קלוגר זאב צ'ומפי

קורות חיים

זאב קלוגר נולד בעיר ברלין ב-8 ביולי שנת 1927. שם מלידה - וולפגאנג קלוגר בארץ - זאב קלוגר. שם הורים: אמא - ( 1993-1902), בלידה: RESHAH (רשה) בארץ: רחל\רינה, אבא- (1970-1898), בלידה: HAINRICH (היינריך) או HIRSH (הירש) בארץ: צבי רקע משפחתי: מוצא משפחת אמו של זאב הוא מהעיירה ז'ביה שבהרי הקרפטים, פולניה, ומוצא משפחת אביו מקרקוב שבפולין. שתי המשפחות הגיעו, כל אחת בנפרד, בשנים הראשונות של המאה העשרים לגרמניה והתיישבו בעיר ברלין. להיינריך, אביו של זאב, היה בית מסחר למוצרי עורות לנעליים (לפני נישואיו), בשנות העשרים המוקדמות. למרות שמוצאו (של אביו) ממשפחה מסורתית, הוא עצמו היה מאד אנטי דתי . משנחשף לפעילות הציונית באירופה לעלות לארץ ישראל ולבנותה התלהב. הוא מכר את העסק, קנה מכונות לייצור נעליים, שכר שניים - שלושה בעלי מקצוע גרמני ועלה לארץ איתם ועם ארוסתו רחל. הוא הקים את המפעל הראשון בארץ לייצור נעליים בראשון לציון, והתחתן עם ארוסתו בתל אביב בשנת 1925. כעבור כשנה, שנה וחצי, נקלע המפעל לקשיים בעקבות ייבוא מתחרה של נעליים זולות מחו"ל והיינריך הגיע כמעט למצב של פשיטת רגל. למזלו, מצא קונה שהיה מוכן לרכוש את המפעל הזה. הוא החליט לחזור זמנית לברלין, על מנת לצבור כסף ולחזור שוב לארץ. בברלין נולדו אסתר, אחותו הבכורה של זאב וב-1927 נולד זאב. בראשית שנות ה-30, הלכה והתחזקה, כידוע, אחיזת הנאציזם בגרמניה. זאב וחבריו הילדים, ביניהם גרמנים לא יהודים, צפו במצעדים שברחובות. המדים האחידים ושירי הלכת הנאציים הלהיבו גם את זאב הקטן, שהיה אז כבן חמש-שש. זה היה אות וסימן להוריו לעזוב את גרמניה. הם בחרו להקדים ולממש את תוכניתם לחזור לארץ ישראל ובכך ניצלה המשפחה. הם הפליגו לישראל באוניה "ז'אן לה בורד" והגיעו בשנת 1933 לחוף יפו. בעקבות קרובת משפחה, התיישבה משפחת קלוגר בבת גלים שבחיפה, (שם מתגוררים זאב ואשתו עד עצם היום הזה). לאחר שנתיים בשכונת "הדר" שבחיפה, שם למד זאב בכתות א' ו-ב' בבי"ס " עממי א' ושבו לבת גלים. זיכרונות ילדות, משובות נעורים היו מחוויותיו של זאב. את כתות ט ו- י לומד זאב בביה"ס המקצועי בוסמ"ת את מקצוע המסגרות, מסיים בשנת 1943 ועובד כמסגר במחנות צבא בריטיים בחיפה, לרבות במחנה בבת- גלים, שכונת מגוריו. זאב עבד כך בשנתיים האחרונות של מלחמת העולם ה-2, תקופה בה נזקקו הבריטים לכל כח עבודה. ההתגייסות לפלמ"ח: בשלהי 1945, זמן קצר לאחר סיום מלחמת העולם ה-2, התגייס זאב לפלמ"ח במשרד חשאי בחיפה. הוא הצטרף לגרעין (הכשרה ועבודה) בקיבוץ נען יחד עם כמה מחבריו מביה"ס בוסמ"ת. קיבוץ זה ידוע באנשים שצמחו ממנו, כגון המלחין דוד זהבי, ישראל גלילי- ראש המפקדה הארצית של "ההגנה", פוליטיקאי ישראלי, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. מפקד המחלקה שלו בנען היה שייקה גביש (שייקה שקלר אז), לימים אלוף פיקוד דרום במלחמת ששת הימים ומנכ"ל כור תעשיות. מחלקת