פתר פטרזייל דניאל דני ז"ל

קורות חיים

בפברואר 1948 נשלח דני פתר עם כיתה מהגדוד השלישי של הפלמ"ח, ממחלקה שמוקמה בקיבוץ דן שבגליל, אל קיבוץ נוה אילן שבמבואות ירושלים. “תפקידנו היה לסייע בפריצת המצור על העיר", כתב לימים. חודשיים לפני קום המדינה, בקרב במקום, הוא נפצע בידו השמאלית וסבל כל חייו משיתוק בכף ידו. לצדו, נפצע בקרב השחקן הלל נאמן. בחודש שעבר, לאחר מותו של פתר, פירסם נאמן מודעת אבל אישית ב"הארץ": "נפצעתי איתך ב-1 למרץ 48', תמיד איתך, הלל נאמן".

תחילה היו בידיהם רובים אנגליים מיושנים ו"כדורים שאותם החזקנו בכיסי המכנסיים", סיפר פתר לימים. בהמשך הגיע "הנשק הצ'כי" שרכשה הנהגת היישוב בצ'כוסלובקיה. "הוא הגיע לארץ בהיחבא, נסתר מעיניהם של הבריטים ששלטו אז בארץ, וכך הוגנב גם אלינו. אני זוכר היטב איך פתחנו את הארגזים בחרדת קודש ואיך נישקנו בעיניים דומעות את התת-מקלעים המרוחים בגריז”, סיפר פתר.

ב-2002, 54 שנים לאחר מכן, במכתב שפורסם ב"הארץ" השווה פתר בין הנשק שהבריחו היהודים לארץ ישראל כדי לנצח את הערבים במלחמת העצמאות ובין הנשק שהפלסטינים מבריחים לרצועת עזה בפתחה של המאה ה-21 כדי להילחם בישראל.

"כך ניהלה האומה היהודית בארץ ישראל את מלחמת העצמאות שלה, שהיתה גם הנכבה של האומה הפלשתינית, וכך מנהל העם הפלשתיני את מלחמת העצמאות שלו נגד ישראל הכובשת והמתנחלת", כתב. "...ועתה, כאשר רכישת הנשק שלהם מבוצעת בעיקרו של דבר באותן דרכים שבהן בוצעה רכישת הנשק שלנו, האין זו צביעות לנצל את תפיסתה של אוניית הנשק על ידי צה"ל כאמתלה נוספת לחיסולה של ההנהגה הפלשתינית?”, תהה.

פתר נולד ב-1928 בלודג' בפולין ליעקב ואולה  פטרזייל. ב-1933 עלתה המשפחה לארץ, והתיישבה בירושלים. לימים עבר לכרם התימנים בתל אביב. בסוף 1948 היה פתר ממקימי קיבוץ צרעה ליד בית שמש, ומזכירו הראשון. בהמשך, מאז שנות ה-50, היה חבר ופעיל בשורת ארגונים ותנועות שמאל רדיקלי, והיה לדמות מרכזית בעשייה ובפולמוסים הפוליטיים והאידאולוגיים של השמאל.

הרשימה ארוכה וכוללת את מפ"ם, "השמאל הסוציאליסטי", מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית), שי"ח (שמאל ישראלי חדש), "מר"י (מחנה רדיקלי ישראלי), של"י (שלום ושוויון לישראל) ו-חד"ש. בשנים האחרונות לחייו הוא חזר למק"י, משום שהאמין שהשמאל היהודי חייב לשתף פעולה עם השמאל הערבי.

"שמאל רדיקלי מצטיין בכך שהוא אינו מסתפק ב'להיטיב' את המצב הקיים, כי אם חותר לשנותו מן הייסוד", כתב. את יחסו המורכב לציונות הגדיר כך: “אינני אנטי-ציוני, מכיוון שאני מכיר בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית (מדינה), אני יודע שמדינה זו יכלה לקום רק בארץ הזאת, ואני שמח על התרבות שצמחה על גבה".

מנגד, הוסיף, "אינני ציוני, מכיוון שאני שולל תכלית שלילה את יחסה של ההנהגה הציונית, ממשלת ישראל והציונים ברובם המכריע (לא כולם) אל העם הערבי הפלשתיני, ומפני שאני שולל את יחסה של הציונות ברובה (שוב לא כולה) אל העם היהודי בתפוצותיו לפני השואה, וכמובן שגם בתקופת השואה".

