה גילה בן עקיבא. לזכרם של ההולכים ערכה את הספר "עד סלע".
רחל אמרה, שאף שהבינה שלא תזכה להתחתן עם אהבת חייה, לא רצתה לוותר על הקמת משפחה. ב- 1956 ילדה את בנה הבכור, נבו. אחריו נולדו הבנות – דלית ומורן. משך כל חייה ראתה בילדים ובנכדים את החלק המשמעותי ביותר בחייה.
ב- 1957 עברה מעין חרוד לכברי; ב- 1962 חזרה לעין חרוד; וב- 1963 הגיעה לקיבוץ רביבים.
רחל הייתה מסורה מאוד לעבודותיה: במטע בטיפוח שתילים צעירים; בפינת החי; ברפת, בעיקר טיפול בעגלות צעירות; בבתי הילדים ובמעון הילדים במצפה רמון. הייתה אחראית במשך עשרות שנים על בית העלמין ברביבים, טפחה את המקום וסייעה למשפחות של הקבורים בו.
רחל הייתה בעלת תודעה סוציאליסטית וקיבוצית מפותחת וממתנגדי ההפרטה בארץ ובקיבוץ, נאבקה בלהט על החיים השיתופיים, והרבתה לדבר ולכתוב על כך בעיתונות המקומית והארצית. היא הרבתה לכתוב גם בנושאים נוספים, ביניהם ידיעת הארץ, ונושאים פוליטיים.
ב-1986 יצאה ללימודים מגוונים, ומאז ועד ערוב ימיה המשיכה בחקר התנ"ך ואף פרסמה בשנת 2012 ספר בנושא, "שלושה שחיברו".
רחל למדה תנ"ך באוניברסיטה ונהנתה לחקור את מקרא. היא הייתה אם לשלושה: נבו, דלית ומורן , סבתא לתשעה נכדים: כינור, שני, פלאי, עמית, נרדי, שחר, עידו, ירדן, אילת. וסבתא-רבא לניניה: טריסטן ואיב.

רחל התגוררה בקיבוץ רביבים עד לפטירתה ביום 24 באפריל שנת 2016.

במלחמת אוקטובר 2023,ספרה נכדתה שני על שירותה כרופאה קרבית ועל סגירת מעגל עם סבתה רחל: 
"בחמש שנים האחרונות, רס"ן שני (36), רופאה ממזכרת בתיה, מפקדת על פלוגת החייאה קדמית בחטיבה 14. ב-8 באוקטובר היא הייתה אמורה לסיים את חופשת הלידה לאחר הולדת בתה השלישית ולשוב לשגרה. אלא שאז השתנו התוכניות - והיא חזרה במלוא הכוח לתפקיד, כשגם בעלה זומן למילואים. מאז מנסה רס"ן שני לתמרן בין תפקיד הרופאה בשטח לדאגה לבתה הקטנה שקד...בשלושת השבועות האחרונים היא נמצאת בתוך עזה ומפקדת על הצוות הרפואי בחטיבה. 'לא היה שום אישיו בכניסה ובחציית הגבול. יש הבנה שמישהו צריך לנהל את זה מבפנים ולתת את הטיפול הכי טוב שאפשר. כל הרופאים והחובשים בחטיבה זה אנשים שלי והמשמעות היא שאני יודעת מי נמצא בכל רגע נתון איפה, ויכולה לווסת את הדברים לפי מה שנכון לאותו אירוע', היא אומרת...
המראה של נשים בתוך רצועת עזה הוא חדש יחסית וקורה לראשונה במלחמה הנוכחית. 'מהניסיון שלי בשבועות האחרונים אין מפרגנים כמו הלוחמים בשטח', היא מדגישה. 'אף אחד לא מתייחס אליי שונה. הרגיש את הכאב שלי. פתאום יש מקום לנשים'...
רס"ן שני, שמשרתת תחת אוגדה 252, הצליחה גם לסגור מעגל. 'סבתא שלי, רחל סבוראי, נלחמה בחטיבת הראל באותה אוגדה', היא משתפת. סבוראי הייתה לוחמת פלמ"ח נועזת שהשתתפה בפיצוץ גשר דאמיה ובמבצע "ליל הגשרים", ולחמה במלחמת יום העצמאות בגדוד הרביעי בחטיבת הראל. בשנת 1953 היא עשתה היסטוריה כאשר יחד עם חברה מאיר הר ציון יצאה למסע רגלי לפטרה, והשניים היו לישראלים הראשונים שביקרו שם. 
'סבתא הייתה מאוד משמעותית בעולם שלי', היא מספרת, 'כשהייתי קטנה היא לקחה חלק פעיל בגידול שלי. לא ידעתי שחטיבת הראל שייכת ל-252 וגיליתי את זה בהמשך. היא כבר לא הייתה בחיים להיות עדה לסגירת המעגל הזאת, אבל אני בטוחה שאיפה שהיא לא נמצאת - היא גאה'".

פורסם ב-Ynet ,10.12.2023, קורין אלבז־אלוש, "הלוחמת בעזה ששולחת חלב לתינוקת בארץ: שואבת, שופכת ובוכה".