הפלמ"ח בנען פעלה במתכונת הקבועה, שבועיים עבודה, שבועיים אימונים. זאב עבד כבוקר, כעגלון וכחורש באמצעות מחרשה הרתומה לסוס, בהעמסת מספוא לפרות על עגלות ובעבודות שונות נוספות שנדרשו. האימונים היו ברובם בלא נשק חם (ריצות, מכות ועוד) ורק מאוחר יחסית הגיעו נשקים, כולל תת מקלע סטן ומקלעים. זאב עבד במשק וגר עם שותפיו במחנה אוהלים בעל ארבע מיטות בד"כ. גם חיי תרבות היו במקום- צריף ששימש כמועדון ובו התנהלה שירה בציבור ואירועים שונים. במהלך תקופה זו יצא זאב לשני קורסים, מד"סים ומ"כים: קורס מד"סים בוצע בשרון ליד מתקן צבאי בריטי. בשלב כלשהו הותקף המקום ע"י ההגנה ומחשש לתגובה בריטית באזור הועבר הקורס לחפציבה. עם זאב החל את הקורס שייקה אופיר, השחקן והבדרן הידוע, עד שהאחרון נאלץ לעזוב אותו עקב בעיות משמעת. אחרי הקורס שימש זאב כמד"ס והעביר הכשרות ספורט לחיילים ביחידות השונות של הפלמ"ח. לאחר תקופה נוספת נבחר זאב לצאת לקורס מ"כים. מפקד ביה"ס למ"כים והקורס היה אז חיים בר לב (בכינויו, כידוני, בגלל שהיטיב להלחם בכידון), לימים הרמטכ"ל השמיני של צבא הגנה לישראל, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. כחניך, השתתף בקורס גם דדו, דויד אלעזר, ברבות הימים, אלוף פיקוד הצפון במלחמת ששת הימים והרמטכ"ל התשיעי בזמן מלחמת יום הכיפורים. חיים בר לב הורה לחניכים שבמקרה של ביקור בריטי באתר, עליהם להגיד שהם שייכים לתנועת 'הצופים' ושדוד אלעזר מדריכם ולא הוא, בר לב. לאחר סיום קורס מ"כים חזר לנען ושימש בתפקיד זה במחלקתו שם וכן במשימות פיקוד אחרות במסגרות שונות, שהוטלו עליו. היו גם משימות חריגות במסגרת תפקידו. כך, למשל, בישובים בחבל בנימינה הייתה באותם ימים, לדעת 'ההגנה', נוכחות והשפעה רבה של האצ"ל והלח"י. על הכוח, בפיקודו של זאב, הוטלה משימה להפגין שם נוכחות שכנגד , הופעות, חינוך, תנועות נוער וכד'. המינוי למ"מ: עם תום תקופת ההכשרה של מחלקתו בנען ועזיבתם של חבריו לקיבוץ היעד, חוקוק, נתבקש זאב ומונה, על ידי שייקה גביש, לשמש כמפקד מחלקה (מ"מ) על אף היותו מוכשר למ"כ בלבד. שייקה שהכיר והעריך את זאב על פועליו ותפקודו התעקש שעל זאב לקבל את המחלקה החדשה כמ"מ. מדובר במחלקה שפונתה מקיבוץ בית הערבה ועברה לקיבוץ נען לעבודה ולאימונים. זאב לא יכול היה שלא להיענות לבקשתו ולקח על עצמו את המשימה והאחריות שכרוכה בה. מעל 60 שנה אחרי, במפגש חקלאים מקרי של שייקה עם אחיינו של זאב, אסף אביזוהר, הוא זכר וסיפר לו על המינוי המיוחד וההערכה הרבה שרכש לזאב בהיותו מפקד בפלמ"ח. לא הייתה זו הפעם היחידה בה מונה לתפקיד הבכיר מדרגתו. כשהיה זאב בקיבוץ ניר עם בדרום הארץ, פגש בו חיים בר לב, מפקד קורס המ"כים. בר לב העביר אותו לסגל קורס מ"כים כמדריך, למרות ששאר אנשי הסגל היו מ"מים. זאב היה מדריך בקורס במשך שלושה חודשים, וכשסיים חזר למפקדת חטיבת הנגב בניר עם, וקיבל לפיקודו מחלקה שביצעה פעולות שונות ביניהן הפעולה במשטרת עיראק-סווידאן, בה נפצע קשה. 