למחייתו עבד כמורה, אחרי שלמד הוראה בסמינר הקיבוצים. משנות ה-50 הוא לימד בקיבוץ שפיים, בבית ספר "גאולה" בתל אביב, בתיכון דה שליט ברחובות וברשת אורט. “עקרונותיו של החינוך מצד שמאל הם בעיני פשוטים להפליא וקשים למימוש כקריעת ים-סוף בכל חברה ששולטים בה עקרונות הניצול והדיכוי", הסביר לימים. בין עקרונות אלה כלל שוויון, סולידריות, הומניזם ואחווה.

עוד אמר: "זכותו של כל אדם לטפס מהמקום שאליו הוא נולד אל המקום הגבוה ביותר בכל חברה נתונה...בהתאם ליכולתו ובהתאם לבחירתו... חובתה של החברה והממסד החברתי-פוליטי העומד בראשה, לתת בידי כל 'מטפס' את כל הכלים להם הוא זקוק, כלים כלכליים-חברתיים-חינוכיים כדי ש'טיפוסו' יצליח".

לא היה קל להיות מחנך וקומוניסט פרו-ערבי במדינת ישראל באותם ימים – ימי המשטר הצבאי שהוטל על היישובים הערביים בישראל. פתר עמד אז בראש סיעה יהודית-ערבית בשם "סיעת המורים הדמוקרטית".  ב-1962, כשנבחרה להסתדרות המורים ולמוסדותיה, עוררה סערה ברחבי הארץ.

פתר פוטר ממשרתו בשפיים על רקע אידאולוגי, אך בהמשך המערכת הכירה במעלותיו כמחנך אחראי, שדבק במטרה, נלהב מהמקצוע ורואה בו שליחות. תלמידיו סיפרו, כי בימי ראשון ציפו בדריכות לראות אם יגיע או שמא יקבלו שעה חופשית משום ששוב נעצר בהפגנות שנערכו בשבת. תחילה תהו על פשרו של "המורה הג'ינג'י עם השפם בסגנון טשרניחובסקי והיד הנכה", אך בהמשך נשבו בקסמו וראו בו מורה ערכי, מעורר מחשבה ומעמיק.

במאמרים שפירסם תמך פתר באינטגרציה ויצא נגד ההפרטה בחינוך. "המערכה על שמירת החינוך, הבריאות והרווחה, כנגד הפרטתם, היא חלק מהמאבק המעמדי בעיקרו...ורק כמאבק כזה יש לו סיכוי להצליח", כתב.

פתר חרט על דגלו את המחוייבות לשלום ישראלי-פלסטיני, לשוויון ולשותפות יהודית-ערבית, לצדק חברתי, לדמוקרטיה ולהדיפת הגזענות. חרף מחלות שפקדו אותו, הוא המשיך לכתוב באתר "הגדה השמאלית", שהיה ממייסדיו ובעיתון "זו הדרך" של מק"י. בשנתו האחרונה עוד השתתף בהפגנות של האחד במאי ונגד המלחמה בעזה.

ספרו, "לב בצד שמאל", יצא בשני כרכים ב-2002 וב-2008. "אני שומע מכל צד הערות מחויכות: 'הלב של כולנו הוא בצד שמאל'”, אמר עם יציאת הספר. "לי חשוב מאד שהקורא בספר יבין ש'כולם' הזה, ואפילו 'חלקם הגדול', אינם מקובלים עלי בהקשר המטפורי של הביטוי. השמאל האמיתי בעיני הם רק אלה השוללים את החברה הקפיטליסטית ואת עולמה הערכי, והחותרים לחברה סוציאליסטית בעלת עולם ערכי מנוגד, והם עדיין מיעוט, משמעותי אומנם, בחברה האנושית ומיעוט קטן גם בחברה הישראלית”.

הלווייתו נערכה ביד חנה שבעמק חפר, שהיתה פעם קיבוץ שכונה “קיבוץ קומוניסטי”. הוא נקבר לצלילי ה"אינטרנציונאל" בעברית ובערבית. בקהל נראו יהודים וערבים מוותיקי השמאל המקומי, בהם השרים לשעבר יאיר צבן ורן כהן, חברי הכנסת לשעבר תמר גוז'נסקי ועסאם מח'ול ופעיל השמאל הוותיק ראובן קמינר. הוא הותיר את בת זוגו, ברוריה זילברשטיין, את ילדיו יובל, קובי וסיני (מאשתו הראשונה, ליליה פתר) וחמישה נכדים.
באדיבות מדור "אחרי מות" מאת עופר אדרת, עיתון "הארץ", יולי 2015.

 ‫