'השבת השחורה': פעולה זו של הבריטים באה בעקבות פעולות נרחבות אחדות של תנועת המרי העברי, שהבולטת בהן הייתה ליל הגשרים. אחד האירועים הקשים הקשורים לשירותו של זאב בקיבוץ נען היה 'השבת השחורה'' כינוי שניתן ליום שבת, 29.6.1946, שבו ערך השלטון הבריטי בארץ ישראל סדרה של פעולות כנגד היישוב היהודי, שבמסגרתן הוטל עוצר על ערים, קיבוצים ומושבים. נערכו חיפושים מבית לבית, רבים ממנהיגי היישוב נעצרו, נערך חיפוש לאיתור נשק מוסלק ונתפסו מסמכים רבים. במסגרת המבצע הבריטי נעצרו יותר מ-2700 איש, שהועברו ברובם לרפיח ובחלקם למחנות המעצר בעתלית ובלטרון. בשבת השחורה גם זאב וחבריו נעצרו בנען. הם נלקחו בתחילה ללטרון ואחר כך למעצר למשך כחודשיים ברפיח. הבריטים רצו לשאול כל אחד לשמו. אנשי הפלמ"ח שם לא רצו לדבר באנגלית- "אנחנו לא יודעים אנגלית, אנחנו לא מבינים את מה שאתם מנסים להגיד לנו! רק בעברית נוכל לענות לכם!" חזרו ושיננו. הפקודה שניתנה להם מראש הייתה שבמקרה שהבריטים תופסים אותם ושואלים לשמם יגידו אך ורק: "יהודי מארץ ישראל". אסרו עליהם לומר את שמם האמיתי והנחו אותם שלא להתנגד יתר על המידה לבריטים- כדי שלא יהרגו אותם. החייל הבריטי ששאל כל אחד לשמו הבין שזהו לא שמם האמיתי וגילה את תכסיסם. הבריטים עינו אותם בניסיון להוציא את שמותיהם, רבים נפצעו - זאב למשל, נפצע בגבו וחבר טוב שלו שבר את היד. פעולות מבצעיות: זאב השתתף כלוחם וכמפקד בפעולות רבות ושונות, יזומות והגנתיות בשירותו בפלמ"ח, לטובת הקמתה ולאחר החלטת האו"ם להבטחת קיומה של מדינת ישראל, שעל חלקן יסופר בהמשך. זאב איבד במלחמת השחרור חברים ולוחמים תחת פיקודו, ביניהם חבר קרוב, לו קראו כולם ג'ימי- אהרון שמי. הוא היה מפקד פלוגה ואהוב מאוד על כולם. אביו כתב ספר "מספרים על ג'ימי" בו ציטוטים שונים מחבריו, ביניהם של זאב. אחת מהפעולות בהן השתתף זאב הייתה 'ליל הגשרים' - תפקידו במסגרת המבצע היה לטפס על עמוד טלגרף מתנדנד שהתנשא לגובה רב ולנתק את חוטי הטלגרף שבראשו. זאב שהיה אתלט ומד"ס ביצע משימה זו בהצלחה. זאב השתתף כמ"מ בניסיון, שלא צלח, של גדוד או יותר מחטיבת הנגב לעצור את טור הצבא המצרי שהתקדם לאורך רצועת עזה לעבר אשדוד. כשהתברר שהכח המצרי רב וחזק מדי מכדי לעמוד מולו, ניתנה פקודת נסיגה. לוחמים נפצעו, וזאב ניסה להציל שני פצועים ששכבו בשטח, תוך שהוא מחרף נפשו, למרות צעקות והוראות שקיבל ממפקדיו לעזוב את המקום. לצערו, לא עלה הדבר בידו. שתיים מהפעולות בהן השתתף זאב ובהן ניצל מוות: 1. ההחלפה - בהגנה על צינור קו המים - שנת 1947. זאב מפקד מחלקה במשמר הנגב. על המחלקה בפיקודו של זאב הוטלה המשימה לשמור על קטע מקו צינור המים- צינור שהעביר מים לישובים שנוסדו בתקופת "חומה ומגדל" בנגב, ולשמור שהפורעים הערבים לא יחבלו בצינורות המים. זאב הכין רשימה של תשעה אנשים שיצאו בלילה לפעולת פיטרול, לשמור על קו המים ושיבץ ביניהם את עצמו לרשימה. אחר הצהריים הגיע מפקד הפלוגה, נמרוד לוויטה, (מ"פ בגדוד 2 של חטיבת הנגב שמפקדה היה משה קוסוביצקי, לימים משה נצר) ואמר לזאב שהוא חייב לצאת לנען. על זאב היה להוביל אנשים לסליק הנמצא שם, בהיותו מכיר את מיקומו, שכן היה צורך להעביר לנגב מן הנשק המוחבא בסליק. מפקד הפלוגה מינה מפקד מחלקה אחר, שמו היה אסף שכנאי, להחליף את זאב למשימה הלילית. זאב נסע לתל אביב. למחרת, כשהיה צריך לצאת לנען, שמע מחלקי עיתון קוראים "הוצאה מיוחדת! הוצאה מיוחדת!"... בתוך זמן קצר הסתבר לו פשר העניין המצמרר. תשעת האנשים שזאב ארגן למשימה בה היה כלול גם הוא בתחילה, לשמירה על צינור המים, נקלעו לכפר ערבי שם התנפלו עליהם. חמישה מהלוחמים נהרגו וביניהם אסף שכנאי, מפקד המחלקה שיצא במקומו . רק ניתן לשער את ההרגשה שהייתה לו כשגילה זאת. 2. הקרב הרביעי על משטרת עיראק - סואידן, בלילה שבין ה 10-11 ביוני 1948. שבעה ניסיונות לכיבוש מבצר משטרת עיראק-סואידן במלחמת העצמאות נכשלו (אחת מהן לא יצאה אל הפועל) ובשמינית כבשה אותה חטיבה 8 המשוריינת בפיקוד אלוף יצחק שדה. סיפור פציעתו של זאב אירע בלילה שבין 10 ביוני ו-11 ביוני לקראת ההפוגה הראשונה, הפוגה בת ארבעה שבועות בקרבות, שהושגה בתיווכו של הרוזן פולקה ברנדוט, נערך מאמץ נוסף לכיבוש המצודה, על מנת לקבוע עובדה בשטח בטרם תיכנס ההפוגה לתוקף. הכוחות הפורצים, אנשי חטיבת הנגב נתקלו בהתנגדות עזה, הן של המחזיקים במצודה, והן של כוחות שהגיעו לסיוע, לרבות שריוניות ומטוסים. עם עלות השחר נסוג הכוח התוקף תוך כדי אבידות. באותו ערב הוחלט לתקוף את הצבא המצרי שכבש את מבצר משטרת עיראק סואידן על יד קיבוץ נגבה. בפעולה השתתפו שלש מחלקות, ואחת מהן הייתה תחת פיקודו של זאב. הוא ואנשיו החלו להתקדם לכיוון המבצר, לעבר שלושת הגדרות שהקיפו את המבצר. לכל גדר היה מגדל שמירה וחיילים ששמרו שם. את הגדר הרחוקה הם הצליחו לעבור ולגבור על השמירה- בעזרת צינור ששמו "בונגלו" שבתוכו שמו חומר נפץ, ופתיל השהיה. הם המשיכו להתקדם לעבר הגדר השניה, שבה, אחרי שפרצו אותה, היו כמה פצועים- ביניהם מפקד הפלוגה- שבחר בזאב עוד לפני הפעולה שיהיה סגן מפקד הפעולה ומחליפו, בעת הצורך. בגדר האחרונה התחילו כבר להבחין בדמדומי בוקר- תחילת היום החדש. יריות ללא הרף נשמעו סביבו, לידו היו שני חבלנים שהפעילו את ה"בונגלו". כשפקד עליהם זאב להפעיל את הפצצה, כנראה נבהלו, ולא זזו ממקומם- בכך סירבו לפקודה. זאב, שהיה לו תת מקלע, ירה לעבר הרצפה, ליד רגליהם, ואיים שאם לא יעמידו את הפצצות במקומן, הוא יהרוג את שניהם במקום. החבלנים לא הספיקו לעשות דבר, זאב חש לפתע סחרחורת- ולא כאב. הוא כעס על עצמו, בזמן כזה הוא חייב להיות מרוכז, עוד הצליח לחשוב, והנה דווקא עכשיו הוא מבולבל. הוא נגע בראשו וגילה שהוא זב דם. החבלנים עליהם פקד ראו שמפקדם פצוע ואחד המפקדים האחרים הורה על פקודת נסיגה. כל החיילים נסוגו- מלבד זאב. הוא נשען על הגדר, פצוע בראשו, ובנס, מכל היריות שעפו לכל עבר, לא פגע בו כדור נוסף. החיילים התחבאו מאחורי גבעה, ואחד החיילים- קנדי (שבא במיוחד מארצו לעזור במלחמה), שם לב שזאב לא נמצא איתם ועדיין פצוע שם, ליד הגדר. תחת אש, באור יום, רץ החייל היחידי לעברו ואמר לו לבוא אליהם, לסגת. זאב, שעוד היה בהכרה, הצביע לכיוון ההפוך ואמר: "הנה! לשם אנחנו אמורים לסגת!" החייל הקנדי הסביר לו שהוא מצביע לכיוון המצרים, וכך זאב התווכח איתו, שם, תחת אש. החייל הקנדי חזר אל מאחורי הגבעה, והביא אלונקאי שאסף את זאב, תחת אש, אל מאחורי הגבעה. הלוחמים פינו את זאב לבית חולים שדה שהיה במרחק מה מקיבוץ נגבה, שם היו פצועים רבים מהפעולה בה השתתף זאב ומפעולות אחרות. הרופאים, שהתמצאו בניתוחים קלים בלבד ולא בניתוחי ראש, חבשו את ראשו של זאב והניחו אותו בצד- היו פצועים רבים במצבים קלים יותר שהם שיערו כי ביכולתם להצילם בסיכוי גבוה יותר. אחד הרופאים שעבר בין הפצועים הקשים יותר לבחון את סיכוייהם והאפשרות לפינוים לבית חולים בעל אמצעים, זיהה את זאב וזכר אותו כאיש חסון ובריא. הוא התחנן שמטוס הפינוי היחיד וקטן שנמצא במקום ייקח את זאב לבית חולים ראשי, שבו יהיה אפשר להצילו. לבסוף הוטס זאב לבית החולים בילינסון ישירות למחלקת ראש (רופא יהודי, ד"ר אשכנזי, שבזמן מלחמת העולם ה-2 עזר לצבא הרוסי ועסק בניתוחי ראש, פתח באותו בית חולים מחלקת ראש לאחר שהסוכנות היהודית שמעה עליו והביאה אותו לישראל). זאב שהגיע בהכרה חלקית, שמע שהולכים לנתח אותו. כאשר השכיבו אותו על המיטה, לא הרשה להם בשום פנים ואופן לטפל בו ונאבק בהם, הוא היה בטוח שהוא בידי האויב. ד"ר אשכנזי- אותו רופא שהקים בבית החולים את מחלקת הראש, ניגש לדבר איתו, ואמר: "אני מבין שאתה לא רוצה שינתחו אותך, אבל אני עושה את זה לטובתך. אם אתה מתעקש זו בעיה שלך, ואתה לא עושה טובה לאף אחד. יש לך תחבושת מלוכלכת מהחול. אנחנו רוצים לפחות להחליף לך את התחבושת, שתהיה נקייה", לזה זאב הסכים. משהסכים והתנגדותו רפתה, קשרו אותו בחגורות למיטה- ידיים ורגליים, ולקחו אותו לחדר ניתוח. מה שזאב זוכר מהניתוח זה, שנעשה ללא הרדמה מלאה, שהוא סבל במהלכו מכאבי תופת. הוא הרגיש שמנסרים את ראשו במכונה. תוך כדי הניתוח, הוא שמע את ד"ר אשכנזי מדבר באנגלית עם האסיסטנט שלו- קנדי שבמקרה גם לו היה ניסיון בניתוחי ראש. ברקע, הוא גם שמע את האחיות מנחמות אותו: "לא נורא, יהיה בסדר, הכל יהיה בסדר, עוד מעט זה ייגמר..." זאב, שקישר את הניתוח בראשו לזיכרונותיו מהשבת השחורה, (שבה, כזכור, הבריטים תפסו אותם ועצרו אותם בקיבוץ נען, הם התנגדו לתפיסתם בידי החיילים הבריטים ועונו ), לא הבין למה האחיות הנחמדות מנחמות אותו ברקע, בעברית, כשהוא נמצא שם, כלומר חשב שהוא נמצא שם, בנען- במקום בו עונה. זאב ביקש כרית, אך לא קיבלה, אסור היה לו . הוא ביקש מים- אבל אסור היה לו גם לשתות. למרות שהרטיבו לו את שפתיו, הוא חזר וביקש לשתות. כתוצאה מאובדן דם רב והכאב העז היו לו הזיות, והוא אמר: "אמא שלי תמיד הייתה כל כך נחמדה, תמיד הביאה לי כל מה שביקשתי, ואתם..." כולם צחקו ממה שאמר, וזה הרגיז אותו, כי חשב שהם לועגים לו. הוא התחיל להשתולל שם, עד כדי כך שהקשירה נותקה והיו צריכים לקשור אותו שוב. לאחר כמה ימים, כאשר נרגע, שאלוהו בבית החולים לשמו. הוא לא הסכים בשום פנים ואופן, כי הרגיש שזהו סודו, ואנשי בית החולים הם אנגלים שזוממים משהו רע, ואם יגלה את שמו ימות. כעבור שבוע, כשהרגיש יותר טוב, התחיל להתגעגע לחברתו דאז. הוא ביקש מאחת האחיות שהתיידדה אתו, שתתקשר לחברתו בסוד (באופן מפתיע הוא זכר את המספר) ותגיד לה שהוא פצוע ושתבוא לבקר אותו. כמובן שכשביקרה אותו נחשף "סודו", וגם הוריו באו לבקרו. אין ספק שזאב ניצל בזכות כמה אנשים טובים ומקצועיים ואולי גם כמה ניסים. הוא הוכר כנכה צה"ל ולאורך השנים התמודד עם קשיים עקב הפציעה אך אלה לא מנעו ממנו מלהיות איש עבודה ולהקים משפחה לתפארת. בסיום המלחמה, ובתום שיקום שארך מספר חודשים מפציעתו, חזר זאב לשרת בצה"ל, (מס' אישי 80887) כקצין אבטחה במטר"ש (מטה ראשי) של חיל האוויר ביפו זאת למשך כשנה. שוחרר בדצמבר 1949 בדרגת סגן. זמן קצר לאחר שחרורו החלו להופיע תגובות מאוחרות לפציעתו, ששיבשו את תוכניותיו ושאיפותיו בחיים. כעבור שנים מספר, לאחר טיפול מסור של ד"ר אשכנזי חלפו התופעות הקשות שתקפו אותו וזאב המשיך בחייו. הוא עבד כשנתיים כמסגר בנמל חיפה והצטרף לחבריו למקצוע במתן הכשרה מקצועית בעבודות ריתוך, מסגרות ועיבוד שבבי. במשך כל שנות עבודתו הוא עסק בתחום זה כמורה, כמנהל וכמפקח באגף להכשרה מקצועית במשרד העבודה. זאב נישא ב-12.8.1954 לצילה קצקוביץ, בתם של רחל וזלמן, ילידת חדרה, ששירתה אף היא בצה"ל בחיל הים. הם מתגוררים בבת גלים. להם שלושה בנים: ירון, יואב וגידי ושישה נכדים. לאורך כל השנים, לא ויתר זאב על תחביביו ובהם ספורט. משחקי המטקות עם זאב היו לשם דבר על החוף בבת גלים. מצעירותו מימש את אהבתו וסקרנותו לטייל בעולם כולו, לבד, עם אשתו צילה ועם כל משפחתו הענפה. כשיצא לגמלאות הוא הרחיב עיסוקיו ופרץ גבולות. הלך להרצאות וללימודים, חזר לים למשחק הנעורים והוסיף את טניס השולחן עם חבריו משנים בבית הלוחם. במשך הזמן הוכיח זאב גם את כוחו במטבח, ולתבשיליהם של צילה וזאב אין אח ורע, על כך יעידו כל מי שזכה לטעום מהם. לאורך השנים שמר זאב על קשר והיה שותף לאירועים עם חבריו להכשרה בפרט ועם חברי/לוחמי הפלמ"ח בכלל. אחד מחבריו בקיבוץ נען ועד ימינו אלה היה סטף וורטהיימר, תעשיין וזוכה בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לתעשייה ולחינוך לעבודה בתעשייה בארץ. לימים, כשפרש זאב לפנסיה, שימש כמדריך להכשרה מקצועית בבתי הספר של סטף. ילדיו ונכדיו של זאב שירתו ומשרתים ביחידות שונות ומובחרות בצבא מתוך כוונה לא רק למלא את חובתם כי אם לתרום ככל יכולתם בזכות שחונכו על אהבת הארץ, המחויבות כלפיה ושמירה על מה שאביהם וסבם לחם עבורו.